Gittin 44a · Talmud

וְאִי בָּעֵית אֵימָא: בְּשֶׁלָּוָה עַל מְנָת לְמַשְׁכְּנוֹ, וְלֹא מִשְׁכְּנוֹ. תָּנוּ רַבָּנַן: גְּבָאוֹ בְּחוֹבוֹ אוֹ שֶׁלְּקָחוֹ סִיקָרִיקוֹן, לֹא יָצָא לְחֵירוּת. וּבְחוֹבוֹ לֹא?! וּרְמִינְהִי: הֲרֵי שֶׁאָנְסוּ בֵּית הַמֶּלֶךְ גּוֹרְנוֹ, אִם בְּחוֹבוֹ – חַיָּיב לְעַשֵּׂר, אִם בָּאַנְפָּרוֹת – פָּטוּר מִלְּעַשֵּׂר! שָׁאנֵי הָתָם, דְּקָא מִשְׁתָּרְשִׁי לֵיהּ. תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב: הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְפַרְהַנְגְּ גּוֹי – יָצָא לְחֵירוּת! הָתָם, הֲוָה לֵיהּ לְפַיֵּיס וְלֹא פִּיֵּיס. גּוּפָא – אָמַר רַב: הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְפַרְהַנְגְּ גּוֹי – יָצָא לְחֵירוּת. מַאי הֲוָה לֵיהּ לְמֶעְבַּד? הֲוָה לֵיהּ לְפַיֵּיס, וְלֹא פִּיֵּיס. בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: מְכָרוֹ לִשְׁלשִׁים יוֹם, מַהוּ? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב: הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְפַרְהַנְגְּ גּוֹי – יָצָא לְחֵירוּת! הָתָם בְּפַרְהַנְגְּ גּוֹי שֶׁאֵינָהּ חוֹזֶרֶת. מְכָרוֹ חוּץ מִמְּלַאכְתּוֹ, מַהוּ? חוּץ מִן הַמִּצְוֹת, מַהוּ? חוּץ מִשַּׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים, מַהוּ? לְגֵר תּוֹשָׁב, לְיִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד, מַהוּ? לְכוּתִי, מַהוּ? פְּשׁוֹט מִיהָא חֲדָא: גֵּר תּוֹשָׁב הֲרֵי הוּא כְּגוֹי. כּוּתִי וְיִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד – אָמְרִי לַהּ כְּגוֹי, וְאָמְרִי לַהּ כְּיִשְׂרָאֵל. בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַבִּי אַמֵּי: עֶבֶד שֶׁהִפִּיל עַצְמוֹ לִגְיָיסוֹת, וְאֵין רַבּוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ – לֹא בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא בְּדִינֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם, מַהוּ שֶׁיִּטּוֹל אֶת דָּמָיו? אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זְרִיקָא: פּוֹק עַיֵּין בִּמְכִילָתָיךְ. נְפַק דָּק וְאַשְׁכַּח, דְּתַנְיָא: הַמּוֹכֵר בֵּיתוֹ לְגוֹי – דָּמָיו אֲסוּרִין. וְגוֹי שֶׁאָנַס בֵּיתוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְאֵין בְּעָלָיו יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ – לֹא בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא בְּדִינֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם, מוּתָּר לִיטּוֹל אֶת דָּמָיו, וְכוֹתֵב וּמַעֲלֶה בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁלָּהֶן – מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמַצִּיל מִיָּדָם. וְדִילְמָא הָנֵי מִילֵּי בַּיִת – דְּכֵיוָן דְּלָא סַגִּי לֵיהּ בְּלֹא בַּיִת, לָא אָתֵי לְזַבּוֹנֵיהּ; אֲבָל עַבְדָּא – דְּסַגִּי לֵיהּ בְּלָא עַבְדָּא, אָתֵי לְזַבּוֹנֵיהּ – אוֹ לָא. שְׁלַח לְהוּ רַבִּי אַמֵּי: ״מִינַּי אַמֵּי בַּר נָתָן, תּוֹרָה יוֹצְאָה לְכׇל יִשְׂרָאֵל: עֶבֶד שֶׁהִפִּיל עַצְמוֹ לִגְיָיסוֹת, וְאֵין רַבּוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ – לֹא בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא בְּדִינֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם, מוּתָּר לִיטּוֹל אֶת דָּמָיו, וְכוֹתֵב וּמַעֲלֶה בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁל גּוֹיִם – מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמַצִּיל מִיָּדָם. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְגוֹי – קוֹנְסִים אוֹתוֹ עַד מֵאָה בְּדָמָיו. דַּוְקָא, אוֹ לָאו דַּוְקָא? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הַמּוֹכֵר בְּהֵמָה גַּסָּה לְגוֹי – קוֹנְסִים אוֹתוֹ עַד עֲשָׂרָה בְּדָמֶיהָ! וְדִלְמָא שָׁאנֵי עֶבֶד, דְּכֹל יוֹמָא וְיוֹמָא מַפְקַע לֵיהּ מִמִּצְוֹת. וְאִיכָּא דְאָמְרִי, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְגוֹי – קוֹנְסִין אוֹתוֹ עַד עֲשָׂרָה בְּדָמָיו. דַּוְקָא אוֹ לָאו דַּוְקָא? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הַמּוֹכֵר בְּהֵמָה גַּסָּה לְגוֹי – קוֹנְסִין אוֹתוֹ עַד מֵאָה בְּדָמֶיהָ! שָׁאנֵי עֶבֶד, דְּלָא הָדַר לֵיהּ. אֶלָּא בְּהֵמָה טַעְמָא מַאי – מִשּׁוּם דְּהָדְרָא לֵיהּ?! לִקְנְסֵיהּ טְפֵי חַד! אֶלָּא עֶבֶד מִילְּתָא דְלָא שְׁכִיחָא, וּמִלְּתָא דְלָא שְׁכִיחָא לָא גָּזְרִי בַּהּ רַבָּנַן. בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יִרְמְיָה מֵרַבִּי אַסִּי: מָכַר עַבְדּוֹ וָמֵת, מַהוּ שֶׁיִּקְנְסוּ אֶת בְּנוֹ אַחֲרָיו? אִם תִּימְצֵי לוֹמַר: ״צָרַם אוֹזֶן בְּכוֹר, וָמֵת – קָנְסוּ בְּנוֹ אַחֲרָיו״ – מִשּׁוּם דְּאִיסּוּרָא דְּאוֹרָיְיתָא הִיא, אֲבָל הָכָא אִיסּוּרָא דְרַבָּנַן.

הכי גרסינן ואיבעית אימא בשלוה על מנת למשכנו ולא משכנו - הא דשדה כגון שלוה העובד כוכבים מישראל על מנת שאם לא אפרע לזמן פלוני בא ומשכנני מקרקע זו ותהא שלך והא דקתני פטורה מן המעשר כל זמן שלא בא ישראל ומשכנו דאע"ג דמטא זמניה הויא בחזקת העובד כוכבים ואם היה ישראל נוטל חלק בפירות פטורה מן המעשר וגבי עבד כי האי גוונא קנסוה רבנן לישראל ואע"פ שלא משכנו העובד כוכבים עדיין בעבד זה קנסוהו הואיל ועבר זמנו ולא פרע: גבאו - העובד כוכבים לעבד: בחובו - שהיה לו על ישראל והוא לא מכרו לו ולא לוה עליו: סיקריקון - בשעה שישראל מופקרין להריגה ואמר לעובד כוכבים שא קרקע זו או עבד זה והניחני: לא יצא לחירות - דאונס הוא וליכא למקנסיה: חייב לעשר - עליה דהוי כמוכר: באנפרות - הפסד: דקא משתרשי ליה - הרי נהנה מהם שפורע חובו הילכך לענין עישור חייב במעשר ומיהו גבי עבד קנסא משום מכירה היא וזה לא מכר מדעתו אלא שלא לרצונו גבאו ואמאי נקנסיה: פרהנג - מציק ושם עלילות ומכרו לו בדמי אנפרותו שהעליל עליו: היה לו לפייס - בדבר אחר: ולא פייס - ומסרו לו מדעתו: לשלשים יום - לאחר שלשים יחזור אליו: לפרהנג עובד כוכבים - וקס"ד לעבוד עבודת המלך עד זמן פלוני ולשוב: חוץ ממלאכתו - גופו קנוי לך ובלבד שלא תשתעבד בו שלא מכרו אלא להשיאו לשפחתו לולדות דהשתא לא מפקע ממצות לחלל שבתות א"נ מכרו למלאכתו חוץ משבתות וימים טובים מהו: לגר תושב - שקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים ואוכל נבילות: פשוט מיהא - מתנית': חדא - מהנך בעיא: עיין במכילתיך - במשנה הסדורה לך לידע מה נשיב: המוכר ביתו לעובד כוכבים - בארץ ישראל דאמר קרא לא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע (ע"ז דף כ.): וכותב - לו שטר: ומעלהו בערכאות שלהן - לחותמו אף על פי שחשיבות הוא להם: ודילמא - הא דלא גזור רבנן בהך דילמא אתי לזבוני מדעתו: הני מילי בית - דלא סגי ליה לאינש בלא בית ולא עבידי אינשי דמזבני: אתי לזבוני - וגזרינן בהא אטו מכירה דעלמא ולא תפשוט: שלח להו רבי אמי - להנך דבעו מיניה: מיני אמי בר נתן תצא תורה - הוראה זו לישראל: קונסים אותו - לפדות מיד העובד כוכבים: דוקא או לאו דוקא - דלא קנסינן ליה כולי האי וגוזמא קאמר: עד עשרה - אלמא בהנך דקנוס רבנן במכירה דידהו לא קנוס כולי האי: אין מוכרין בהמה גסה - גזירה משום שאלה ושכירות ונסיוני במסכת ע"ז (דף טו.): שאני עבד - כלומר לעולם אימא לך דעבד דוקא ושאני עבד כו': או לאו דוקא - דאי בעו מיניה טפי קנסינן ליה עד דפריק ואורחא דמלתא הוא דנקט: עד מאה - וקס"ד ה"ה לעבד: שאני עבד דלא הדר ליה - כלומר דילמא תרוייהו דוקא ועבד היינו טעמא דלא קנסוהו כולי האי דלא הדר למריה בתר דפריק ליה דהא תנן יצא לחירות: ופרכינן אלא בהמה מ"ט קנסינן ליה כולי האי משום דהדרה ליה ליקנסיה טפי חד - מכדי דמיה היה לך לקונסו יותר מן העבד ותו לא הואיל וטעמא משום דהדרה ליה הוא אין כאן אלא כדי דמיה ואתה קונסו מי' עד ק' אוי לו בחזרה זו: מילתא דלא שכיחא היא - שימכרוהו לעובד כוכבים: מהו שיקנסו את בנו - לפדותו: אם תימצי לומר - הך דמבעיא לן בבכורות כהן הצורם אוזן הבכור ועבר משום כל מום לא יהיה בו דאמרי' התם לא ישחט עולמית ומבעיא לן צרם ומת מהו שיקנסו בנו אחריו ואם תימצי לומר בההיא דקנסוהו הא דהכא לא מיפשט לן מינה דהתם קא עבד אבוה איסורא דאורייתא אבל מוכר עבדו לעובד כוכבים איסורא דרבנן הוא דעבד:

בשלוה על מנת למשכנו כו' - פירש בקונטרס שאם לא אפרע עד זמן פלוני בא ומשכנני מקרקע זו ותהא שלך וכל זמן שלא בא ישראל ומשכנו הוי בחזקת עובד כוכבים וגבי עבד כי האי גוונא קנסוה רבנן לישראל הואיל ועבר הזמן ולא פרע ואע"פ שלא משכנו עדיין וקשה דהוה ליה למימר אידי ואידי דמטא זמניה לכך נראה דאתא לשנויי שנויא קמא הא דמטא זמניה והא דלא מטא זמניה והא דאקשינן גבי עבד דמטא זמניה צריכא למימד בשלוה על מנת למשכנו ולא משכנו דס"ד כיון דלא משכנו עדיין לא יצא לחירות קא משמע לן דהואיל ובידו למשכנו דיוצא לחירות: המוכר עבדו לפרהנג עובד כוכבים - פי' בקונטרס מציק ושם עלילות ומכרו לו באותן דמים שהעליל וקשה דלא שייך על זה לשון מכירה ולישנא שהיה לו לפייס ולא פייס לא משמע הכי ועוד דמדמי למוכרו לשלשים יום ונראה דהפרהנג נוטל עבדו על כורחו אלא שנותן לו דמים לכך פריך דאמאי יצא לחירות כיון דהוי בעל כורחו כמו גבאו בחובו ומשני דהיה לו לפייס דכיון דנותן דמים ודאי היה מתפייס בדבר מועט ומדמי לו נמי למוכרו לשלשים יום דאחר שגומר מלאכתו דרכו להחזירו לישראל וישראל מחזיר לו הדמים: וכותב ומעלה בערכאות שלהם - פירש בקונטרס אף על פי דחשיבות הוא להן וקשה דשטרות העולין בערכאות של עובדי כוכבים מכשרינן ולא מפלגינן בין לכתחילה בין לדיעבד ומפרש רבינו תם דאע"ג דנראה כמקיים המקח שרי הכא וההיא דפרק קמא דע"ז (דף יג.) הולכין ליריד של עובדי כוכבים ולוקחים מהן בהמה ועבדים מפני שהוא כמציל מידם ומעלה בערכאות של עובדי כוכבים התם נמי מקיים המקח ומתפרסם הדבר שמהנה לעבודת כוכבי' ואפי' הכי שרי: או לאו דוקא - פירש בקונטרס דלא קנסינן ליה כולי האי וגוזמא קאמר וקשה דאם כן איזה שיעור יהיב דאכתי לא ידע ההיא דקונסין אותו עד עשרה דנימא ביה ההוא שיעורא ונראה לפרש או לאו דוקא אלא אפילו ביותר ממאה קנסינן ליה עד דפריק כענין שפי' בקונטרס באיכא דאמרי ומייתי מבהמה דקונסין אותו עד עשרה בדמיה אלמא לאו דוקא דהוא הדין טפי כדקאמר הכא עד מאה גבי עבדים והוא הדין דהכא לאו דוקא: התם דאיסורא דאורייתא - ובפרק כל פסולי המוקדשין (בכורות לד:) גבי צרם אוזן הבכור קאמר דליכא למיפשט מהכא דשאני עבד דמפקע ליה ממצות אם כן הוה מצי למימר הכא אם תימצי לומר דהתם לא קנסו הכא קנסו משום דמפקע ליה ממצות וכן התם הוה מצי למימר איפכא כי הכא:

גיטין מד.

Navigate the library