גיטיןעא:
טוען את הדף…
וְהָתְנַן: שְׁנֵי אַחִין חֵרְשִׁין – נְשׂוּאִין שְׁתֵּי אֲחָיוֹת פִּיקְּחוֹת, אוֹ שְׁתֵּי אֲחָיוֹת חֵרְשׁוֹת, אוֹ שְׁתֵּי אֲחָיוֹת אַחַת פִּיקַּחַת וְאַחַת חֵרֶשֶׁת; וְכֵן שְׁתֵּי אֲחָיוֹת חֵרְשׁוֹת – נְשׂוּאוֹת לִשְׁנֵי אַחִין פִּיקְּחִין, אוֹ לִשְׁנֵי אַחִין חֵרְשִׁין, אוֹ לִשְׁנֵי אַחִין אֶחָד פִּיקֵּחַ וְאֶחָד חֵרֵשׁ – הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרוֹת מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם. וְאִם הָיוּ נׇכְרִיּוֹת, יִכָּנְסוּ; וְאִם רָצוּ לְהוֹצִיאָן – יוֹצִיאוּ. אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא כִּדְשַׁנִּין מֵעִיקָּרָא. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חֲלוּקִין עָלָיו חֲבֵירָיו עַל רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. אָמַר אַבָּיֵי, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: נִישַּׁטֵּת, לֹא יוֹצִיא. נִתְחָרֵשׁ הוּא אוֹ נִשְׁתַּטָּה – לֹא יוֹצִיא עוֹלָמִית. מַאי ״עוֹלָמִית״? לָאו – אַף עַל גַּב דְּיָכוֹל לְדַבֵּר מִתּוֹךְ הַכְּתָב? אָמַר רַב פָּפָּא: אִי לָאו דְּאַשְׁמְעִינַן רַבִּי יוֹחָנָן, הֲוָה אָמֵינָא רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לְפָרוֹשֵׁי טַעְמָא דְּתַנָּא קַמָּא הוּא דַּאֲתָא; וּמַאי ״עוֹלָמִית״? אַף עַל גַּב דַּחֲזֵינָא לֵיהּ דְּחָרִיף. אִי נָמֵי, לְכִדְרַבִּי יִצְחָק – דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק: דְּבַר תּוֹרָה, שׁוֹטָה מִתְגָּרֶשֶׁת – מִידֵּי דְּהָוֵה אַפִּיקַּחַת בְּעַל כׇּרְחָהּ. וּמָה טַעַם אָמְרוּ אֵינָהּ מִתְגָּרֶשֶׁת – שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ בָּהּ מִנְהַג הֶפְקֵר. מַתְנִי׳ אָמְרוּ לוֹ: ״נִכְתּוֹב גֵּט לְאִשְׁתֶּךָ?״ וְאָמַר לָהֶן: ״כְּתוֹבוּ״; אָמְרוּ לַסּוֹפֵר וְכָתַב, וְלָעֵדִים וְחָתְמוּ; אַף עַל פִּי שֶׁכְּתָבוּהוּ וַחֲתָמוּהוּ וּנְתָנוּהוּ לוֹ, וְחָזַר וּנְתָנוֹ לָהּ – הֲרֵי הַגֵּט בָּטֵל, עַד שֶׁיֹּאמַר לַסּוֹפֵר ״כְּתוֹב״ וְלָעֵדִים ״חֲתוֹמוּ״. גְּמָ׳ טַעְמָא דְּלֹא אָמַר ״תְּנוּ״, הָא אָמַר ״תְּנוּ״ – נוֹתְנִין, מַנִּי? רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר: מִילֵּי מִימַּסְרָן לְשָׁלִיחַ. אֵימָא סֵיפָא: ״עַד שֶׁיֹּאמַר לַסּוֹפֵר כְּתוֹב וְלָעֵדִים חֲתוֹמוּ״ – אֲתָאן לְרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר: מִילֵּי לָא מִימַּסְרָן לְשָׁלִיחַ. רֵישָׁא רַבִּי מֵאִיר וְסֵיפָא רַבִּי יוֹסֵי?! אִין, רֵישָׁא רַבִּי מֵאִיר וְסֵיפָא רַבִּי יוֹסֵי. אַבָּיֵי אָמַר: כּוּלָּהּ רַבִּי מֵאִיר הִיא, וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – דְּלָא אֲמַר ״תְּנוּ״. אִי הָכִי, ״עַד שֶׁיֹּאמַר תְּנוּ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – דְּלָא אֲמַר לְבֵי תְלָתָא. אִי הָכִי, ״עַד שֶׁיֹּאמַר לִשְׁלֹשָׁה״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא כּוּלַּהּ רַבִּי יוֹסֵי הִיא, וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – דְּלָא אֲמַר ״אִמְרוּ״. אִי הָכִי, ״עַד שֶׁיֹּאמַר אִמְרוּ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! וְעוֹד, מִי מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי בְּאוֹמֵר: ״אִמְרוּ״?! וְהָתְנַן: ״כָּתַב סוֹפֵר וְעֵד – כָּשֵׁר״; וְאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: ״חָתַם סוֹפֵר״ שָׁנִינוּ. וְאָמַר רַב חִסְדָּא: מַתְנִיתִין מַנִּי –שני אחין חרשים - כיון דהם חרשים לא איכפת לן בנשותיהן אם הן אחת פקחות דמ"מ הם לא כנסו אלא ברמיזה: וכן שתי אחיות חרשות - לא איכפת לן בפקחות של בעלים דהן לא נכנסו אלא ברמיזה לפיכך פטורות מן החליצה דיוצאה משום אחות אשה דכל עריות פטורות מן החליצה: ואם היו נכריות - ומת אחד מהן השני אינו יכול לחלוץ מפני שהוא חרש או שהיא חרשת ואינה יכולה לומר מאן יבמי אלא יכנסו: ואם רצו להוציאן - אחרי כן יוציאו דאתי גט חרש ומפקע זיקת קידושי חרש אלמא היכא דנפלה ליה מאחיו חרש מפיק ולא גזרינן אטו אחיו פקח: כדשנין מעיקרא - דנפלה ליה מאחיו פקח: חלוקין עליו חביריו - דאפי' פקח ונתחרש אינו יכול לגרש ואפי' יודע לכתוב ולא תימא רשב"ג מפרש מילתיה דתנא קמא דהכי שמיע ליה לרבי יוחנן דמיפלג פליג: נישטת - היא משניסת: לא יוציא - אסור להוציאה ואע"פ שפקחת ונתחרשה יוציאה דאשה לא בעינן דעתה שהרי יוצאה לרצונה ושלא לרצונה היכא דנשטת אמור רבנן לא יוציא דכיון שאינה יודעת לשמור עצמה ינהגו בה הפקר בזנות וכן מפרש לקמן: ואע"ג דחריף - אבל מדבר מתוך הכתב לא ממעט: אי נמי - האי עולמית לכדרבי יצחק אתא למידק מינה מדקתני סיפא עולמית ורישא לא תנא עולמית משום דרישא דרבנן כדרבי יצחק וסיפא דאורייתא דגבי מגרש בעינן דעתו שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו: אפיקחת בעל כרחה - מתגרשת ואע"פ שלא מדעתה: מתני' אמרו לו - לבריא או לשכיב מרע חכם: נכתוב גט לאשתך - שלא תיזקק ליבם: ואמר להם כתובו - והם אמרו לו לסופר כו': גמ' טעמא דלא אמר להם תנו - בלא כתבו דכיון דאמר להם כתבו מקפיד היה בדבר שלא יאמרו לאחר ויכתוב שבושת הוא לו לגלות שאינו יודע לכתוב גט ובהא אפי' ר"מ מודה. לקמן בפרק התקבל שאם אמר כתבו גט לאשתי אפילו אמר לב"ד לא עשאם ב"ד להרשות את אחרים על כך: הא אמר תנו - גט לאשתי ולא אמר כתבו אומרים לאחרים ויכתבו ויתנו דעשאן ב"ד ועל כרחין כגון שהיו שלשה דאילו לשנים אפי' ר"מ מודה שאפי' לא אמר כתבו אלא תנו צריכים הם עצמם לכתוב דהכי תנן לקמן אמר לשנים תנו גט לאשתי או לשלשה כתבו ותנו גט לאשתי יכתבו הם עצמם ויתנו אבל אמר לשלשה תנו יאמרו לאחרים ויכתבו ויתנו מפני שעשאם ב"ד דברי ר"מ ופליג רבי יוסי עליה דאפילו לשלשה נמי אע"ג דלא אמר כתבו צריכין הם עצמם לכתוב ומתניתין דנקט כתבו משמע דאי לא אמר כתבו לא הוי פסיל האי גיטא וכגון שהיו שלשה ורבי מאיר היא: דאמר מילי מימסרן לשליח - דרך ארץ הוא לעשות שליח דברים והוי נמי בדברים שלוחו של אדם כמותו הלכך היכא דהוו ג' דאיכא למימר עשאן ב"ד לומר לאחרים אמרו לסופר ויכתוב ולעדים ויחתומו: עד שיאמר לסופר כתוב - משמע דאין לך צד היתר לומר לאחרים לכתוב אלא השומע מפיו הוא יכתוב ואפילו שלשה ואפי' לא אמר כתבו: הכא במאי עסקינן - הך סיפא דקתני עד שיאמר לסופר עצמו: דלא אמר תנו - בלא כתבו והכי קאמר האומר כתבו אינו כשר אלא א"כ אמר לסופר עצמו: אי הכי - כיון דאיכא צד היתר לומר לאחרים הכי איבעי ליה למיתני אינו גט עד שיאמר תנו בלא כתבו וכל שכן פשיטא דכי אמר לסופר עצמו אלא ודאי דוקא קאמר סיפא באומר תנו: והכא במאי עסקינן דלא אמר לשלשה - ובשנים מודה ר"מ דאפילו אמר תנו כותבין הן עצמן דלא עשאם ב"ד: אלא כולה רבי יוסי היא - והא דנקט ברישא כתובו לאו למידק דאילו אמר תנו בלא כתבו אומרים לאחרים ויכתבו אלא היינו טעמא דפסול דלא אמר אמרו והכי דייקת מינה טעמא דלא אמר אמרו הא אמר לשנים אמרו לפלוני ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתומו ואמרו לאותו סופר וכתב ולאותן עדים וחתמו שפיר דמי דמודי רבי יוסי בהא שהרי עשאן שלוחין לכך: וא"ר ירמיה חתם סופר שנינו - לא תימא דמתכשר גט בחתימת עד אחד וכתב יד סופר שני אלא הכי קאמר חתם הסופר בגט עד ועד שני עמו כשר: ואמר רב חסדא - מתני' דמכשר להחתים סופר בגט:אי נמי לכדרבי יצחק - אביי נמי דייק עולמית לכדרבי יצחק בפרק חרש (יבמות קיג:) דקאמר התם אף אנן נמי תנינא כדרבי יצחק ודייק מדקתני עולמית גבי נשתטה ולא תנא גבי נישטת היא אלא . דהכא דייק מדקתני עולמית אתרוייהו אנתחרש ונשתטה הא דקתני ליה אחרש אשמועינן אפי' יכול לדבר ע"י כתב ואנשתטה לכדרבי יצחק ורב פפא דחי דמ"מ איכא למימר דלא אתא עולמית אלא לכדרבי יצחק גרידא: הכא במאי עסקינן דלא אמר תנו - וא"ת וכי לא ידע שיקשה לו עד שיאמר תנו מיבעי ליה דמכח זה דקדק תחלה דסיפא כרבי יוסי מדקתני עד שיאמר לסופר כתוב ולא קתני עד שיאמר תנו וי"ל דהמתרץ סבר דלהכי לא תנא עד שיאמר תנו משום דכבר שמעינן ליה מדיוקא דרישא דקתני כתבו משמע הא אמר תנו נותנין ולהכי אשמועינן בסיפא דבכתבו לא מהני עד שיאמר לסופר כתוב וטעמא דרישא קמפרש דלהכי לא מהני מה שעשו אחרים בלשון כתובו משום דמילי לא מימסרן לשליח ולא מהני עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו ופריך עד שיאמר תנו מיבעי ליה דכיון דלא שמעינן ליה אלא מדיוקא דרישא הוה ליה למיתני בסיפא בהדיא עד שיאמר תנו: הכא במאי עסקינן דלא אמר לתלתא - ה"נ תימה וכי לא ידע שיקשה לו עד שיאמר לג' מיבעי ליה ועוד דאי בדלא אמר לתלתא מאי איריא כתבו תנו נמי לא מהני וי"ל דהשתא מוקי רישא בכל ענין בין אמר לב' בין אמר לשלשה ומשום שלשה נקט כתבו דהא אם אמר תנו נותנין ולהכי לא מצי למיתני בסיפא עד שיאמר לשלשה דהא בשלשה נמי מיירי דכתבו לא מהני אפי' בשלשה ומ"מ פריך דה"ל למיתני בסיפא ולפרש בהדיא עד שיאמר לשלשה תנו: הכא במאי עסקינן דלא אמר אמרו - סלקא דעתא דלא שייך לאקשויי עד שיאמר אמרו מיבעי ליה דניחא ליה למינקט דומיא דרישא שהבעל מצוה לעדים עצמם לעשות אבל אומר אמרו אומר לאחרים שיאמרו לעדים לעשות וא"ת השתא דמוקי לה כרבי יוסי אמאי נקט כתבו הוה ליה למינקט תנו וכ"ש כתבו ועוד כיון דכתבו לאו דוקא והוא הדין תנו נימא דהוא הדין נמי אמרו ותיתי שפיר סיפא עד שיאמר לסופר כתוב כו' ויש לומר דלא חש למיתני תנו דמסיפא שמעינן דהוא הדין תנו מדלא תנא עד שיאמר תנו: