גיטין עב.

פרק ז׳ · מי שאחזו

Gittin 72a · Chapter 7: Mi SheAchazo

רַבִּי יוֹסֵי הִיא, דְּאָמַר: מִילֵּי לָא מִימַּסְרָן לְשָׁלִיחַ. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי בְּאוֹמֵר ״אִמְרוּ״, נָפֵיק מִינַּהּ חוּרְבָּא – דְּזִימְנִין דְּאָמַר לְהוּ לִשְׁנַיִם ״אִמְרוּ לְסוֹפֵר וְיִכְתּוֹב, וְלִפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְיַחְתֹּמוּ״; וּמִשּׁוּם כִּיסּוּפָא דְּסוֹפֵר – חָיְישִׁי וּמַחְתְּמִי לֵיהּ, וּבַעַל לָא אֲמַר הָכִי. אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא, רֵישָׁא רַבִּי מֵאִיר וְסֵיפָא רַבִּי יוֹסֵי. רַב אָשֵׁי אָמַר: כּוּלַּהּ רַבִּי יוֹסֵי הִיא, וְלָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר: לָא מִבַּעְיָא הֵיכָא דְּלָא אֲמַר ״תְּנוּ״, אֶלָּא אֲפִילּוּ אֲמַר ״תְּנוּ״ – לָא. וְלָא מִיבַּעְיָא הֵיכָא דְּלָא אֲמַר לְבֵי תְלָתָא, אֶלָּא אֲפִילּוּ אֲמַר לְבֵי תְּלָתָא – לָא. וְלָא מִיבַּעְיָא הֵיכָא דְּלָא אֲמַר ״אִמְרוּ״, אֶלָּא אֲפִילּוּ אֲמַר ״אִמְרוּ״ – נָמֵי לָא. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב אָשֵׁי: כָּתַב סוֹפֵר לִשְׁמָהּ וְחָתְמוּ עֵדִים לִשְׁמָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁכְּתָבוּהוּ וַחֲתָמוּהוּ וּנְתָנוּהוּ לוֹ וּנְתָנוֹ לָהּ – הֲרֵי הַגֵּט בָּטֵל, עַד שֶׁיִּשְׁמְעוּ קוֹלוֹ שֶׁיֹּאמַר לַסּוֹפֵר ״כְּתוֹב״ וְלָעֵדִים ״חֲתוֹמוּ״. ״יִשְׁמְעוּ״ – לְאַפּוֹקֵי מִמַּאן דְּאָמַר, מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי בְּאוֹמֵר: ״אִמְרוּ״. ״קוֹלוֹ״ – לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַב כָּהֲנָא אֲמַר רַב. מַתְנִי׳ ״זֶה גִּיטִּיךְ אִם מַתִּי״; ״זֶה גִּיטִּיךְ מֵחוֹלִי זֶה״; ״זֶה גִּיטִּיךְ לְאַחַר מִיתָה״ – לֹא אָמַר כְּלוּם. ״מֵהַיּוֹם אִם מַתִּי״; ״מֵעַכְשָׁיו אִם מַתִּי״ – הֲרֵי זֶה גֵּט. ״מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה״ – גֵּט וְאֵינוֹ גֵּט; וְאִם מֵת – חוֹלֶצֶת, וְלֹא מִתְיַיבֶּמֶת. ״זֶה גִּיטִּיךְ מֵהַיּוֹם, אִם מַתִּי מֵחוֹלִי זֶה״, וְעָמַד וְהָלַךְ בַּשּׁוּק, וְחָלָה וָמֵת – אוֹמְדִין אוֹתוֹ, אִם מֵחֲמַת חוֹלִי הָרִאשׁוֹן מֵת – הֲרֵי זֶה גֵּט, וְאִם לָאו – אֵינוֹ גֵּט. גְּמָ׳ אַלְמָא ״אִם מַתִּי״ כִּ״לְאַחַר מִיתָה״ דָּמֵי, וַהֲדַר תָּנֵי: ״מֵהַיּוֹם אִם מַתִּי״; ״מֵעַכְשָׁיו אִם מַתִּי״ – אַלְמָא ״אִם מַתִּי״ לָאו כִּ״לְאַחַר מִיתָה״ דָּמֵי! אָמַר אַבָּיֵי: ״אִם מַתִּי״ – שְׁתֵּי לְשׁוֹנוֹת מַשְׁמַע; מַשְׁמַע כְּמֵעַכְשָׁיו, וּמַשְׁמַע כִּלְאַחַר מִיתָה; אָמַר לָהּ ״מֵהַיּוֹם״ – כְּמַאן דְּאָמַר לָהּ ״מֵעַכְשָׁיו״ דָּמֵי, לֹא אָמַר לָהּ ״מֵהַיּוֹם״ – כְּמַאן דְּאָמַר לָהּ ״לְאַחַר מִיתָה״ דָּמֵי. ״זֶה גִּיטֵּךְ אִם מַתִּי״ – לֹא אָמַר כְּלוּם: אָמַר רַב הוּנָא: וְחוֹלֶצֶת. וְהָא ״לֹא אָמַר כְּלוּם״ קָתָנֵי! לֹא אָמַר כְּלוּם – דַּאֲסִירָא לְעָלְמָא; וּלְיָבָם נָמֵי אֲסִירָא. וְהָא מִדְּסֵיפָא חוֹלֶצֶת, מִכְּלָל דְּרֵישָׁא יַבּוֹמֵי נָמֵי מִיַּבְּמָה! מַתְנִיתִין כְּרַבָּנַן; וְרַב הוּנָא דְּאָמַר כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר: זְמַנּוֹ שֶׁל שְׁטָר מוֹכִיחַ עָלָיו. אִי רַבִּי יוֹסֵי, חֲלִיצָה נָמֵי לָא תִּיבְעֵי! וְכִי תֵּימָא מְסַפְּקָא לֵיהּ לְרַב הוּנָא אִי הִלְכְתָא כְּרַבִּי יוֹסֵי אוֹ אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי; וּמִי מְסַפְּקָא לֵיהּ?! וְהָא רַבָּה בַּר אֲבוּהּ חֲלַשׁ, עוּל לְגַבֵּיהּ רַב הוּנָא וְרַב נַחְמָן; אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא לְרַב נַחְמָן, בְּעִי מִינֵּיהּ מֵרַבָּה בַּר אֲבוּהּ: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי, אוֹ אֵין הֲלָכָה? אֲמַר לֵיהּ: טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי לָא יָדַעְנָא, הֲלָכָה אֶיבְעֵי מִינֵּיהּ?! אֲמַר לֵיהּ: אַתְּ בְּעִי מִינֵּיהּ הֲלָכָה, וְטַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי אֲנָא אָמֵינָא לָךְ. בְּעָא מִינֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אֲמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. לְבָתַר דִּנְפַק אֲמַר לֵיהּ: הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי – דְּקָסָבַר: זְמַנּוֹ שֶׁל שְׁטָר מוֹכִיחַ עָלָיו! אֶלָּא מְסַפְּקָא לֵיהּ

ר' יוסי היא - הלכך ליכא למיחש לחורבא דאילו לר' מאיר איכא למיחש דלמא זימנין דאמר לשנים אמרו לפלוני ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתמו ואזלי הני שלוחי וחיישי לכיסופא דסופר ומחתמי ליה בלא דעת הבעל אבל לר' יוסי ליכא למיחש להכי שהרי לא יכתוב סופר גט אלא אם כן ישמע מפי הבעל עצמו: ואי ס"ד מודה ר' יוסי באומר אמרו - הך חורבא גופה לר' יוסי איתא: כולה ר' יוסי היא - ורישא דאמר כתבו לאו דווקא דאפילו תנו נמי פסול כדקתני סיפא עד שיאמר לסופר ויכתוב ואורחא דתנא למיתני ולאוסופי ונקט למילתיה בלשון לא מיבעיא הך אלא אפילו הא נמי פסיל עד שיאמר כו': תניא כוותיה דרב אשי - דבאומר אמרו נמי פסיל רבי יוסי: לאפוקי מדרב כהנא - דאמר לעיל (גיטין דף עא.) חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו: מתני' אם מתי לא אמר כלום - דמשמע לכשאמות ואין גט לאחר מיתה: זה גיטך מחולי זה - משמע מחולי זה ואילך וכיון שמת מתוך החולי נמצא שאין הגט חל אלא לאחר מיתה: מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט - מספקא לן אי תנאה הוי מהיום אם אמות וכיון שמת נתקיים התנאי ונמצא שהוא גט משעת נתינתו או חזרה הוי שחזר בו ממאי דאמר מהיום ואמר לאחר מיתה יהא גט ואינו כלום דבשלמא גבי מתנה איכא למימר גופא מהיום ופירא לאחר מיתה אבל הכא ליכא למימר הכי ואי משום תנאה ה"ל למימר מהיום אם מתי ובגמרא פריך מ"ש מרישא: חולצת - שמא אינו גט: ולא מתייבמת - שמא גט הוה והויא לה גרושת אחיו וקיימא עליה בכרת הואיל ולא החזירה: גמ' והדר תני כו' אלמא לאו כלאחר מיתה דמי - דאילו במהיום ולאחר מיתה תני סיפא גט ואינו גט: משמע כמעכשיו - אם יתקיים תנאי זה שאמות וכשמת הוה גט למפרע אבל לאחר מיתה לא משמע תנאה וספוקי מספקא לן: וחולצת - כלומר אסורה להתייבם דמספקא ליה אי הוה גט אי לא ולקמיה מפרש ואזיל: והא מדסיפא - גבי מהיום ולאחר מיתה תנא חולצת וברישא לא תנא מכלל דדוקא קתני: מתני' - דבעי מהיום: כרבנן - דפליגי עליה דרבי יוסי ביש נוחלין (ב"ב קלו.) דקא תני הכותב כל נכסיו לבנו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה ואי לא ה"ל מתנה לאחר מיתה וה"נ גט לאחר מיתה הוא: ורב הונא כר' יוסי דאמר - התם אינו צריך דקא סבר זמנו של שטר מוכיח עליו דמהיום נתן לו את גוף הקרקע והפירות יאכל הוא בחייו דאם לא נתן לו הגוף מעכשיו למה נכתב זמן בשטר המתנה: חליצה נמי לא ליבעי - דהא אמר אע"ג דלא כתב מהיום כמאן דכתב מהיום דמי ומהיום אם מתי תנן במתני' דכשר: טעמא דר' יוסי לא ידענא - אמאי קאמר א"צ:

ומשום כיסופא דסופר חיישי ומחתמי ליה - הוה מצי לשנויי כיון דאמר מר כשר ולא תעשה כו' ולאסוקי כדמסיק בהתקבל (לעיל גיטין סז.) אלא לפי שכבר דקדק ולא חש לחזור ולהאריך ומכאן יש להוכיח דפרק מי שאחזו סדרו אחר התקבל: לא מיבעיא היכא דלא אמר לבי תלתא כו' - לא מיבעיא קמא אתי אפי' לר"מ דקאמר לא מיבעיא כתבו אלא אפי' תנו כיון דמיירי בב' כדקאמר בתר הכי לא מיבעיא היכא דלא אמר לבי תלתא אע"ג דקאי לרבי יוסי אין לחוש דמדקדק כל לא מיבעיא שיכול לומר ויש ספרים דגרסי לא מיבעיא היכא דלא אמר לבי תלתא תנו אלא אפילו אמר לבי תלתא תנו: תניא כוותיה דרב אשי - לכאורה משמע דלא מייתי מינה ראיה אלא דלא מודה ר' יוסי באומר אמרו אבל הרב רבי אלחנן פירש בשם ר' יצחק דמוכח מינה דלא מיבעיא קאמר כדמשני רב אשי דודאי אי הוי תני נכתוב גט לאשתך כו' הוה דייקינן הא אמר תנו נותנין כדדייק אמתני' והוי רישא ר"מ אבל השתא דנקט כתב הסופר לשמה דמשמע הא אם אמר לשום אדם מהני והא ליתא דאפילו לר"מ לא מהני אלא ודאי לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא לא אמר כתבו אלא אפי' אמר כתבו ולא מיבעיא דלא אמר תנו כו' כדדייק אמתני': קולו לאפוקי מדרב כהנא כו' - וא"ת ואמאי נקט מדרב כהנא ממתני' נמי אתיא לאפוקי דמכשרה בהרכנת הראש בלא קול וי"ל דמסתברא דהרכנה דמתני' מהני כמו קול כיון דקים לן שמתרצה לא בעינן שמיעת הקול כמו תן גט זה לאשתי אם היה זכות לה לא היה יכול לחזור בו ואע"פ שהיא אינה אומרת כלום כיון שהיא מתרצה בלא שמיעת קולה הוי שלוחה ובבריית' דנקט עד שישמעו קולו לא שנה אלא למעוטי חרש דרב כהנא דמסתבר למעוטי: מהיום אם מתי מעכשיו אם מתי הרי זה גט - כתב ר"ת מהיום אם מתי אם מת בו ביום לא ידענא מה אדון בה ולרבינו אלחנן נראה דמהיום הוי כמו מעכשיו ודעתו שיהא גט לאלתר דמסתמא דלכך נותן גט שירא למות וכי אין לו לירא שמא ימות בו ביום אלא ודאי לאלתר קאמר שיהא גט ומכל מקום נכון להחמיר: הכי אמר רב הלכה כרבי יוסי - והא דאמרינן בפרק בתרא (לקמן גיטין פה:) התקין רב בגיטא מן יומא דנן ולעלם ולאפוקי מדרבי יוסי אין זה אלא לשופרא בעלמא דהא כרבי יוסי ס"ל כדאמר הכא ואית דגריס לקמן רבא לפי זה צריך לומר נמי דלשופרא דשטרא תקן דהא אמר בסמוך דלרבא פשיטא ליה דהלכה כרבי יוסי אפילו בעל פה וכן פירש בקונטרס לקמן: