Gittin 53b · Talmud

שֶׁשָּׁקַל בָּהֶן מִשְׁקָלוֹת, כְּשֵׁרָה! לָא קַשְׁיָא: הָא בְּגוּפָן, הָא בִּכְנֶגְדָּן. בְּגוּפָן – מַעֲשֶׂה קָא עָבֵיד בְּהוּ; וְאִי הֶיזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִיכָּר שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק, בְּדִינֵי אָדָם נָמֵי לְחַיֵּיב! אֶלָּא אִידֵּי וְאִידֵּי בִּכְנֶגְדָּן; וְלָא קַשְׁיָא – הָא דְּאַסַּח דַּעְתֵּיהּ. הָא דְּלָא אַסַּח דַּעְתֵּיהּ. מֵתִיב רַב פָּפָּא: גָּזַל מַטְבֵּעַ, וְנִפְסַל; תְּרוּמָה, וְנִטְמֵאת; חָמֵץ, וְעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח; אוֹמֵר לוֹ: ״הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ״. וְאִי אָמְרַתְּ הֶיזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִיכָּר שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק, הַאי גַּזְלָן הוּא, מָמוֹנָא מְעַלְּיָא בָּעֵי שַׁלּוֹמֵי! תְּיוּבְתָּא. לֵימָא כְּתַנָּאֵי: הַמְטַמֵּא וְהַמְדַמֵּעַ וְהַמְנַסֵּךְ, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד – חַיָּיב, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּשׁוֹגֵג – פָּטוּר, בְּמֵזִיד – חַיָּיב. מַאי, לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי – דְּמָר סָבַר: הֶיזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִיכָּר שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק; וּמָר סָבַר: לָא שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: דְּכוּלֵּי עָלְמָא הֶיזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִיכָּר לָא שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק; וְהָכָא בְּקָנְסוּ שׁוֹגֵג אַטּוּ מֵזִיד קָא מִיפַּלְגִי – דְּמָר סָבַר: קָנְסוּ שׁוֹגֵג אַטּוּ מֵזִיד; וּמָר סָבַר: לֹא קָנְסוּ שׁוֹגֵג אַטּוּ מֵזִיד. וְרָמֵי דְּרַבִּי מֵאִיר אַדְּרַבִּי מֵאִיר, וְרָמֵי דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה – דְּתַנְיָא: הַמְבַשֵּׁל בְּשַׁבָּת; בְּשׁוֹגֵג – יֵאָכֵל, בְּמֵזִיד – לֹא יֵאָכֵל, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּשׁוֹגֵג – יֵאָכֵל לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת, בְּמֵזִיד – לֹא יֵאָכֵל עוֹלָמִית. רַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר אוֹמֵר: בְּשׁוֹגֵג, יֵאָכֵל לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת – לַאֲחֵרִים, וְלֹא לוֹ; בְּמֵזִיד, לֹא יֵאָכֵל עוֹלָמִית – לֹא לוֹ, וְלֹא לַאֲחֵרִים. קַשְׁיָא דְּרַבִּי מֵאִיר אַדְּרַבִּי מֵאִיר, קַשְׁיָא דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה! דְּרַבִּי מֵאִיר אַדְּרַבִּי מֵאִיר לָא קַשְׁיָא – כִּי קָנֵיס, בִּדְרַבָּנַן; בִּדְאוֹרָיְיתָא לָא קָנֵיס. וְהָא מְנַסֵּךְ דְּאוֹרָיְיתָא הוּא, וְקָא קָנֵיס! מִשּׁוּם חוּמְרָא דַּעֲבוֹדָה זָרָה, קָנֵס לֵיהּ. דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה לָא קַשְׁיָא – כִּי לָא קָנֵיס, בִּדְרַבָּנַן; בִּדְאוֹרָיְיתָא – קָנֵיס. וְהָא מְנַסֵּךְ דְּאוֹרָיְיתָא, וְלָא קָנֵיס! מִשּׁוּם חוּמְרָא דַּעֲבוֹדָה זָרָה. מִיבְדָּל בְּדִילִי מִינֵּיהּ. וְרָמֵי דְּרַבִּי מֵאִיר אַדְּרַבִּי מֵאִיר בִּדְאוֹרָיְיתָא – דְּתַנְיָא: הַנּוֹטֵעַ בַּשַּׁבָּת, בְּשׁוֹגֵג – יְקַיֵּים; בְּמֵזִיד – יַעֲקֹר; וּבַשְּׁבִיעִית – בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד יַעֲקֹר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּשְּׁבִיעִית – בְּשׁוֹגֵג יְקַיֵּים, בְּמֵזִיד יַעֲקֹר; וּבַשַּׁבָּת – בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד, יַעֲקֹר. וּלְטַעְמָיךְ, תִּקָּשֶׁה לָךְ הִיא גּוּפַהּ – מִכְּדֵי הָא דְּאוֹרָיְיתָא וְהָא דְּאוֹרָיְיתָא, מַאי שְׁנָא שַׁבָּת וּמַאי שְׁנָא שְׁבִיעִית? אֶלָּא הָתָם, כִּדְקָתָנֵי טַעְמָא – אָמַר רַבִּי מֵאִיר: מִפְּנֵי מָה אֲנִי אוֹמֵר בַּשַּׁבָּת – בְּשׁוֹגֵג יְקַיֵּים, בְּמֵזִיד יַעֲקֹר; וּבַשְּׁבִיעִית – בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד יַעֲקֹר? מִפְּנֵי שֶׁיִּשְׂרָאֵל מוֹנִין לַשְּׁבִיעִית,

ששקל בהן משקלות - שהיו תלויות בכף מאזנים והיה יודע משקלם ונתן בשר לשקלו בכף שניה דלא עבד בהן מעשה בידיו אלא במחשבה מיפסל: דרבא בכנגדן - כדפרישית ומתניתא דמשמע פסולות ששקל בגופן כדרך הטבחים לשקול בשר במים שיש להם כלי שיש בו שנתות ונותנים מים בראשונה ונותנים בשר במים עד שהמים עולים לרושם השני וכוונהו כבר שבמשקל ליטרא או ב' ליטראות המים עולים ומגיעין לאותו הרושם: מתני' דאסח דעתיה - משמירתן ע"י המשקל ששקל בהם ונפסלו בהיסח הדעת דלמשמרת למי נדה כתיב שצריכה שימור תמיד ומיהו בדיני אדם לא מיחייב דגרמא בעלמא הוא והא דרבא בדלא אסח: ונפסל - שפסלתו מלכות: נטמאת - מאליה: הרי שלך לפניך - ובלבד שישלם לו אותו עצמו וקרינא בה והשיב את הגזלה אשר גזל (ויקרא ה) שהרי לא נשתנה: ואי שמיה היזק - מכדי מיגזל גזליה מדמשכיה וקם ליה ברשותיה וכי קמשלם ליה דבר הניזק משלם ליה ולא כמה שגזל: מטמא ומדמע - איסורא דרבנן הוא כיון דלא שמיה היזק אין כאן איסורא דאורייתא ודברי סופרים צריכין חיזוק הלכך קניס אף השוגג אבל בישול בשבת איסורא דאורייתא הוא ולא שכיח דעברי עלה הלכך לא קניס: ר"מ סבר שמיה היזק - הלכך אף בשוגג חייב דאתרבי (ב"ק כו:) מפצע תחת פצע: לא שמיה היזק - ובמזיד הוא דמחייב משום קנסא: ר"מ קניס שוגג אטו מזיד - ואע"ג דמזיד גופיה קנסא הוא: בשוגג יאכל - הוא עצמו ואף בשבת: בשוגג יאכל - הוא עצמו: למוצאי שבת - לאחר שהמתין בכדי שיעשו אבל בשבת לא דקניס שוגג אטו מזיד: בדרבי יוחנן הסנדלר גרס יאכל - דר' יוחנן סבר מעשה שבת אסורין באכילה ויליף לה מקראי בב"ק (דף עא.) ובכתובות (דף לד.): משום חומרא דע"ז - להרחיקו מן האיסור קניס ועבד ליה חיזוק: ור' יהודה - באיסור דאורייתא משום דעבד איסור חמור קניס להרחיקו אבל בדרבנן דקיל לא קניס את השוגג: משום חומרא דע"ז בדילי מיניה - ולא צריך למיקנסיה: ורמי - דאורייתא אדאורייתא הכא תני בשבת דאורייתא דלא קניס וגבי שביעית קתני בין בשוגג בין במזיד יעקר וה"ה נמי דלר' יהודה קשיא אלא משום דתנא קמא ר"מ הוא נקט ליה ומסקנא אליבא דתרווייהו מתרצינן לה: מונין ישראל לשביעית - ישראל מונין שנות נטיעותיהן לשביעית לפי שצריכין למנות שנות הנטיעה לערלה ולרבעי כשיוצא מאיסור ערלה ומחללין אותו ברביעית הרואה מונה השנים למפרע ויודע שנטעה בשביעית ואתי למשרי נטיעה בשביעית:

הא דאסח דעתיה - ומלאכה דנקט משום פרה אי נמי אע"פ שפשע להסיח דעתו מחמת מלאכה אפילו הכי פטור מדיני אדם: גזלן הוא וממון מעליא בעי לשלומי - תימה דהיכי מדמי הכא דממילא למטמא בידים דנהי דמטמא בידים חייב היכא דנטמאת מאליה אומר לו הרי שלך לפניך דהא המכחיש בהמת חבירו באבנים או במלאכה חייב ובהכחשה ממילא או פירות שהרקיבו מקצתם אומר לו הרי שלך לפניך הואיל ועדיין הם בעין ולא קנאם בשינוי וי"ל דכיון דהיזק שאינו ניכר שמיה היזק א"כ חשיב ליה כאילו הוא ניכר ואם כן אין לך שינוי גדול מזה וקנאם הגזלן בשינוי וצריך לשלם בממון מעליא ושמין כעין שגזל ולא מצי אמר ליה הרי שלך לפניך וא"ת בהגוזל קמא (ב"ק דף צח:) דבעי לאוקמי הך משנה דגזל מטבע ונפסל כר' יעקב דאמר החזירו שומר אחר שנגמר דינו מוחזר ודחי רבה דכ"ע אמרינן באיסורי הנאה הרי שלך לפניך דא"כ לפלגו בחמץ בפסח אלא הכא בגומרין דינו של שור שלא בפניו קמיפלגי רבנן סברי אין גומרין דינו של שור אלא בפניו דאמר ליה אי אייתיתיה ניהלי הוה מעריקנא ליה לאגמא השתא אתפסתיה לתוראי ביד מאן דלא מצינא לאישתעויי דינא בהדייהו משמע דחייב משום דאתפסיה בידים וכן פירש בקונטרס בס"פ ד' וה' (שם דף מה.) והשתא אי חשיב ליה היזק שאינו ניכר אפי' אתפסיה בידים פטור כדמוכח הכא ואי חשיב היזק ניכר אפילו תפסוהו ב"ד מאליהן ולא אתפסיה בידים למה יפטר וכי לא היה לו לשומרו שלא יבא לידי כך ועוד אם כשתפסוהו מאליהן פטור גם כי מתפיסו בידים יהא פטור דסוף סוף אפילו לא היה מתפיסו היו תופסים אותו מאיליהם ולא הפסידו הבעלים כלום בתפיסתו ונראה דאתפסתיה לתוראי אפי' לא אתפסיה בידים אלא כלומר אתפסתיך גרמה להתפיס שלא שמרתו מתפיסת ב"ד ולרבנן כיון דאין גומרין דינו של שור אלא בפניו מה שנופל ביד ב"ד חשיב היזק ניכר לפי שהיזק ניכר זה בא בפשיעת שומר חייב ואינו יכול לומר הרי שלך לפניך אבל לרבי יעקב לא חשיב מה שנופל ליד ב"ד היזק ניכר כיון דאין נפסל ע"י שנפל בידיהם דאפילו לא נפל בידם היו גומרין דינו שלא בפניו וכיון דחשיב היזק שאינו ניכר יכול לומר לו הרי שלך לפניך כמו בחמץ שעבר עליו הפסח: תיובתא - אע"ג דמייתי אחרי כן תנאי קאמר תיובתא משום דכן הלכה דלא שמיה היזק: המבשל בשבת בשוגג יאכל - פי' אפילו הוא עצמו ואפי' בו ביום דמהכא מוכיח דלא קניס שוגג אטו מזיד וכן משמע בריש כירה (שבת דף לח.) גבי בעו מיניה מרבי חייא בר אבא שכח קדרה על גבי כירה בשבת ובישלה במזיד לא יאכל פירוש בו ביום בין הוא בין אחרים ובמוצאי שבת שרי אפילו לדידיה וכן נמי שוגג דרבי יהודה דהא מתניתין בפ"ק דחולין היא (דף יד.) דתנן השוחט בשבת וביום הכפורים אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשירה ומוקי לה כרבי יהודה ופריך ונוקמה במזיד וכר' מאיר כו' וקתני שבת דומיא דיום הכפורים דאסור בו ביום בין לו בין לאחרים ותני נמי ושחיטתו כשרה לא שנא לו לא שנא לאחרים כדאמרי' התם על ר' יוחנן הסנדלר ובמזיד קאמר ר' יהודה לא יאכל עולמית היינו הוא אבל אחרים יאכלו במוצאי שבת דאי בין הוא בין אחרים קאמר כר' יוחנן הסנדלר אם כן במרובה (ב"ק דף עא.) ובפרק אלו נערות (כתובות דף לד.) דפטרי רבנן טבח בשבת מתשלומי ארבעה וחמשה ומפרש דסברי לה כר' יוחנן הסנדלר דאמר מעשה שבת אסורין והויא שחיטה שאינה ראויה אמאי מוקי לה כר' יוחנן הסנדלר טפי מרבי יהודה דלדידיה נמי מעשה שבת אסורים ועוד דבעי מאי טעמא דר' יוחנן הסנדלר ולא בעי מאי טעמא דר' יהודה כללא דמילתא מזיד דרבי מאיר שוגג דר' יהודה מזיד דר' יהודה שוגג דרבי יוחנן הסנדלר: בדאוריתא קניס - ואם תאמר והא מתניתין ר' יהודה היא וקתני כהנים שפגלו במקדש שוגגין פטורין ויש לומר דאי קנסינן להו שוגגין ממנעו ולא עבדי:

גיטין נג:

Navigate the library