גיטיןכ:
טוען את הדף…
הָא בָּעֵינָא ״מִכְתַּב״, וְלֵיכָּא! כְּדִינְרֵי זָהָב, וְלֹא כְּדִינְרֵי זָהָב. כְּדִינְרֵי זָהָב – דְּבוֹלֵט; וְלֹא כְּדִינְרֵי זָהָב – דְּאִילּוּ הָתָם, מִגַּוַּאי; וְהָכָא – מֵאַבָּרַאי. בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן: כָּתַב לָהּ גֵּט עַל טַס שֶׁל זָהָב, וְאָמַר לָהּ: ״הִתְקַבְּלִי גִּיטִּיךְ וְהִתְקַבְּלִי כְּתוּבָּתִךְ״, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: נִתְקַבְּלָה גִּיטָּהּ וְנִתְקַבְּלָה כְּתוּבָּתָהּ. אֵיתִיבֵיהּ: ״הִתְקַבְּלִי גִּיטִּיךְ, וְהַשְּׁאָר לִכְתוּבָּתִךָ״ – נִתְקַבְּלָה גִּיטָּהּ, וְהַשְּׁאָר לִכְתוּבָּתָהּ. טַעְמָא דְּאִיכָּא שְׁאָר, הָא לֵיכָּא שְׁאָר – לֹא! הוּא הַדִּין אַף עַל גַּב דְּלֵיכָּא שְׁאָר; וְהָא קָא מַשְׁמַע לַן – דְּאַף עַל גַּב דְּאִיכָּא שְׁאָר, אִי אָמַר לַהּ – אִין, אִי לָא – לָא. מַאי טַעְמָא? אַוֵּירָא דִמְגִילְּתָא הוּא. תָּנוּ רַבָּנַן: ״הֲרֵי זֶה גִּיטִּיךְ וְהַנְּיָיר שֶׁלִּי״ – אֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת. ״עַל מְנָת שֶׁתַּחְזִירִי לִי אֶת הַנְּיָיר״ – הֲרֵי זוֹ מְגוֹרֶשֶׁת. בָּעֵי רַב פָּפָּא: בֵּין שִׁיטָה לְשִׁיטָה וּבֵין תֵּיבָה לְתֵיבָה, מַאי? תֵּיקוּ. וְתִיפּוֹק לֵיהּ ״דְּסֵפֶר״ אֶחָד אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה סְפָרִים! לָא צְרִיכָא, דִּמְעוֹרֶה. בָּעֵי רָמֵי בַּר חָמָא: הָיוּ מוּחְזָקִים בְּעֶבֶד שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ – וְגֵט כָּתוּב עַל יָדוֹ, וַהֲרֵי הוּא יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן אַקְנוֹיֵי אַקְנִי לַהּ, אוֹ דִלְמָא, הוּא מִנַּפְשֵׁיהּ עָיֵיל? אָמַר רָבָא: וְתִיפּוֹק לֵיהּ דִּכְתָב שֶׁיָּכוֹל לְהִזְדַּיֵּיף הוּא! וּלְרָבָא, קַשְׁיָא מַתְנִיתִין ״עַל הַיָּד שֶׁל עֶבֶד״! בִּשְׁלָמָא מַתְנִיתִין לְרָבָא לָא קַשְׁיָא, בְּעֵדֵי מְסִירָה וְרַבִּי אֶלְעָזָר הִיא. אֶלָּא לְרָמֵי בַּר חָמָא קַשְׁיָא! לְרָמֵי בַּר חָמָא נָמֵי לָא קַשְׁיָא – בִּכְתוֹבֶת קַעֲקַע. הַשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי, מַתְנִיתִין (לְרָבָא) נָמֵי לָא תִּיקְשֵׁי – בִּכְתוֹבֶת קַעֲקַע. מַאי הָוֵי עֲלַהּ? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הַגּוֹדְרוֹת, אֵין לָהֶן חֲזָקָה. בָּעֵי רָמֵי בַּר חָמָא: הָיוּ מוּחְזָקִין בְּטַבְלָא שֶׁהִיא שֶׁלָּהּ – וְגֵט כָּתוּב עָלֶיהָ; וַהֲרֵי הִיא יוֹצְאָה מִתַּחַת יָדוֹ, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן אַקְנוֹיֵי אַקְנִיתַהּ לֵיהּ, אוֹ דִלְמָא (אִשָּׁה) לָא יָדְעָה לְאַקְנוֹיֵי? אָמַר אַבָּיֵי, תָּא שְׁמַע: אַף הוּא הֵעִיד עַל כְּפָר קָטָן שֶׁהָיָה בְּצַד יְרוּשָׁלַיִם, וְהָיָה בּוֹ זָקֵן אֶחָד, וְהָיָה מַלְוֶה לְכׇל בְּנֵי הַכְּפָר, וְכוֹתֵב בִּכְתַב יָדוֹ וַאֲחֵרִים חוֹתְמִים, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְהִכְשִׁירוּהוּ. וְאַמַּאי? הָא בָּעֵינָא ״סֵפֶר מִקְנָה״, וְלֵיכָּא! אֶלָּא לָאו, מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן אַקְנוֹיֵי מַקְנֵה לְהוּ! אָמַר רָבָא: וּמַאי קוּשְׁיָא? דִּילְמָאהא בעינא מכתב - פתוחי חותם: מגואי - מכה הרושם באותו צד שהצורה בולטת בו אבל ציץ דוחק מאבראי והיא בולטת מגואי: הא ליכא שאר לא - דמקום גט בעי למיתב לה מתנה גמורה משום גירושין ולא לשם פרעון דכתיב ונתן: אי אמר לה - לכתובתיך: אוירא - גליון: והנייר - כל הנייר אני מעכב לעצמי: אינה מגורשת - דכיון דהנייר שלו לא נתן לה כלום דנמצאו אותיות פורחות באויר: הרי זו מגורשת - ותחזיר דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה: נייר שבין שיטה לשיטה - שלי מהו: דמעורה - מעורה במקצת שהיו בו אותיות ארוכין המגיעין משיטה לשיטה בראשי כל תיבה ותיבה: והרי הוא - העבד: יוצא מתחת ידה - שהביאתו לפנינו ואמרה בעלי נתן לי העבד הזה וגירשני בו כדתנן במתני' ונותן לה העבד: מהו - מי מהימנה בלא עדי מסירה הואיל ועכשיו הוא ברשותה או דילמא הוא מנפשיה אזל: להזדייף הוא - דילמא תנאה הוה בגיטא ומחקתיה והדר כתביה: בעדי מסירה - שקראוהו: ור' אלעזר היא - דאמר אי אפשר לגט בלא עדי מסירה: אלא לרמי בר חמא קשיא - דבעיא דידיה בדליכא עדי מסירה היא: כתובת קעקע - אינה נמחקת עולמית: הגודרות - בהמות על שם גדרות צאן (במדבר לב): אין להן חזקה - אדם שתפסן אינו יכול לטעון לבעליהם מכרתם לי דאיכא למימר מעצמן הלכו אצלו: והרי היא יוצאה מתחת ידו - שהוא בא לגרשה: לא ידעה לאקנויי - לא גמרה ומקנייה דבר שאין בלבה לתת מתנה גמורה ולא גירשה אלא בשלה ואנן בעינן ונתן: אף הוא העיד - רבי יהודה בן בבא במס' עדיות: ה"ג והא בעינא ספר מקנה וליכא - שהמקנה צריך לכתוב את השטר שדי מכורה לך דמההוא קרא נפקא לן בפ"ק דקידושין (דף כו.): אלא לאו - ש"מ כי מקני ליה שפיר דמי ואף על גב דאין בדעתו של נותן שיעכבנו המקבל אצלו:התקבלי גיטיך והתקבלי כתובתיך מהו - אע"ג דכתבו על איסורי הנאה כשר היינו משום דיהיב לה מיהא כל הגט אבל הכא לא יהיב לה אלא בתורת פרעון: על מנת שתחזירי לי הנייר מגורשת - בפרק מי שאחזו (לקמן גיטין דף עה.) קבעי מ"ש רישא ומ"ש סיפא ומפרש לשון אחד משום דסיפא הוי תנאי ומעשה בדבר אחד והוי תנאי בטל ומעשה קיים דקסבר ההוא לישנא דאומר ע"מ לאו כאומר מעכשיו דמי ואין גט יכול לחול עד שתחזירהו ואז א"א להתגרש שאין הגט בידה הילכך אע"פ שלא החזירתו מגורשת ורבא דקאמר בפ"ק דקידושין (דף ו:) הילך אתרוג זה במתנה ע"מ שתחזירו לי החזירו יצא כו' לא סבר כההוא לישנא אלא רבא לטעמיה דמפרש בפ' מי שאחזו משום דהוי מעשה קודם לתנאי ואע"ג דבההיא דאתרוג נמי מעשה קודם לתנאי לא דק רבא במילתיה למינקט התנאי כמו שצריך להתנות ולההוא לישנא דמפרש במי שאחזו (לקמן גיטין עד.) משום דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי לא הוי גט אלא אם כן החזירתו לבסוף שנתקיים התנאי ואז הוי גט משעה שבא לידה: ספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים - אע"ג דלקמן (גיטין דף כא:) דרשי רבנן ספר לספירת דברים מכל מקום דרשי' נמי הך דרשה דהכא וא"ת היכי מכשירין בפ' בתרא (לקמן גיטין דף פז:) שייר מקצת הגט וכתבו בדף השני הוה לן למיפסל בשני דפין משום ספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים כדאמרי' בפ"ב דסוטה (דף יח.) כתבה בשני דפין פסולה ספר אחד אמר רחמנא כו' ואור"י דשני דפים דסוטה איירי בשתי חתיכות ולקמן איירי בקלף אחד בשני עמודים: לא צריכא דמעורה - מכאן מדקדק ר' יצחק בר מרדכי דאין צריך בגט שתהא כל אות ואות מוקפת גויל מארבע רוחותיה כדאמר הכא דמעורה ור"י אומר דאין מכאן ראיה דהא דקאמר דמעורה היינו רגל ך' של שיטה עליונה בט' של שיטה שתחתיה או ראש ל' בה' או בח' שלמעלה הימנה ומ"מ נראה לר"י דאין צריך ראיה להכשיר דדוקא בס"ת תפילין ומזוזות בעינן שיהו האותיות מוקפות גויל כדאמר בפרק הקומץ (מנחות דף לד.) משום דכתיב בהו וכתבתם כתיבה תמה אבל בגט ליכא קפידא דאפי' ספר ודיו לא בעינן בגט דספר דכתב בגט לספירת דברים הוא דאתא (לקמן גיטין כא:): בכתובת קעקע - מדאורייתא ליכא איסורא עד שיכתוב ויקעקע בדיו ובכחול כדתנן בפ"ג דמכות (דף כא.) ולר' שמעון אינו חייב אפי' כתב וקעקע עד שיכתוב את השם פי' שם דע"ז כדמפרש התם בגמרא ומיהו איסורא דרבנן איכא הכא דאפי' אפר מקלה אסור ליתן על גבי מכתו מפני שנראה ככתובת קעקע ואפי' הויא הכא איסורא דאורייתא מ"מ הוי גט כדאמרי' לעיל כתבו על איסורי הנאה כשר אע"ג דאסור לכתוב דהא מיתהני באיסורי הנאה: ת"ש דאמר ריש לקיש הגודרות אין להם חזקה - פי' לאלתר אלא עד ג' שנים יש להם חזקה כדאמרינן בחזקת הבתים (ב"ב דף לו.) וא"ת מתני' הוה ליה לאתויי דתנן התם (דף כח.) העבדים חזקתן ג' שנים מיום ליום אבל לאלתר לא ועוד מאי קמ"ל ריש לקיש מתני' היא ודוחק לומר כמו שפי' הרב ר' יהודה מקורבי"ל דריש לקיש אתא לאשמועינן אפי' בכה"ג דאיירי הכא שהגט כתוב על ידו או על קרן של פרה דאיכא הוכחה קצת דיהביה לאשה אפ"ה אין לה חזקה ולהכי מייתי מר"ל דא"כ הוה ליה לפרושי בהדיא כיון דלא איצטריך לאשמועינן אלא בכי האי גוונא אלא י"ל דממתני' לא שמעינן גודרות דה"א דוקא עבדים דבני דעת ועיילי מנפשייהו אבל גודרות אין דרכם לילך לבית איש נכרי ולהכי ה"א הכא שהגט כתוב על ידו ומוכח קצת שהוא שלה יש לה חזקה להכי מייתי מגודרות דאין להם חזקה אע"פ שיש הוכחה דלא עיילי מנפשייהו כמו עבדים: אשה לא ידעה לאקנויי - פירוש בדבר שהוא מחזיר לה ולא גמרה ומיקניא ליה אלא בתורת שאילה משאילתו לו אע"ג דאמרי' לעיל דדמי כתיבת סופר אקנו ליה רבנן מדידה מ"מ טבלא דידה לא מקנו ליה וא"ת וכי לא ידע מתני' [דכותבת] דפשיט מינה בסמוך דהאשה כותבת את גיטה וי"ל דמצי לדחויי דכותבת על קלף דבעל אלא שנותנת שכר הכתיבה ורב אשי דפשיט מינה משמע ליה דאיירי בקלף שלה: וכותב בכתב ידו ואחרים חותמים - ואם תאמר מה ענין שטרי הלואה לגט דאינם אלא לראיה ואפי' במלוה על פה היה גובה ממשעבדי אי לא משום דאין לה קול כדאמרינן בחזקת הבתים (ב"ב מב.) דמאן דיזיף בצנעה יזיף ומכר שיש לו קול אמרינן (שם מא:) המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים ונראה לפרש דנראה לגמרא דמסתמא כיון שהיה מלוה לכל בני העיר גם הם היו עושים לו טובה ונותנים לו במתנה או מוכרים לו שדות דפעמים שלא היו קנויין לו אלא בשטר כגון שדי נתונה לך או מכורה לך וגם השטרות האלו היה כותב אותם ואחרים חותמים: