גיטיןד.
טוען את הדף…
וַחֲתָמוֹ וּנְתָנוֹ לָהּ – כָּשֵׁר! וְכִי תֵּימָא אֲנַן מִדְּאוֹרָיְיתָא קָא מַתְנִינַן לַהּ, אִי הָכִי, ״אוֹמֵר הָיָה רַבִּי מֵאִיר דְּבַר תּוֹרָה״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא לְעוֹלָם רַבִּי אֶלְעָזָר הִיא, וְכִי לָא בָּעֵי רַבִּי אֶלְעָזָר חֲתִימָה – הֵיכָא דְּלֵיכָּא עֵדִים כְּלָל; הֵיכָא דְּאִיכָּא עֵדִים – בָּעֵי. דְּאָמַר רַבִּי אַבָּא: מוֹדֶה רַבִּי אֶלְעָזָר בִּמְזוּיָּיף מִתּוֹכוֹ, שֶׁהוּא פָּסוּל. רַב אָשֵׁי אָמַר: הָא מַנִּי? רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דִּתְנַן: רַבִּי יְהוּדָה פּוֹסֵל, עַד שֶׁתְּהֵא כְּתִיבָתוֹ וַחֲתִימָתוֹ בְּתָלוּשׁ. וּמֵעִיקָּרָא מַאי טַעְמָא לָא מוֹקְמִינַן לַהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה? מְהַדְּרִינַן אַרַבִּי מֵאִיר, דִּסְתַם מַתְנִיתִין רַבִּי מֵאִיר; מְהַדְּרִינַן אַרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּקַיְימָא לַן הִילְכְתָא כְּווֹתֵיהּ בְּגִיטִּין. תְּנַן, רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף הַמֵּבִיא מִן הָרְקָם וּמִן הַחֶגֶר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֲפִילּוּ מִכְּפַר לוּדִּים לְלוֹד. וְאָמַר אַבָּיֵי: בַּעֲיָירוֹת הַסְּמוּכוֹת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּמוּבְלָעוֹת בִּתְחוּם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עָסְקִינַן, וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: לְדִידִי חֲזֵי לִי הָהוּא אַתְרָא, וְהָוֵי כְּמִבֵּי כוּבֵּי לְפוּמְבְּדִיתָא. מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר הָנֵי לָא צְרִיךְ; מַאי, לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי – דְּמָר סָבַר לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין לִשְׁמָהּ, וְהָנֵי גְּמִירִי; וּמָר סָבַר לְפִי שֶׁאֵין עֵדִים מְצוּיִין לְקַיְּימוֹ, וְהָנֵי נָמֵי לָא שְׁכִיחִי? לָא; רַבָּה מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ, וְרָבָא מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ. רַבָּה מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ: דְּכוּלֵּי עָלְמָא לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין לִשְׁמָהּ, וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי – תַּנָּא קַמָּא סָבַר, הָנֵי כֵּיוָן דִּסְמוּכוֹת מִיגְמָר גְּמִירִי; וַאֲתָא רַבָּן גַּמְלִיאֵל לְמֵימַר, מוּבְלָעוֹת גְּמִירִי, סְמוּכוֹת לָא גְּמִירִי; וַאֲתָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְמֵימַר, מוּבְלָעוֹת נָמֵי לָא, שֶׁלֹּא תַּחְלוֹק בִּמְדִינַת הַיָּם. רָבָא מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ: דְּכוּלֵּי עָלְמָא לְפִי שֶׁאֵין עֵדִים מְצוּיִין לְקַיְּימוֹ – וְתַנָּא קַמָּא סָבַר, הָנֵי כֵּיוָן דִּסְמוּכוֹת מִישְׁכָּח שְׁכִיחִי; וַאֲתָא רַבָּן גַּמְלִיאֵל לְמֵימַר, מוּבְלָעוֹת שְׁכִיחִי, סְמוּכוֹת לָא שְׁכִיחִי; וַאֲתָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְמֵימַר, מוּבְלָעוֹת נָמֵי לָא, שֶׁלֹּא תַּחְלוֹק בִּמְדִינַת הַיָּם. תְּנַן, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״, אֶלָּא הַמֵּבִיא מִמְּדִינַת הַיָּם וְהַמּוֹלִיךְ. מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר מוֹלִיךְ לָא צְרִיךְ; מַאי, לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי – דְּמָר סָבַר לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין לִשְׁמָהּ,וכי תימא אנן מדאורייתא מתנינן לה - להא דרב נחמן: אי הכי אומר היה ר' מאיר דבר תורה מיבעי ליה - למימר דהוה ליה לרב נחמן דאמורא הוא לפרושא למילתא דלא תיפוק חורבא מיניה ולמיתני הכי אומר היה ר' מאיר דבר תורה אפילו מצאו באשפה וכו': יש ה"ג וכי לא בעי רבי אלעזר חתימה היכא דליכא עדים כלל - כלומר כי לא חתימי סהדי עליה כלל שפיר טפי מהשתא דחתימי עליה ושלא לשמה דהוה ליה מזוייף מתוכו: במזוייף מתוכו - שחתם עליו קרוב או פסול או שלא לשמה: ומעיקרא אמאי לא מוקמינן לה כרבי יהודה - דטרחינן ומהדרינן וכי תימא כמה לישני לאוקמיה כר' מאיר או כר' אלעזר: הילכתא כרבי אלעזר בגיטין - בהא מילתא דבלא עדים חתומים כשר והכי מוקמינן בפרק בתרא (לקמן גיטין דף פו:): ואמר אביי עיירות הללו - שהוסיפו סמוכות לארץ ישראל הנך רקם וחגר דרבן גמליאל והנך דרבי אליעזר הוי סמוכות טפי שאף מובלעות הן בתחומה אלא שאינן מארץ ישראל דת"ק סבר הני לא צריכי משום דסמוכות ואתא רבן גמליאל לאוסופי סמוכות ומודי במובלעות ורבי אליעזר הוסיף את המובלעות והיכי דמי מובלעות כגון עיירות שמנה הכתוב במזרחה של ארץ ישראל להיות לגבול כדכתיב (במדבר ל״ד:י׳) והתאויתם לכם לגבול קדמה מחצר עינן וגו' ומונה על הגבול עיירות רבות ומהן ולהלן חוצה לארץ ישראל ויש מהם שבולטות מחברותיהן לצד המזרח ארבע וחמש פרסאות ומסילה ההולכת מזו לזו הוא הגבול ועיירות העומדות חוץ למסילה לפנים מבליטת העיר הבולטת קרי לה מובלעת בתוך התחום ואפילו הכי אינה מארץ ישראל: ההוא אתרא - שבין כפר לודים ללוד: והוי - רחוק כמבי כובי לפומבדיתא: מאי לאו בהא קמיפלגי כו' - ודרבה ורבא תנאי היא: לא שכיחי - דיש חירום ביניהם: מתרץ לטעמיה - מתרץ לכולהו תנאי כוותיה: ואתא רבי אליעזר למימר דמובלעות נמי לא - כלומר אף על גב דגמירי לא נפקי מכלל מדינת הים: שלא תחלוק במדינת הים - מאחר שגזרו במדינת הים לא נתנו חלוק בדבר:וחתמו ונתנו לה כשר - לכתחילה נמי כשר לחתום וליתן דבפרק כל הגט (לקמן גיטין דף כו:) ובהכותב (כתובות דף פה.) מוכיח מדרב נחמן דהכא דלמיחזי כשיקרא לא חיישינן ועוד תנן בפרק כל הגט (לקמן גיטין דף כו.) הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש והאשה וקאמר בגמ' משום קטטה ור' מאיר היא או משום תקנת עגונות משמע במצאו באשפה דלא שייכי הני טעמי שרי אפילו לכתחילה ומאן דמפרש נמי התם משום תקנת סופר ורבי אלעזר היא משמע דלר"מ אין צריך להניח כלום ושרי לכתוב הכל והא דלא קאמר הכא חתמו ונתנו לה אומר ר"ת משום דהוה משמע דלא סגי דלא עביד הכי וא"ת ומאי שנא דבעי לר"מ לכתחילה כתיבה בתלוש למאן דמוקי מתניתין דמחובר כר' מאיר ושלא לשמה שרי אפילו לכתחילה ואומר ר"ת דלגבי לשמה לא חיישינן אי מייתי גט לעדים שאינו כתוב לשמה שיחתמו גם הם שלא לשמה דכיון דידעי דצריך לשמה לא אתו למיטעי אבל במחובר אי כתב לה במחובר זימנין דמישתלי ואין נזכרין לתלוש וחתמי: מודה רבי אלעזר במזוייף מתוכו - תימה לר"י מה ענין שלא לשמה למזוייף מתוכו שחתומים בו קרובין או פסולים דהתם בדין מיפסיל משום דלמא אתי למיסמך עילוייהו להשיאה או להוציא ממון על פיהם אע"פ שהדבר אמת אין לעשות אלא בעדות כשר כדאמר בפ' ארבעה אחין (יבמות דף לא:) נינחיה גבי עדים זימנין דחזו בכתבא ומסהדי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם אבל הכא שהעדים כשרים אלא שחתמו שלא לשמה מה תקלה יש בכך אם נסמוך עליהן וליכא למימר דאי שרינן בחתמו שלא לשמה יבא להכשיר זימנין דיחתמו תחלה ויכתבו גט על גבי חתימתן והתם ליכא עדות כלל דאם כן מטעם זה גם בשאר שטרות היה לנו להצריך חתימה לשמה ויש לומר דמ"מ איכא למיגזר חתימה אטו כתיבה דאם אין עושין חתימה לשמה גזרינן פן לא יכתבו גם הכתיבה לשמה: הא מני ר' יהודה היא - אע"ג דבריש פ"ב (לקמן גיטין דף טו.) תנא קמא דר' יהודה מצריך בפני נכתב ובפני נחתם בהא סבר לה כר"י: עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש - וא"ת ולמה ליה למינקט וחתימתו כיון שהיתה כתיבה בתלוש אי אפשר לחתימתו שתהא במחובר וי"ל דמשכחת לה שכתבו על אילן תלוש ואח"כ נטעו והשריש וחתמו: דקיימא לן הלכה כר"א בגיטין - משום דמיירי הכא בגיטין נקט גיטין אבל הלכה כמותו אף בשאר שטרות אע"ג דכל אמוראי דלקמן (גיטין דף פו:) סברי כר' אלעזר דוקא בגיטין קיימא לן כשמואל בדיני דפליג לקמן (שם) אדרב וקאמר אף בשאר שטרות ועוד בפ' זה בורר (סנהדרין דף כח:) גבי מתנתא דהוו חתימי עלה תרי גיסי קאמר רב יוסף זיל אקנייה בעדי מסירה כר' אלעזר ופריך ליה אביי והאמר ר' אבא מודה ר' אלעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול משמע דרב יוסף ואביי דהוו בתראי סברי כר' אלעזר ובפירקין נמי אמר ר' אבא האי שטרא פרסאה דמסריה ניהליה באפי סהדי ישראל מגבינן ביה מבני חרי ולפיכך צריך ליזהר שיהו עדי מסירה בשעת נתינת הגט דאינהו כרתי דאי ליכא שם עדי מסירה אינה מגורשת אע"ג דאיכא עדי חתימה ולא מהני עדי חתימה אלא שאם ימותו עדי מסירה או ילכו להם למדינת הים שתינשא ע"י עדי חתימה דמסתמא בהכשר נעשה כדאמרינן בהשולח (לקמן גיטין דף לו.) לא צריכא אלא לר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי תקינו רבנן עדי חתימה דזימנין דמייתי סהדי אי נמי דאזלי למדינת הים וכן משמע בפ' בתרא (לקמן גיטין דף פו:) גבי שנים ששלחו שני גיטין ושמותיהן שוין [ונתערבו] נותן שתיהן לזו ושתיהן לזו וקאמר בגמ' דלא כר' אלעזר משום דלא ידעי עדי מסירה בהי מינייהו מיגרשא אבל לר"מ ניחא וצריך לומר דבמשולשין איירי דבעי לר"מ שיהא מוכח מתוכו כדאמרינן בריש כל הגט (לקמן גיטין דף כד:) גבי כתב לגרש את הגדולה ואי לר' אלעזר סגי בעדי חתימה אמאי לא אתיא כר' אלעזר דל עדי מסירה מהכא בעדי חתימה סגי אלא משמע דלעולם בעי ר' אלעזר עדי מסירה ועוד. דרגיל ר"ת לומר דאפילו לר"מ בעי עדים בשעת נתינת הגט דאין דבר שבערוה פחות משנים וכן שטר מתנת קרקע או שטר מכר שהוא לקנין קרקע ואינו לראיה אין מועיל כלום לר' אלעזר אם ידוע שלא נתנו בפני עדים מיהו יש לחלק דלענין ממון דמהניא הודאת בעל דין כמאה עדים סגי בעדי חתימה במקום הודאת בעל דין אבל בקידושין וגרושין לא מהניא הודאת בעל דין משום דמחייב לאחרים דבקידושין אסר לה אקרובים ובגרושין אסר לה אכהן: ומר סבר לפי שאין עדים מצויין לקיימו והני נמי לא שכיחי - וטעמא דרבי אליעזר לא משום דקסבר דמובלעות נמי לא שכיחי אלא שלא תחלוק במדינת הים. כדמשמע בסמוך: