עבודה זרהז.
טוען את הדף…
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי צַמְרוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הַשֶּׁבַח יָתֵר עַל הַיְּצִיאָה — נוֹתֵן לוֹ אֶת הַיְּצִיאָה, וְאִם הַיְּצִיאָה יְתֵירָה עַל הַשֶּׁבַח — נוֹתֵן לוֹ אֶת הַשֶּׁבַח. אַהְדְּרִינְהוּ רַב יוֹסֵף לְאַפֵּיהּ. בִּשְׁלָמָא הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: יָחִיד וְרַבִּים הֲלָכָה כְּרַבִּים, קָא מַשְׁמַע לַן הֲלָכָה כְּיָחִיד. אֶלָּא הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה לְמָה לִי? פְּשִׁיטָא, דְּמַחְלוֹקֶת וְאַחַר כָּךְ סְתָם — הִלְכְתָא כִּסְתָם. מַחְלוֹקֶת בְּבָבָא קַמָּא, וּסְתָם בְּבָבָא מְצִיעָא, דִּתְנַן: כׇּל הַמְשַׁנֶּה — יָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה, וְכׇל הַחוֹזֵר בּוֹ — יָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה. וְרַב הוּנָא? מִשּׁוּם דְּאֵין סֵדֶר לַמִּשְׁנָה, דְּאִיכָּא לְמֵימַר סְתָם תְּנָא בְּרֵישָׁא, וְאַחַר כָּךְ מַחְלוֹקֶת. אִי הָכִי, כֹּל מַחְלוֹקֶת וְאַחַר כָּךְ סְתָם — לֵימָא אֵין סֵדֶר לַמִּשְׁנָה! וְרַב הוּנָא? כִּי לָא אָמְרִינַן אֵין סֵדֶר — בַּחֲדָא מַסֶּכְתָּא, בִּתְרֵי מַסְּכָתֵי אָמְרִינַן. וְרַב יוֹסֵף: כּוּלָּהּ נְזִיקִין חֲדָא מַסֶּכְתָּא הִיא. וְאִי בָּעֵית אֵימָא, מִשּׁוּם דְּקָתָנֵי לַהּ גַּבֵּי הִלְכָתָא פְּסִיקָתָא: כׇּל הַמְשַׁנֶּה — יָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה, וְכׇל הַחוֹזֵר בּוֹ — יָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה. תָּנוּ רַבָּנַן: לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵירוֹ ״הֲנִרְאֶה שֶׁתַּעֲמוֹד עִמִּי לָעֶרֶב״. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה אוֹמֵר: אוֹמֵר אָדָם לַחֲבֵירוֹ ״הֲנִרְאֶה שֶׁתַּעֲמוֹד עִמִּי לָעֶרֶב״. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הִלְכְתָא כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה. תָּנוּ רַבָּנַן: הַנִּשְׁאָל לְחָכָם וְטִימֵּא — לֹא יִשָּׁאֵל לְחָכָם וִיטַהֵר, לְחָכָם וְאָסַר — לֹא יִשָּׁאֵל לְחָכָם וְיַתִּיר. הָיוּ שְׁנַיִם, אֶחָד מְטַמֵּא וְאֶחָד מְטַהֵר, אֶחָד אוֹסֵר וְאֶחָד מַתִּיר, אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶם גָּדוֹל מֵחֲבֵירוֹ בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן — הַלֵּךְ אַחֲרָיו, וְאִם לָאו — הַלֵּךְ אַחַר הַמַּחְמִיר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה אוֹמֵר: בְּשֶׁל תּוֹרָה הַלֵּךְ אַחַר הַמַּחְמִיר, בְּשֶׁל סוֹפְרִים הַלֵּךְ אַחַר הַמֵּיקֵל. אָמַר רַב יוֹסֵף: הִלְכְתָא כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה. תָּנוּ רַבָּנַן: וְכוּלָּן שֶׁחָזְרוּ בָּהֶן — אֵין מְקַבְּלִין אוֹתָן עוֹלָמִית, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חָזְרוּ בָּהֶן בְּמַטְמוֹנִיּוֹת — אֵין מְקַבְּלִין אוֹתָן, בְּפַרְהֶסְיָא — מְקַבְּלִין אוֹתָן. אִיכָּא דְּאָמְרִי: עָשׂוּ דִּבְרֵיהֶם בְּמַטְמוֹנִיּוֹת — מְקַבְּלִין אוֹתָן,נותו לו הצבע דמי צמרו - נותן לו צבע זה דמי צמר לבן כבתחלה אם ירצה דסבירא ליה לר"מ כל המשנה מדעת בעליו נקרא גזלן וקנאו בשינוי וכדמפרש בבבא קמא בהגוזל עצים ונוטל הצמר לעצמו אע"פ שהוא מעולה עכשיו בדמים: ר' יהודה אומר - א"כ נמצא זה משתכר בשינויו אלא ידו על התחתונה: ואם השבח - שהשביח הצמר יתר על היציאה שהוציא הצבע נותן לו בעל הצמר את היציאה סמנים ועצים ושכר פעולה כשכיר יום ולא שכר שלם כמו שהתנה עמו ואם היציאה יתירה על השבח כו': הלכה כר' יהושע - דשרי במלוה על פה: מחלוקת דרבי מאיר ורבי יהודה בהגוזל בב"ק ואחר כך סתם לן תנא בבבא מציעא כר' יהודה וכל מחלוקת שנחלקו תנאים ואח"כ סתם לנו במשנתנו כאחד מהן הלכה כמותו דכיון דסתמיה אחר המחלוקת ש"מ דקמו רבנן בטעמייהו ומסתברא טעמא דהאיך: אין סדר למשנה - סידרא דמתניתין לאו דוקא ושמא משנה אחרונה היא נשנית ראשונה בבית המדרש: כל מחלוקת ואחר כך סתם נמי כו' - אלמה קיימא לן כל מחלוקת ואחר כך סתם הלכה כסתם ביבמות בפ' החולץ (יבמות דף מב:): כי לא אמרינן אין סדר - אלא סמכינן אסידרא ה"מ בחד מסכתא: נזיקין כולהו - תלתא בבי: ואיבעית אימא - להכי אהדרינהו רב יוסף לאפיה דאי נמי אין סדר למשנה לא איצטריך לומר הלכה כרבי יהודה דודאי הלכתא כי האי סתמא דכל המשנה לא הוה שייכא למיתנייה התם בהשוכר דהא לא איירי בההוא פירקא בשינוי אלא בחזרה ומדתניא התם ש"מ הלכתא קא פסיק ואזיל: הנראה - עתה נראה לשון הבוא נבוא (בראשית ל״ז:י׳) לא יאמר לו בשבת הנראה אם תעמוד עמי לערב לעשות במלאכתי לערב: וכולן שחזרו - אגזלנין ועמי הארץ קאי: אין מקבלין אותן - להחזיקן בתורת חברות לסמוך עליהן: עשו דבריהן - בסתר עבירות שעברו עד הנה:רבי מאיר אומר נותן לו דמי צמרו - תימה קשיא דר"מ אדר"מ דהכא אמר רבי מאיר נותן לו דמי צמרו אלמא שינוי קני ובהגוזל [קמא] (ב"ק צה.) ע"ש תנן אמר ר"מ הגוזל פרה מעוברת וילדה רחל טעונה וגזזה משלם אותה ואת גיזותיה ואת וולדותיה אלמא קסבר שינוי לא קני וי"ל דשאני התם דקנסא הוא דקא קניס רבי מאיר כדפירש התם משום דעבד איסורא וכן בההיא דהנזקין (גיטין נג:) דהמטמא והמדמע ומנסך קניס ר"מ שוגג אטו מזיד דמזיקו בידים אבל הכא לא שייך לקנסו דלטובתו של בעלים נתכוין וכסבור הוא צוה לעשות כן וא"ת אכתי קשיא דר' יהודה אדרבי יהודה התם א"ר יהודה גזילה חוזרת בעיניה אלמא שינוי קני והכא קתני ידו על התחתונה אלמא שינוי לא קני ואומר ר"ת דהתם נתכוין הוא לקנות אבל הכא שוגג היה ולא נתכוין לקנות: פשיטא דמחלוקת ואחר כך סתם - תימה למה לן למיפשט משום סתם בלאו הכי פסקינן פרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מו:) ר"מ ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה ואי משום דאיכא אמוראי התם דפליגי ולית להו הך כללא לגבי הלכה כסתם משנה נמי פליגי אמוראי ואפילו במחלוקת ואחר כך סתם נמי איכא מאן דפליג לקמן בסוף פרקין (עבודה זרה דף כא.) גבי שכירות בתים דפליגי ר"מ ור' יוסי ופסיק רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי אע"ג דבתר הכי סתם כר"מ לכך נראה לפרש דלאו מכח סתם בעי למיפשט דליהוי הלכה כסתם אלא הכי פריך מחלוקת ואח"כ סתם הוא ואפילו למאן דלית ליה הלכה כסתם מ"מ חשיב כרבים לגבי יחיד: ה"ג משום דקתני לה כי הלכתא פסיקתא - כלומר דקתני כל המשנה הוא לשון הלכה פסוקה ולא גרסינן גבי כמו שפירש הקונטרס דהא איכא מאן דאמר התם דאין הלכה כההיא דכל החוזר בו כו': הנראה שתעמוד עמי לערב - פי' ר"י הנראה בעיניך שתוכל לעמוד עמי לערב: הנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר - וא"ת וכי לא ישאל לכל החכמים וידונו זה עם זה אולי ישיבוהו מדבריו וי"ל דאינו אסור אלא לשואל אם לא יודיע לו כבר שאלתי לפלוני ואסר לי אבל אם אומר לו כבר שאלתי פלוני חכם מותר אבל ודאי החכם יזהר שלא יתיר כדאמרי' בפרק כל היד (נדה דף כ: ושם ד"ה אגמריה) חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר אא"כ יוכל להחזירו כגון שטעה בדבר משנה או אפילו בשיקול הדעת וסוגיא כאידך דבהא אמרינן בפ"ק דסנהדרין (דף ו.) דמה שעשה עשוי וישלם מביתו אם נשא ונתן ביד ודוקא אסר אין חבירו רשאי להתיר אבל אם התיר חבירו רשאי לאסור והא דאמרי' בירושלמי בפ' ר"א דמילה ר' סימון שרא ורבי אמי אסר איקפד רבי סימון ולא כן תני הנשאל לחכם והתיר לא ישאל לחכם שמא יאסור אלמא משמע דהתיר אין חברו רשאי לאסור ה"פ התם אמאי איקפד רבי סימון ולא כן תני כלומר והלא אינו שנוי בשום מקום הנשאל לחכם כו' דלא אסרו חכמים אלא להתיר אחר אוסר ומסיק אמר רב יודן להפך היה שאל לר' אמי אסר לר' סימון ושרא ואיקפד רבי אמי כהדא דתני נשאל לחכם ואסר לא ישאל לחכם אחר שמא יתיר והא דאמרינן פרק אלו טרפות (חולין ד' מט.) גבי מחטא דאשתכח בסימפונא רבה דכבדא הונא מר בריה דרב אידי טריף רב אדא בר מניומי מכשר התם שניהם היו בבית המדרש כשנשאלה השאלה: בשל תורה הלך אחר המחמיר - רש"י היה פוסק בכל איכא דאמרי שבתלמוד בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר האחרון וריב"א פי' דכל איכא דאמרי לגבי לשון ראשון כטפל לעיקר והלכה כלישנא קמא ור"ת פירש בדאורייתא לחומרא בדרבנן לקולא כרבי יהושע בן קרחה דהכא ורבינו שמשון היה מפרש דבכל מקום שיש להתברר כחד מינייהו משיטת התלמוד בתריה אזלינן: וכולן שחזרו בהן - פ"ה אגזלנים ועמי הארץ קאי וקשיא וכי עם הארץ לא יוכל לעשות עוד תשובה ועוד דלשון עולמית משמע שכבר קבלו אותם פעם אחרת ועוד קשה דבבכורות בפ' עד כמה (בכורות דף ל:) תניא עם הארץ שקיבל עליו דברי חברות ונחשד לדבר אחד נחשד לכל התורה כולה דברי ר"מ משמע הא לא נחשד מקבלין לכך נראה לפרש אעמי הארץ החשודין על המעשרות ושביעית וכבר קבלו עליהן דברי חבירות ועתה חזרו לסורן ונחלקו אם יקבלום עוד ובמסכת דמאי (פ"ב משנה ג) מיתניא בהדי ההיא ועם הארץ שקבל עליו דברי חברות והכי פירושו וכולן שקבלו עליהן דברי חברות וחזרו לסורן אין מקבלין אותן עולמית דברי ר"מ וחכ"א חזרו בהן במטמוניות פי' שחזרו לסורן בסתר ובפרהסיא נוהגין דברי חברות אין מקבלין אותן לפי שהם גונבים דעת הבריות אבל אם חזרו לסורן בפרהסיא שאינם גונבים דעת הבריות אז מקבלין אותן דודאי אם יעשו תשובה יקיימוה איכא דאמרי עשו דבריהם במטמוניות פירוש אם שכבר עשו בדברי חברות אף במטמוניות מקבלין אותן כי מאחר שנתאמצו כ"כ בתשובה שאף בצנעא החזיקו בה אין להדיחן אם חזרו ונכשלו אבל אם שכבר לא עשו דברי חברות אלא בפרהסיא אין מקבלין אותן כי שמא בסתר היו עושין עבירות והיו מטעין הבריות: