גיטיןעז.
טוען את הדף…
לְכִי נָפְקָא קָאָמַר לָהּ, וְכִי מָיֵית בְּלֵילְיָא – הָוֵי גֵּט לְאַחַר מִיתָה. ״עַל מְנָת שֶׁתֵּצֵא חַמָּה מִנַּרְתִּיקָהּ״ – מֵעַכְשָׁיו קָאָמַר לַהּ, דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: כׇּל הָאוֹמֵר ״עַל מְנָת״ כְּאוֹמֵר ״מֵעַכְשָׁיו״ דָּמֵי. לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא בְּ״אִם תֵּצֵא״ – מָר סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר: זְמַנּוֹ שֶׁל שְׁטָר מוֹכִיחַ עָלָיו, וְהָוֵה לֵיהּ כְּ״מֵהַיּוֹם אִם מַתִּי״, כְּ״מֵעַכְשָׁיו אִם מַתִּי״; מָר לָא סָבַר כְּרַבִּי יוֹסֵי, וְהָוֵה לֵיהּ כְּ״אִם מַתִּי״ גְּרֵידָא. ״כִּתְבוּ וּתְנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי, אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן וְעַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ״ – כָּתְבוּ כּוּ׳. אֲמַר לֵיהּ רַב יֵימַר לְרַב אָשֵׁי: לֵימָא קָסָבַר רַבִּי יוֹסֵי כָּתַב גֵּט עַל תְּנַאי – כָּשֵׁר? לָא; לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ פָּסוּל, וְשָׁאנֵי הָכָא – מִדַּהֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר: ״אִם לֹא בָּאתִי כִּתְבוּ וּתְנוּ״; וְאָמַר: ״כִּתְבוּ וּתְנוּ אִם לֹא בָּאתִי״; הָכִי קָאָמַר: כִּתְבוּ מֵעַכְשָׁיו, וּתְנוּ אִם לֹא בָּאתִי. וְרַבָּנַן – לָא שְׁנָא הָכִי וְלָא שְׁנָא הָכִי. תָּנוּ רַבָּנַן: ״לְאַחַר שָׁבוּעַ״ – שָׁנָה; ״לְאַחַר שָׁנָה״ – חֹדֶשׁ; ״לְאַחַר חֹדֶשׁ״ – שַׁבָּת. ״לְאַחַר שַׁבָּת״, מַאי? יָתֵיב רַבִּי זֵירָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַסִּי, וְאָמְרִי לַהּ רַבִּי אַסִּי קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, וְקָאָמַר: חַד בְּשַׁבָּא, וּתְרֵי, וּתְלָתָא – בָּתַר שַׁבְּתָא. אַרְבְּעָה, וְחַמְשָׁא וּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא – קַמֵּי שַׁבְּתָא. תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: ״לְאַחַר הָרֶגֶל״ – שְׁלֹשִׁים יוֹם. נְפַק רַבִּי חִיָּיא דַּרְשַׁהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי – וְקַלְּסוּהּ; מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּים – וְלָא קַלְּסוּהּ; אַלְמָא לֵית הִילְכְתָא כְּווֹתֵיהּ. הֲדַרַן עֲלָךְ מִי שֶׁאֲחָזוֹ הַזּוֹרֵק גֵּט לְאִשְׁתּוֹ, וְהִיא בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ אוֹ בְּתוֹךְ חֲצֵרָהּ – הֲרֵי זוֹ מְגוֹרֶשֶׁת. זְרָקוֹ לָהּ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ אוֹ בְּתוֹךְ חֲצֵרוֹ, אֲפִילּוּ הוּא עִמָּהּ בַּמִּטָּה – אֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת. לְתוֹךְ חֵיקָהּ אוֹ לְתוֹךְ קַלְתָּהּ – הֲרֵי זוֹ מְגוֹרֶשֶׁת. גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״וְנָתַן בְּיָדָהּ״ – אֵין לִי אֶלָּא יָדָהּ; גַּגָּהּ, חֲצֵרָהּ וְקַרְפֵּיפָהּ – מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְנָתַן״ – מִכׇּל מָקוֹם. וְתַנְיָא נָמֵי הָכִי גַּבֵּי גַנָּב: ״יָדוֹ״ – אֵין לִי אֶלָּא יָדוֹ; גַּגּוֹ, חֲצֵרוֹ וְקַרְפֵּיפוֹ – מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הִמָּצֵא תִמָּצֵא״ – מִכׇּל מָקוֹם. וּצְרִיכָא; דְּאִי אַשְׁמוֹעִינַן גֵּט – מִשּׁוּם דִּבְעַל כֻּרְחַהּ מִגָּרְשָׁה; אֲבָל גַּנָּב – דְּלֵיתֵיהּ בְּעַל כּוּרְחֵיהּ, אֵימָא לָא; וְאִי אַשְׁמוֹעִינַן גַּנָּב – מִשּׁוּם דְּקַנְסֵיהּ רַחֲמָנָא; אֲבָל גֵּט – אֵימָא לָא, צְרִיכָא. חֲצֵרָהּ?! מָה שֶׁקָּנְתָה אִשָּׁה קָנָה בַּעְלָהּ! אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, בְּכוֹתֵב לָהּ: ״דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי בִּנְכָסַיִךְ״. וְכִי כְּתַב לַהּ הָכִי – מַאי הָוֵי? וְהָתַנְיָא, הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ: ״דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי עַל שָׂדֶה זוֹ״; וְ״אֵין לִי עֵסֶק בָּהּ״; וְ״יָדִי מְסוּלֶּקֶת הֵימֶנָּה״ – לֹא אָמַר כְּלוּם! אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: בְּכוֹתֵב לָהּ – וְעוֹדָהּ אֲרוּסָה, וְכִדְרַב כָּהֲנָא – דְּאָמַר רַב כָּהֲנָא: נַחֲלָה הַבָּאָה לוֹ לְאָדָם מִמָּקוֹם אַחֵר, אָדָם מַתְנֶה עָלֶיהָ שֶׁלֹּא יִרָשֶׁנָּה; וְכִדְרָבָא – דְּאָמַר רָבָא, הָאוֹמֵר:לכי נפקא קאמר לה - ואי מיית בלילה לא הוי גיטא וגבי מתני' נמי הרי זה גיטך לכשלא אבא לאחר שנים עשר חדש לאו גט הוא וליכא למיסמך אזמנו של שטר מוכיח עליו דהא בהדיא אמר לכשלא אבא יהא גט אבל לא מעכשיו: באם תצא - ודכוותה אם לא באתי ואמרי' לעיל בפירקין (גיטין דף עב.) גבי אם מתי אם שתי לשונות משמע משמע מעכשיו ומשמע לכשיגיע אמר מהיום הוי מעכשיו לא אמר מהיום הוי לכשיגיע הלכך רבותינו סברי לה כרבי יוסי כו': כאם מתי גרידא - ואמרן לעיל דלאחר מיתה הוא לכשאמות והכא נמי משמע לכשלא אבא לאחר שנים עשר חודש: כתב גט על תנאי כשר - ואפילו לא נתקיים התנאי דהא הכא הוא צוה לכתוב לאחר י"ב חדש והם קדמו וכתבוהו ומכשר רבי יוסי ונימא נמי דארישא פליג: מדהוה ליה למימר כו' - אבל ברישא מודה: ורבנן - דפליגי עליה סברי ל"ש אמר כתבו אם לא באתי ל"ש אם לא באתי כתבו לא צוה לכותבו אלא לאחר י"ב חדש: לאחר שבוע שנה - זה גיטך אם לא אבא לאחר שבוע זו שמטה זו ממתינים לו שנה שמינית דכל שנה שמינית קרויה אחר שבוע: חד בשבא תרי בשבא ותלת בשבא - קרי בתר שבת שעברה אבל רביעי חמישי וששי נקראין על שם שבת הבאה: קמי שבתא - האי שבת דקאמר יום שבת ממש קאמר: לאחר הרגל - אם לא אבא לאחר הרגל צריך להמתין ל' יום: וקלסוה - יפה אמרת דודאי יחידאה אמרה: ולא קלסוה - לא הודו לו שנאמרה מפי רבים משום דלית הלכתא כוותיה: מתני' הזורק גט והיא בתוך ביתה - של נכסי מלוג וזרקו לה ע"ג קרקע: הרי זו מגורשת - דקנתה לה חצרה כאילו נתנו בידה כדמפרש בגמ': לתוך חיקה או לתוך קלתה הרי זו מגורשת - ואפילו היא בתוך ביתו וטעמא מפרש בגמ': קלתה - סל שהנשים נותנות לתוכו מחטין וצנוריות: גמ' ת"ל ונתן מ"מ - ודרשי' ליה באנפי נפשיה מדלא כתיב ובידה יתננו משמע לן נתינה כל דהוא וידה דכתב רחמנא דבעינן דומיא דידה דמשתמרת לדעתה כדמפרש לקמיה: משום דבעל כרחה - כלומר דכי יהיב ליה נמי בידה על כרחה היא ואפילו הכי אמר רחמנא דתתגרש הלכך חצרה נמי קני לה: אבל גנב - דלא מיחייב אי שדייה איניש על כרחיה: אימא - מדעתיה נמי לא תיקני ליה חצרו אם לא משך כגון נכנסה לחצרו ונעל בפניה: קנה בעלה - לפירות להשתמש בה ואכתי לא נפיק גט מידיה דבעל: דכתב לה כו' - השתא משמע דכתב לה כן לאחר שכנסה: על שדה זו - שהיתה לו עמו שותפות בה: ואין לי עסק בה - אחת מכל לשונות הללו: לא אמר כלום - דמאחר שהיא שלו צריך לכתוב לשון מתנה: בכותב לה - דין ודברים כו' בעודה ארוסה קודם שזכה בנכסים וא"צ לכתוב לשון מתנה דיכול להתנות כדרב כהנא: ממקום אחר - שאינה ירושת אבותיו מן התורה: מתנה עליה - קודם שזכה:לאחר שבוע שנה - נראה דאפילו עומד בסוף שבוע הוי שנה כיון שהזכיר לשון שבוע: מתני' הזורק. ת"ל ונתן - וא"ת ונימא ונתן כלל בידה פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט וי"ל ושלחה חזר וכלל ודיינינן כעין הפרט וכן י"ל בסמוך גבי המצא תמצא דהוי כלל ופרט וכלל דשדי ידו בין המצא תמצא וא"ת א"כ היכי פריך בריש מרובה (ב"ק סד:) גבי שדי חמור בין המצא תמצא והא מיבעי ליה לכדתניא אין לי אלא ידו כו' ומאי פריך כיון דהכא נמי שדינן ידו בין המצא תמצא הכי נמי נישדי חמור וי"ל כיון דשדינן ידו דאיירי ברשות ודמי להמצא תמצא תו לא נישדי חמור דהוי דבר הנגנב: בכותב לה דין ודברים כו' - וא"ת והא אכתי אית ליה לבעל פירי כדאמרינן בהכותב (כתובות פג.) שהבעל אוכל פירות בחייה וי"ל דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן דאז לית ליה כדאמרי' התם ולר"ת דמפרש בסמוך דלא תלי באכילת פירות אתי שפיר כמו שאפרש בסמוך: והתניא האומר לחבירו כו' - הוה מצי לשנויי בשכותב לה בלשון טוב המועיל או שנתן לה הבעל במתנה דאמרינן בחזקת הבתים (ב"ב דף נא:) דקנתה ואין הבעל אוכל פירות אלא משום דבפרק הכותב (כתובות פג.) אצטריך לשנויי הכי משני נמי הכא: דין ודברים אין לי על שדה זו לא אמר כלום - כל הני לישני לא מהני כלום משום דמדין ודברים ומעסק ידיו ורגליו סליק נפשיה ולא מגופה דשדה כדאמרינן בפ"ב דכריתות (דף כד:) והא דמהני גבי עבד אין לי עסק בך לא כמו שמפרש ר"ת דזכו ביה שמיא דא"כ היכי מייתי ראיה לקמן בפ"ב (גיטין דף פה.) דבאשה מהני הרי את לעצמך מק"ו מעבד אלא היינו טעמא דאין לי עסק בך משמע אלא תהא לעצמך וזה לא שייך בשדה: וכדרב כהנא דאמר רב כהנא נחלה כו' - אהא לא מייתי ראיה כיון דעדיין לא זכה בנכסים שיכול לסלק עצמו אפילו בלשון גרוע דהא בהנהו דמייתי לא איירי בלשון דין ודברים ועוד דאי אפשי דמייתי הוי לשון טוב טפי מדין ודברים כדמשמע בכריתות (דף כד:) אלא מייתי דלא תיקשי היכי יכול להתנות שלא יירשנה הואיל שלא בא לעולם עדיין כמו שאינו יכול להתנות על נחלת אביו ואפילו לר"מ דאמר בעל מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה תנאו בטל משום דמתנה על מה שכתוב בתורה הא בדרבנן תנאו קיים שאני התם שהוא עושה תנאי גמור אבל הכא אין עושה כל כך תנאי ועוד דאמרינן באיזהו נשך (ב"מ דף סו.) דבעינן שיעשה התנאי אותו שצריך לתנאי והכא עושהו הבעל שאינו צריך לתנאי ומביא שפיר מדרב כהנא דאדם מתנה עליה שלא יירשנה וכי תימא מאי שנא מנחלת אביו שאינו יכול להתנות לא דמי שהרי הכא תקנת חכמים היא וכדרבא דאמר האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו דכלום עשו אלא להנאתו אי אפשי לו באותה הנאה ואע"ג דלרב אית ליה בהכותב (כתובות פג.) דאפילו בדאורייתא יכול להתנות הש"ס דהכא לא סבר הכי ועוד דמסקנא דהתם לא קאי הכי: