Gittin 31b · Talmud

מֵעֵת לְעֵת שֶׁל הַנָּחָה. תְּנַן: אִם אָבְדוּ – הֲרֵי זֶה חוֹשֵׁשׁ מֵעֵת לְעֵת. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר מֵעֵת לְעֵת שֶׁל בְּדִיקָה – שַׁפִּיר; אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מֵעֵת לְעֵת שֶׁל הַנָּחָה – הַאי ״מֵעֵת לְעֵת״?! ״עַד מֵעֵת לְעֵת״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! קַשְׁיָא. דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: חֲלוּקִין עָלָיו חֲבֵירָיו עַל רַבִּי אֶלְעָזָר – דִּתְנַן: מִקְוֶה שֶׁנִּמְדַּד וְנִמְצָא חָסֵר; כׇּל טְהָרוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל גַּבָּיו לְמַפְרֵעַ – בֵּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – טְמֵאוֹת. פְּשִׁיטָא דַּחֲלוּקִין! מַהוּ דְּתֵימָא: מַאי ״לְמַפְרֵעַ״ – מֵעֵת לְעֵת, קָא מַשְׁמַע לַן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים כּוּ׳: תָּנָא: בְּקִידּוּם שֶׁל מוֹצָאֵי הַחַג שֶׁל תְּקוּפָה. תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים מוֹכְרִין אֶת הַתְּבוּאָה – לִפְנֵי הַזֶּרַע, וּבִשְׁעַת הַזֶּרַע, וּבִפְרוֹס הַפֶּסַח. וּבִשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים מוֹכְרִין אֶת הַיַּיִן – בִּפְרוֹס הַפֶּסַח, וּבִפְרוֹס עֲצֶרֶת, וּבִפְרוֹס הַחַג. וְשֶׁמֶן – מֵעֲצֶרֶת וְאֵילָךְ. לְמַאי הִלְכְתָא? אָמַר רָבָא, וְאִיתֵּימָא רַב פָּפָּא: לְשׁוּתָּפִין. מִכָּאן וְאֵילָךְ, מַאי? אָמַר רָבָא: כׇּל יוֹמָא פִּירְקֵיהּ הוּא. ״וַיְהִי כִּזְרוֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ וַיְמַן אֱלֹהִים רוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית״ – מַאי ״חֲרִישִׁית״? אָמַר רַב יְהוּדָה: בְּשָׁעָה שֶׁמְּנַשֶּׁבֶת, עוֹשֶׂה תְּלָמִים תְּלָמִים בַּיָּם. אֲמַר לֵיהּ רַבָּה: אִי הָכִי, הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל רֹאשׁ יוֹנָה וַיִּתְעַלָּף״?! אֶלָּא אָמַר רַבָּה: בְּשָׁעָה שֶׁמְּנַשֶּׁבֶת, מְשַׁתֶּקֶת כׇּל הָרוּחוֹת מִפָּנֶיהָ. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״אֲשֶׁר בְּגָדֶיךָ חַמִּים בְּהַשְׁקִט אֶרֶץ מִדָּרוֹם״. אָמַר רַבִּי תַּחְלִיפָא בַּר רַב חִסְדָּא, אָמַר רַב חִסְדָּא: אֵימָתַי בְּגָדֶיךָ חַמִּים? בְּשָׁעָה שֶׁהִשְׁקִיט אֶרֶץ מִדָּרוֹם. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁמְּנַשֶּׁבֶת מְשַׁתֶּקֶת כׇּל הָרוּחוֹת מִפָּנֶיהָ. רַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא הֲווֹ יָתְבִי. חָלֵיף וְאָזֵיל גְּנִיבָא עֲלַיְיהוּ, אֲמַר חַד לְחַבְרֵיהּ: נֵיקוּם מִקַּמֵּיהּ, דְּבַר אוֹרְיָין הוּא. אֲמַר לֵיהּ אִידַּךְ: מִקַּמֵּי פָּלְגָאָה נֵיקוּם?! אַדְּהָכִי אֲתָא אִיהוּ לְגַבַּיְיהוּ, אֲמַר לְהוּ: בְּמַאי עָסְקִיתוּ? אֲמַרוּ לֵיהּ: בְּרוּחוֹת. אֲמַר לְהוּ: הָכִי אָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא, אָמַר רַב: אַרְבַּע רוּחוֹת מְנַשְּׁבוֹת בְּכׇל יוֹם, וְרוּחַ צְפוֹנִית מְנַשֶּׁבֶת עִם כּוּלָּן; שֶׁאִלְמָלֵא כֵּן, אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּים אֲפִילּוּ שָׁעָה אַחַת. וְרוּחַ דְּרוֹמִית קָשָׁה מִכּוּלָּן, וְאִלְמָלֵא בֶּן נֵץ מַעֲמִידָהּ, מַחְרֶבֶת כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ מִפָּנֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲמִבִּינָתְךָ יַאֲבֶר נֵץ יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו לְתֵימָן״. רָבָא וְרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק הֲווֹ יָתְבִי; הֲוָה חָלֵיף וְאָזֵיל רַב נַחְמָן בַּר יַעֲקֹב, דְּיָתֵיב בְּגוּהַרְקָא דְּדַהֲבָא וּפְרִיס עֲלֵיהּ סַרְבָּלָא דְכַרָּתֵי. רָבָא אֲזַל לְגַבֵּיהּ, רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לָא אֲזַל לְגַבֵּיהּ. אָמַר: דִּלְמָא מֵאִינָשֵׁי דְּבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא נִינְהוּ; רָבָא צָרִיךְ לְהוּ, אֲנָא לָא צְרִיכְנָא לְהוּ. כְּדַחֲזָא דְּרַב נַחְמָן בַּר יַעֲקֹב הֲוָה, אָזֵיל לְגַבֵּיהּ. גַּלִּי לִדְרָעֵיהּ, אֲמַר: שַׁדְיָא נָשֵׁיב! אָמַר רָבָא, הָכִי אָמַר רַב: אִשָּׁה מַפֶּלֶת בּוֹ; וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֲפִילּוּ מַרְגָּלִית שֶׁבַּיָּם מַרְקֶבֶת בּוֹ; רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ שִׁכְבַת זֶרַע שֶׁבִּמְעֵי אִשָּׁה מַסְרַחַת בּוֹ. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, וּשְׁלׇשְׁתָּן מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ: ״כִּי הוּא בֵּין אַחִים יַפְרִיא יָבוֹא קָדִים רוּחַ ה׳ מִמִּדְבָּר עוֹלֶה וְיֵבוֹשׁ מְקוֹרוֹ וְגוֹ׳״. ״יֵבוֹשׁ מְקוֹרוֹ״ – זוֹ מְקוֹרָהּ שֶׁל אִשָּׁה. ״וְיֶחֱרַב מַעְיָינוֹ״ – זֶה שִׁכְבַת זֶרַע שֶׁבִּמְעֵי אִשָּׁה. ״הוּא יִשְׁסֶה אוֹצַר כׇּל כְּלִי חֶמְדָּה״ – זוֹ מַרְגָּלִית שֶׁבַּיָּם. אָמַר רָבָא: עָדֵי סוּרָאָה הוּא, דְּדָיְיקִי קְרָאֵי! מַאי ״כִּי הוּא בֵּין אַחִים יַפְרִיא״? אָמַר רָבָא: אֲפִילּוּ

של הנחה - הרי זה חושש למפרע כל הימים עד מעת לעת של הנחה ראשונה יום אחד שלם מחזקינן להו בחזקת קיימין בידוע ומשם עד כאן ספק ויחזור ויתרום: חושש מעת לעת - משמע יום אחד הוא דקאי בחששא היינו כמ"ד מעת לעת של בדיקה: אלא למ"ד - כולהו יומי קאי בחששא בר מיומא קמא חושש למפרע עד מעת לעת מיבעי ליה: ר"א בן פדת דגמרא ור"א בן שמוע דמתניתין וברייתא: חלוקין - ואמרי דלעולם חיישינן הואיל ונמצאו אבודין וכל פירות שתקנו ע"י אותן פירות צריך לחזור ולהפריש: מקוה - שהיה בחזקת שלם ונמדד לאחר זמן ונמצא חסר: כל טהרות שנעשו על גביו - כל תרומות וטהרות שנשתמשו בהן בכלים ואנשים שטבלו מטומאתן באותו מקוה מעולם: בין שהמקוה ברשות היחיד - דקי"ל ספק טומאה ברשות היחיד ספיקו טמא: בין ברה"ר - דקי"ל ספיקו טהור הכא טמא דכי אמרינן ספק טומאה ברה"ר טהור היינו ספק נגע ספק לא נגע דאיכא למימר לא נגע אבל זה שהיה טמא ודאי ואתה בא לטהרו בטבילת ספק אל תטהרנו מספק: פשיטא דחלוקין - מהא מתני' ור"א בן פדת מאי אשמעינן הא מתני' בהדיא תנן טמאות: של תקופה - אם כבר נכנסה תקופת תשרי אבל אם משכה תקופת תמוז עד כאן לא: לשותפין - שאין הא' יכול למכור שלא מדעת חבירו חוץ לפרקים הללו אבל בפרקים הללו אין צריך לימלך ואם מכר ונתייקר השער לאחר זמן אין עליו כלום: פירקיה - זמנו למכור: בשעה שמנשבת עושה תלמים בים - כתלם של מענית המחרישה דהיינו חרישית לשון חרישה לפי שחזקה היא: היינו דכתיב - בתמיה: ותך השמש - הכתוב בא להעיד שנתחמם העולם ואתה אומר שסיפר הכתוב בכח גבורת סערותיה ולכך שינה בלשונו: משתקת כל הרוחות מפניה - כשהיא מנשבת בשעת החום היא חמה מאוד ומבטלת צינת כל הרוחות ולכך שינה הכתוב לקרותה חרישית: כשמשקיט ארץ מדרום - כשצינת רוח דרומית שוקטת ומי הוא המשקיטה רוח מזרחית משתיקתה שבשעה שמנשבת רוח מזרחית משתקת כל הרוחות: פלגאה - בעל מריבה שהיתה לו מריבה עם מר עוקבא שהיה אב ב"ד כדאמרי' בפ"ק (לעיל גיטין דף ז.) בני אדם העומדים עלי ובידי למוסרם למלכות והוא היה גניבא כדמפרש התם: רוח צפונית - נוחה היא לא חמה ולא צוננת וממתקת את שאר הרוחות: בן נץ - מלאך העשוי כנץ: מעמידה - בכנפיו: יאבר - לשון אברתו יגדיל כנף: גוהרקא - עגלה עשויה כשידה ומנהיגים בה שרים: סרבלא דכרתי - צבע תכלת דומה לכרתי: אנא לא צריכנא להו - דרב נחמן חתניה דנשיאה הוה בהעור והרוטב (חולין דף קכד): גלייה - רב נחמן בר יעקב לדרעיה שהיתה רוח מזרחית מנשבת והוחם לו: שדיא נשיב - השידה מנשבת: שכבת זרע - תוך שלשה ימים: מקורה של אשה - עובר שבמעיה: עדי סוראה הוא - הדבר הזה מבני סורא הוא דדייקי קראי:

בקידום של מוצאי החג של תקופה - של תקופת תשרי אבל משכה תקופת תמוז עד כאן לא וא"ת והא אי אפשר שתמשוך עד כאן כדאמרי' בפרק קמא דסנהדרין (דף יג.) דבעינן מקצת החג בתקופה חדשה וי"ל דאמר התם דעל תקופה לבדה אין מעברין: לפני הזרע ובשעת הזרע - תימה דכל זה הוא פרק א' דאין הפסק בין לפני הזרע לשעת הזרע וי"ל דבשעת הזרע הוא סוף הזרע שכבר זרעו כל מה שהיה להם ונתחסר להם שלא היה להם כל הצורך: לשותפין - פירש ר"ח ור"ת כי הא דאמר בריש המקבל (ב"מ דף קה.) הני בי תרי דעבוד עיסקא בהדי הדדי [ורווח] וא"ל חד לחבריה תא ונפלוג ואמר ליה אידך נרויח טפי דינא הוא דמעכב והשתא עד זה הזמן יכולין לעכב ואז ימכרו ויחלוקו וכן לכל דבר יש זמן: אי הכי היינו דכתיב ותך השמש - אהאי קרא קאמר שלא בא לספר בכח גבורת סערתה שהיתה עושה תלמים בים אלא להעיד שהשתיקה שאר כל הרוחות ונתחמם העולם ומכל מקום אמת הוא שהוא רוח חזק מאד כדכתיב (שמות י״ד:כ״א) ברוח קדים עזה כל הלילה וברוח קדים תשבר אניות תרשיש (תהילים מ״ח:ח׳) דלפעמים שולחה הקב"ה לעולם עזה וקשה: אנא לא צריכנא להו - פירש בקונטרס דרב נחמן בר יצחק חתניה דבי נשיאה הוה כדאמר בהעור והרוטב (חולין קכד.) ולפירושו רב נחמן סתם שבגמ' הוא רב נחמן בר יצחק דבהעור והרוטב משמע דסתם רב נחמן הוא חתניה דבי ריש גלותא ואין נראה דבפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מג:) אמרי' יתיב רב נחמן בר יצחק אחוריה דרבא ויתיב רבא קמיה דרב נחמן וכן בפ' עושין פסין (עירובין דף יח:) גבי מנוח עם הארץ היה משמע דרב נחמן סתם לאו היינו רב נחמן בר יצחק וכן בפ' השולח (לקמן גיטין לט:) גבי אשכחיה רב נחמן בר יצחק לרבה בר שילת דהוה קאי אפיתחא דבי תפלה וכן בכמה דוכתי אלא רב נחמן סתם הוא רב נחמן בר יעקב דהא רב נחמן סתם הוא חברו של רב ששת ובירושלמי מוכח בדוכתי טובא דרב נחמן בר יעקב הוא חברו של רב ששת וגם בש"ס שלנו אינו מזכיר בשו' מקום רב נחמן בר יעקב אלא כשמזכיר אצלו רב נחמן אחר רב נחמן בר יצחק או רב נחמן בר רב חסדא והא דקאמר הכא רב נחמן בר יצחק לא צריכנא להו עשיר היה ולא היה צריך להם: שדיא נשיב - ארוח מזרחית קאמר כדמוכח סוגיא ולא ששמה שדיא אלא לפי שהיתה קשה קראה כך ורוח דרומית שמה שדיא כדאמר בערוך בערך אסתנא וזהו לשונו לד' רוחות יש להן שמות רוח מזרחית שותא רוח מערבית אוריא רוח צפונית אסתנא רוח דרומית שדיא:

גיטין לא:

Navigate the library