גיטיןכא.
טוען את הדף…
זָקֵן שָׁאנֵי, דְּיָדַע לְאַקְנוֹיֵי. אֶלָּא אָמַר רָבָא: מֵהָכָא – עָרֵב הַיּוֹצֵא לְאַחַר חִיתּוּם שְׁטָרוֹת, גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין! אָמַר רַב אָשֵׁי: מַאי קוּשְׁיָא? דִּלְמָא גַּבְרָא שָׁאנֵי, דְּיָדַע לְאַקְנוֹיֵי! אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: מֵהָכָא – אִשָּׁה כּוֹתֶבֶת אֶת גִּיטָּהּ, וְהָאִישׁ כּוֹתֵב אֶת שׁוֹבָרוֹ, שֶׁאֵין קִיּוּם הַגֵּט אֶלָּא בְּחוֹתְמָיו. אָמַר רָבָא: כָּתַב לָהּ גֵּט, וּנְתָנוֹ בְּיַד עַבְדּוֹ, וְכָתַב לָהּ שְׁטַר מַתָּנָה עָלָיו – קְנָאַתְהוּ, וּמִתְגָּרֶשֶׁת בּוֹ. וְאַמַּאי? חָצֵר מְהַלֶּכֶת הִיא, וְחָצֵר מְהַלֶּכֶת לֹא קָנָה! וְכִי תֵּימָא בְּעוֹמֵד, וְהָאָמַר רָבָא: כׇּל שֶׁאִילּוּ מְהַלֵּךְ לֹא קָנָה, עוֹמֵד וְיוֹשֵׁב לֹא קָנָה! וְהִלְכְתָא – בְּכָפוּת. וְאָמַר רָבָא: כָּתַב לָהּ גֵּט וּנְתָנוֹ בַּחֲצֵרוֹ, וְכָתַב לָהּ שְׁטַר מַתָּנָה עָלָיו – קְנָאַתְהוּ, וּמִתְגָּרֶשֶׁת בּוֹ. וּצְרִיכָא; דְּאִי אַשְׁמְעִינַן עֶבֶד, הֲוָה אָמֵינָא: דַּוְקָא עֶבֶד, אֲבָל חָצֵר – לִיגְזַר, מִשּׁוּם חֲצֵרָהּ הַבָּאָה לְאַחַר מִכָּאן; וְאִי אַשְׁמְעִינַן חָצֵר, הֲוָה אָמֵינָא דַּוְקָא חָצֵר, אֲבָל עֶבֶד – לִיגְזַר כָּפוּת אַטּוּ שֶׁאֵינוֹ כָּפוּת; קָא מַשְׁמַע לַן. אָמַר אַבָּיֵי: מִכְּדֵי חָצֵר מֵהֵיכָא אִיתְרַבַּי? מִ״יָּדָהּ״; מַה יָדָהּ דְּאִיתַהּ בֵּין מִדַּעְתַּהּ וּבֵין בְּעַל כּוּרְחַהּ, אַף חֲצֵרָהּ דְּאִיתַהּ בֵּין מִדַּעְתַּהּ וּבֵין בְּעַל כּוּרְחַהּ; וְהָא מַתָּנָה – מִדַּעְתַּהּ אִיתַהּ, בְּעַל כּוּרְחַהּ לֵיתַהּ! מַתְקֵיף לַהּ רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי: וְהָא שְׁלִיחוּת לְקַבָּלָה, דְּמִדַּעְתַּהּ אִיתַהּ בְּעַל כּוּרְחַהּ לֵיתַהּ, וְקָא הָוֵי שָׁלִיחַ לְִקַבָּלָה! וְאַבָּיֵי – אַטּוּ שְׁלִיחוּת מִ״יָּדָהּ״ אִיתְרַבַּי?! מִ״וְּשִׁלַּח וְשִׁלְּחָהּ״ אִיתְרַבַּי! וְאִיבָּעֵית אֵימָא: שְׁלִיחוּת לְקַבָּלָה נָמֵי אַשְׁכְּחַן בְּעַל כּוּרְחַהּ, שֶׁכֵּן אָב מְקַבֵּל גֵּט לְבִתּוֹ קְטַנָּה בְּעַל כּוֹרְחָהּ. עַל הֶעָלֶה שֶׁל זַיִת וְכוּ׳: בִּשְׁלָמָא יָד דְּעֶבֶדזקן שאני דידע לאקנויי - שהוא חכם וידע שאינו שטר אלא אם כן מקנהו לו לגמרי וגמר דעתיה ומקני אבל אשה לא ידעה כולי האי ולא גמרה לאקנויי בדעתה אלא בשאלה בעלמא: לאחר חיתום שטרות - לאחר שנחתם השטר כתב הערב כתב ידו ואני ערב: גובה - המלוה ממנו: מנכסים בני חורין - אבל לא ממשעבדי כיון דליכא שטר בעדים לית ליה קלא והוה ליה כמלוה על פה אלמא כל אדם נמי מקנה דהא האי שטרא כשחתם בו הערב לאחר זמן כבר היה מסור למלוה והיאך נכסי הערב הזה משתעבדים בו והא בעינן ספר מקנה אי לאו דאקנייה ניהליה מלוה לערב וחתם. והדר מסריה ניהליה: כותבת את גיטה - ומקניא ליה לבעל ויהיב לה ניהלה: והאיש כותב את שוברו - פרעון הכתובה שפרע ומקנהו לאשה והיא מחתמת עדים ומוסרתו לו לראי' בידו: עליו - על העבד: קנאתהו - לעבד בשטר מתנה זה והגט שבידו דהוה ליה האי עבד כחצרה וגיטה וחצירה באו לה כאחד: וחצר מהלכת לא קנה - דכי אמור רבנן חצרו של אדם קונה לו לאו בחצר מהלכת אמור דשאני מקרקעי דניידי ממקרקעי דלא ניידי ורבא גופיה אמרה דלא קני בשנים אוחזין (ב"מ דף ט:): בכפות - דאינו ראוי להלך: חצרה הבאה לאחר מכאן - כגון נתן לה גט בחצר חבירו והלך בעל חצר ומכר לה את החצר או נתן לה במתנה והא ודאי אינה מגורשת דמאן מגרש לה דכשנתן הבעל הגט בחצר לא שלה היתה דתקני לה חצרה כאילו נותנו בידה וכי אתא. האי חצר לידה לאו מכח הבעל אתיא לה דניהוי נותן לה החצר והגט ביחד: מה ידה דאיתא - בגירושין על כרחה: אף חצרה - בעינן נמי דלהוי בין מדעתה בין בעל כרחה כגון חצר שהיתה שלה קודם שזרק הגט לתוכה: בעל כרחה ליתא - דאי אמרה אי אפשי לקבל מתנה ממנו לא קניא לה להא חצר ולא מיגרשה ביה דהא אמרה לא ניחא לי למיקני: [והא שליחות] - אשה עושה שליח לקבלה מדעתה אבל בעל כרחה אינו נעשה שלוחה שתתגרש בקבלתו אבל הבעל עושה שליח להולכה ונותן לה על כרחה: וקמשוי שליח לקבלה - בפרקין דלקמן (גיטין דף סב:) דנפקא לן מושלח ושלחה קרי ביה ושלחה בלא מפיק ה"א: קטנה - אביה מקבל גיטה כדנפקא לן בכתובות בפרק נערה (כתובות דף מז.) מויצאה והיתה:אלא מהכא ערב היוצא כו' - קשה לר"י דבריש הנושא (כתובות דף קב.) פליג ר' יוחנן וריש לקיש בחייב אני לך מנה בשטר וקאמר התם כתנאי מהך דערב ופי' בקונט' דפליגי אי חשיבא הודאה א"כ משמע דערב מחייב ליה משום הודאה שמודה דנעשה ערב בשעת מתן מעות מדמייתי לה עלה והכא משמע בההיא שטרא הוא משעבד נפשיה להתחייב מעתה ולפי' ר"ת דהתם דלא מפרש משום הודאה ניחא וי"ל דבתרתי פליגי בן ננס ור' ישמעאל בין שכתב בשטר ואני מודה שאני ערב בין שכתב בו ואני נעשה ערב מעכשיו דרישא דקתני ערב היוצא אחר חיתום שטרות משמע דפליגי בהודאה מדלא נקט בהאי לישנא ערב שלא בשעת מתן מעות חייב ומדמהדר ליה בסיפא הרי שהיה חונק חבירו משמע דפליגי נמי בחנוק ומייתי הכא מחנוק דמשתעבד אע"פ שלא היה השטר שלו ולפי' הקונטרס דפליגי בהודאה אע"ג דתנן הוציא עליו כתב ידו גובה כו' התם בכתב וחתם תחתיו ופלוגתייהו שלא חתם וערב נמי איירי כשלא חתם אלא שכתב אני ערב [ומסר לו השטר בפני עדים]: והילכתא בכפות - כפות וישן בעינן כדמשמע לקמן בהזורק (גיטין דף עח.) דאמר כתב לה גט ונתנו ביד עבדה ישן ומשמרתו הרי זה גט ניעור אינו גט דהויא חצר המשתמרת שלא לדעתה ופריך בישן אמאי הוי גט חצר מהלכת היא וכ"ת ישן שאני והאמר רבא כל שאילו מהלך לא קנה עומד ויושב לא קנה והילכתא בכפות ופי' בקונטרס בההיא קאמר רבא דניעור אינו גט וכן פסקו הלכות גדולות דכפות וישן בעינן וליכא למימר דהכי פירושו והילכתא בכפות לא חשיב חצר מהלכת דלא דמי לעומד ויושב וכיון דכפות מועיל ישן לחוד נמי מועיל ולעולם רבא לא איירי בכפות דא"כ אמאי קאמר רבא ניעור אינו גט דהוי חצר המשתמרת שלא מדעתה אפילו הוי משתמר לדעתה כגון שידיו כפותות בחבל ואוחזתו בידה לא הוי גט דחצר מהלכת היא דומיא דקלתה דאי לאו דקאמר התם בפ"ק דב"מ (דף ט:) דמינח נייח ואיהי דקא מסגיא תותא לא הוי גט אע"ג דמשתמרת לדעתה אלא ודאי רבא בכפות איירי וכי לא ידע אכתי דאיירי בכפות הוה מצי למיפרך מאי איריא דניעור אינו גט משום דמשתמרת שלא לדעתה אפי' משתמרת לדעתה נמי דחצר מהלכת היא אלא דעדיפא מינה פריך: אבל בחצר לגזור משום חצרה הבאה לאחר מכאן - וא"ת והא שמעינן שפיר מעבד דלא גזרינן משום חצרה הבאה לאחר מכאן וי"ל דבעבד ודאי לא גזרינן דאיירי בכפות ומילתא דלא שכיחא היא ולא גזרו בה רבנן: אטו שליחות מידה איתרבאי כו' - וא"ת דבפ"ק דב"מ (דף י:) אמרי' דחצר משום ידה אתרבאי ולא גרע משליחות ובמציאה דזכות הוא קני אע"פ שאינו עומד בצד חצירו ולא הוי דומיא דיד דקני מכח שליחות דזכין לאדם שלא בפניו א"כ הכא דכתב לה שטר מתנה עליו אע"ג דלא הויא דומיא דידה דמתנה ליתא בעל כרחה תתגרש מכח שליחות וי"ל דדוקא לענין שלא בפניו אמרינן דלא גרע משליחות לקנות במידי דזכות הוא לו אבל בשאר דברים בעינן דומיא דידה דאל"כ חצר מהלכת אמאי לא קנה תקנה מטעם שליחות כמו שליח מהלך אע"ג דמטעם יד לא קני וא"ת רב שימי מאי קשיא ליה אטו לא ידע דשליחות מושלח ושלחה איתרבאי הא ברייתא היא בפ"ב דקידושין (דף מא.) ומילתא דפשיטא היא לכ"ע וי"ל דרב שימי סבר כיון דאשכחן בשליחות דמתגרשת בלא הגעת גט לידה אע"ג דליתא בעל כרחה לענין חצר נמי דאיתרבאי משום יד לא מיסתבר ליה למימר דקפיד קרא אהכי דליהוי דומיא דיד ואביי מהדר ליה דאין להביא ראיה משליחות לחצר כיון דשליחות איתרבאי מושלח וחצר איתרבאי משום יד: ואיבעית אימא שליחות לקבלה נמי אשכחן בעל כרחה - משמע שרוצה לומר דאפי' איתרבאי שליחות מידה ניחא כיון דאשכחן שליחות בע"כ ע"י אב אע"ג דשאר שליח לא הוי אלא מדעתיה חשיב שפיר דומיא דידה ותימה דחצר מתנה נמי אע"ג דליתא בעל כרחה ניהוי דומיא דידה כיון דאשכחן חצר בעל כרחה כגון חצר שהיה לה קודם לכן דתנן בהזורק (לקמן גיטין עז.) דמגורשת ואומר רבינו יצחק דחצרה דמקודם לכן לא הוי בעל כרחה כמו שליחות דאב דיכולה להפקירו ולא תתגרש עוד על ידו אבל שליחות דאב אי אפשר לה לעכב בשום ענין שלא יקבל גט בעל כרחה. ודוחק: שכן אב מקבל גט לבתו קטנה בעל כרחה - ואפי' בעל כרחו של אב מתגרשת כשנותן לו בעל כרחו כדמוכח בפ"ב דקדושין (דף מד.) דאמר קדושין דמדעת אביה ולא היא גירושין דבע"כ בין היא בין אביה פירוש כיון דבעל כרחו של אב מתגרשת יכולה היא לקבל כמוהו וכן פירש שם בקונט' ועוד אמרינן התם נערה מהו שתעשה שליח לקבל גיטה מיד בעלה כיד אביה דמיא או כחצר אביה דמיא משמע דע"י חצר אביה מתגרשת שלא מדעתו כמו שהיא מקבלת שלא מדעתו אפילו אם כחצר אביה דמיא: