גיטיןמג.
טוען את הדף…
דִּלְמָא מוֹדֶה וּמִיפְּטַר. וְתִבְּעֵי לְרַבָּנַן – עַד כָּאן לָא קָאָמְרִי רַבָּנַן אֵין אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם – אֶלָּא כְּגוֹן פֵּירוֹת דֶּקֶל, דְּהַשְׁתָּא מִיהָא לֵיתַנְהוּ; אֲבָל הָכָא – הָא קָאֵי שׁוֹר וְהָא קָאֵי עֶבֶד. מַאי? אָמַר רַבִּי אַבָּא, תָּא שְׁמַע: ״וִילִיד בַּיִת״ – מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? אִם קִנְיַן כֶּסֶף – אוֹכֵל, יְלִיד בַּיִת – לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?! אִילּוּ כֵּן, הָיִיתִי אוֹמֵר: מָה קִנְיַן כֶּסֶף, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שָׁוֶה כֶּסֶף – אוֹכֵל; אַף יְלִיד בַּיִת, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שָׁוֶה כֶּסֶף – אוֹכֵל; וּמִנַּיִן שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה כְּלוּם? תַּלְמוּד לוֹמַר ״יְלִיד בַּיִת״ – מִכׇּל מָקוֹם. וַעֲדַיִין אֲנִי אוֹמֵר: יְלִיד בַּיִת, בֵּין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שָׁוֶה כֶּסֶף, בֵּין שֶׁאֵין בּוֹ שָׁוֶה כֶּסֶף – אוֹכֵל; קִנְיַן כֶּסֶף, יֵשׁ בּוֹ שָׁוֶה כֶּסֶף – אוֹכֵל, אֵין בּוֹ שָׁוֶה כֶּסֶף – אֵינוֹ אוֹכֵל; תַּלְמוּד לוֹמַר: ״קִנְיַן כַּסְפּוֹ וִילִיד בֵּיתוֹ״ – מָה יְלִיד בַּיִת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה כְּלוּם – אוֹכֵל; אַף קִנְיַן כַּסְפּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה כְּלוּם – אוֹכֵל. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ, עֶבֶד שֶׁמְּכָרוֹ רַבּוֹ לִקְנָס – מָכוּר; מִי אִיכָּא עַבְדָּא דְּלָא מִזְדַּבַּן לִקְנָסָא?! אִין, אִיכָּא עֶבֶד טְרֵפָה. וְהָא חֲזֵי לְמֵיקַם קַמֵּיהּ! בִּמְנֻוּוֹל וּמוּכֵּה שְׁחִין. אִיבַּעְיָא לְהוּ: מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין, שֶׁקִּידֵּשׁ בַּת חוֹרִין, מַהוּ? אִם תִּמְצָא לוֹמַר: ״בֶּן יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר לְבַת יִשְׂרָאֵל: ׳הִתְקַדְּשִׁי לְחֶצְיִי׳ – מְקוּדֶּשֶׁת״ – דְּחַזְיָא לְכוּלֵּיהּ; הָא – לָא חַזְיָא לְכוּלֵּיהּ. וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר: ״בֶּן יִשְׂרָאֵל הַמְקַדֵּשׁ חֲצִי אִשָּׁה – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת״ – דְּשִׁיֵּיר בְּקִנְיָנוֹ; וְהָא עֶבֶד – לֹא שִׁיֵּיר בְּקִנְיָנוֹ. מַאי? תָּא שְׁמַע: הֵמִית מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין – נוֹתֵן חֲצִי קְנָס לְרַבּוֹ, וַחֲצִי כוֹפֶר לְיוֹרְשָׁיו. וְאִי אָמְרַתְּ קִידּוּשָׁיו לָאו קִידּוּשִׁין, יוֹרְשִׁין מְנָא לֵיהּ? אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: כְּשֶׁעֲשָׂאוֹ טְרֵפָה; וּמַאי ״יוֹרְשָׁיו״ – נַפְשֵׁיהּ. אָמַר רָבָא, שְׁתֵּי תְּשׁוּבוֹת בַּדָּבָר: חֲדָא – דְּ״יוֹרְשָׁיו״ קָתָנֵי; וְעוֹד – כּוֹפֶר הוּא, וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כּוֹפֶר אֵין מִשְׁתַּלֵּם אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה! אֶלָּא אָמַר רָבָא: רָאוּי לִיטּוֹל, וְאֵין לוֹ. אָמַר רָבָא: כְּשֵׁם שֶׁהַמְקַדֵּשׁ חֲצִי אִשָּׁה – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת, כָּךְ חֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה – אֵין קִדּוּשֶׁיהָ קִדּוּשִׁין. דָּרֵשׁ רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: כְּשֵׁם שֶׁהַמְקַדֵּשׁ חֲצִי אִשָּׁה – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת, כָּךְ חֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא: מִי דָּמֵי? הָתָם שִׁיֵּיר בְּקִנְיָנוֹ, הָכָא לֹא שִׁיֵּיר בְּקִנְיָנוֹ! הֲדַר אוֹקֵים רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמוֹרָא עֲלֵיהּ, וּדְרַשׁ: ״וְהַמַּכְשֵׁלָה הַזֹּאת תַּחַת יָדֶיךָ״ – אֵין אָדָם עוֹמֵד עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, אֶלָּא אִם כֵּן נִכְשָׁל בָּהֶן; אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ הַמְקַדֵּשׁ חֲצִי אִשָּׁה – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת, אֲבָל חֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה – קִדּוּשֶׁיהָ קִדּוּשִׁין. מַאי טַעְמָא? הָתָם שִׁיֵּיר בְּקִנְיָנוֹ, הָכָא לֹא שִׁיֵּיר בְּקִנְיָנוֹ. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: כְּשֵׁם שֶׁהַמְקַדֵּשׁ חֲצִי אִשָּׁה – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת, כָּךְ חֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה – אֵין קִידּוּשֶׁיהָ קִידּוּשִׁין. וְאִם לְחָשְׁךָ אָדָם לוֹמַר: אֵיזוֹ הִיא שִׁפְחָה חֲרוּפָה – זוֹ שֶׁחֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין הַמְאוֹרֶסֶת לְעֶבֶד עִבְרִי; אַלְמָא בַּת אִיתְּרוֹסֵי הִיא! אֱמוֹר לוֹ: כְּלָךְ אֵצֶל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, שֶׁהוּא אוֹמֵר – בְּשִׁפְחָה כְּנַעֲנִית הַמְאוֹרֶסֶת לְעֶבֶד עִבְרִי. וְשִׁפְחָה כְּנַעֲנִית בַּת אִיתְּרוֹסֵי הִיא?! אֶלָּא מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר, מַאי ״מְאוֹרֶסֶת״ – מְיוּחֶדֶת; הָכָא נָמֵי, מַאי ״מְאוֹרֶסֶת״ – מְיוּחֶדֶת. אָמַר רַב חִסְדָּא: חֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה לִרְאוּבֵן, וְנִשְׁתַּחְרְרָה, וְחָזְרָה וְנִתְקַדְּשָׁה לְשִׁמְעוֹן, וּמֵתוּ שְׁנֵיהֶם – מִתְיַיבֶּמֶת לְלֵוִי,דלמא מודה - בב"ד קודם העדאת עדים ומודה בקנס פטור: ויליד בית מה ת"ל - לענין אכילת תרומה ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו יליד בית בן שפחתו: אילו כן - דלא כתיב אלא קנין כספו הוא יאכל בו: אף קנין כסף אע"פ שאינו שוה כלום - כגון שנעשה מוכה שחין: מי איכא עבדא דלא מזדבן - בפרוטה: לקנסא - שאם יגחנו שור יטול שלשים כסף: בטרפה - שאין משלמין עליו קנס דגברא קטילא הוא: והא חזי למיקם קמיה - לשרתו אע"פ שנחתכה רגלו למעלה מן הארכובה או ניקב קרום המוח ראוי לשירות קל: במנוול - דמאיס והוי נמי טרפה דלאו בר קנסא הוא: אם תמצא לומר - כלומר אי בעית למפשט מדקיימא לן התקדשי לחציי מקודשת לא דמי דהתם בר חורין הוא וחזיא לכוליה והכי קאמר לה אי בעינא נסיבנא אחריתי בהדיך אבל הא לא חזיא לפלגא דעבדות דידיה: ואם תמצא לומר חצייך מקודשת לי אינה מקודשת - ובעית למפשט הא מינה דכי היכי דמקדש חצי אשה אינה מקודשת הואיל דלא מצינן למימר דהכי קאמר לה דתנסיב אחרינא בהדי דאיתתא לא חזיא לתרי ואשתכח דפלגא הוא דקדיש הכא נמי חצי איש שקידש לא הוו קידושין לא דמי דהתם שייר בקנינו דהוה ליה לקדשה לכולה אבל האי לא שייר מידי דכל מה דחזי למעבד עבד: בקדושין - אמרינן התקדשי לחציי מקודשת חצייך מקודשת לי אינה מקודשת הכא מי הוי קדושין או לא: כשעשאו טריפה - דהוה ליה כמאן דקטליה ויהב ליה לנפשיה: ועוד כופר הוא כו' - דבשלמא קנס דלא כתיב ביה מיתה אלא נגיחה שנאמר אם עבד יגח השור וגו' (שמות כ״א:ל״ב) איכא לאוקמיה כשעשאו טריפה אבל בכופר של בן חורין כתיב והמית איש או אשה: ראוי ליטול - דפלגא לאו בר קנסא הוא אלא בר כופר: ואין לו - שהרי מת ויורשים אין לו שיגבו וזה המזיק זכה במה שבידו ולעולם בשמת וה"ק נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ראוי לינתן ליורשיו אם היו לו יורשין: אוקי אמורא עליה - העמיד מתורגמן לפניו לחזור ולדרוש: והמכשלה הזאת - כלומר כך התחיל בדרשא מקרא כתוב והמכשלה הזאת תחת ידיך באנשי ירושלים שפסקה תורה מהם והיו שואלין לחבריהם שמלה לך קצין תהיה לנו והמכשלה הזאת תחת ידיך כלומר דברים שמכוסין כשמלה שלך הן שאתה בקי בהן אמור לנו ותהיה קצין והמכשלה הזאת דברי תורה שאין אדם עומד על אמיתתן עד שיכשל בהן להורות טעות ויכלימוהו והוא נותן לב ומבין תחת ידיך הן אף אני נכשלתי בהוראתי וחוזרני בי: ואם לחשך אדם לומר - תשובה לדבר זה מאותה ששנינו במס' כריתות (יא.) והפדה לא נפדתה דשפחה חרופה איזו זו זו פדויה ואינה פדויה חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסה לעבד עברי והוא הדין לכל ישראל אלא אורחא דמלתא נקט משום דעבד עברי מותר בשפחה: אלמא בת אתרוסי היא - מדקתני מאורסת: אמור לו - וכי סבור אתה שהן אירוסין ממש: כלך אצל רבי ישמעאל - דאמר התם דברה תורה כלשון בני אדם ובשפחה כנענית שלא נפדית כלל קמשתעי קרא: המאורסה לעבד עברי - וכי שפחה כנענית גמורה בת קדושין היא הא חמורה בעלמא היא עם הדומה לחמור: מיוחדת - וגזירת הכתוב היא דמחייב עלה אשם הואיל וייחדוה לעבד עברי המותר בה: וחזרה ונתקדשה לשמעון - אחיו ובחיי ראובן וראובן לא גירשה:מי איכא עבדא דלא מזדבן לקנסא - וא"ת כי אמר נמי דאינו מכור תקשי ליה מי איכא עבדא דלא מזדבן לקנסא שיוכל למכרו כולו לגמרי וי"ל דלא ימצא קונים שיקנוהו לגמרי אפי' לא יצטרכו לפרנסו שיוכל לומר עשה עמי ואיני זנך מ"מ מימנעי אינשי לקנותו שלא יהא רגיל אצלם אבל אם מכרו לקנס מכור זמנין דזבני ליה ועי"ל דאפי' מוכרו כולו לגמרי אינו מכור דהא אינו שוה כלום ואינו מוכרו אלא לקנס ולקנס אינו מכור: אם תמצא לומר התקדשי לחציי מקודשת - וגבי אשה קאמר אם תמצא לומר חצייך מקודשת לי אינה מקודשת והוי מצי למימר איפכא אלא האמת נקט דהכי מסיק בפ"ק דקידושין (דף ז.): ואי אמרת קדושיו לאו קדושין יורשין מנא ליה - תימה דמה תולה יורשין בקידושין והלא בנו מן הפנויה יורשו כדאמר (יבמות דף ק:) גבי עשרה כהנים שפירש אחד מהן ובעל דהולד שתוקי שמשתקין אותו מנכסי אביו משום דלא ידעי' אבוה מנו ואפי' בנו ממזר מערוה דלא תפסי בה קידושין תנן בפרק שני דיבמות (דף כב.) דהוי בנו לכל דבר והיינו ליורשו והכא אי תפסי בה קידושין גרע טפי דאתי צד עבדות ומשתמש בא"א כדאמרינן [בהחולץ] (שם דף מה.) וי"ל דסבר הש"ס דאם איתא דלאו בר קדושין הוא אין בנו מתייחס אחריו ולא דמי לעריות דתפסי בה קדושין לעלמא אבל האי דלאו בר קדושין הוא בשום מקום אין הבן מתייחס אחריו: