עבודה זרהכד.
טוען את הדף…
בְּשִׁשִּׁים רִבּוֹא שָׂכָר, רַב כָּהֲנָא מַתְנֵי בִּשְׁמוֹנִים רִבּוֹא, וְהָיוּ מַפְתְּחוֹת מוּנָּחוֹת תַּחַת מְרַאֲשׁוֹתָיו שֶׁל אָבִיו, וְלֹא צַּעֲרוֹ. ״אַבְנֵי שֹׁהַם״ הִפְסִיק הָעִנְיָן, וְהָא ״וְאַבְנֵי מִלּוּאִים״ כְּתִיב, דַּהֲדַר עָרְבֵיהּ! וְעוֹד, קָתָנֵי סֵיפָא: לְשָׁנָה אַחֶרֶת נוֹלְדָה לוֹ פָּרָה אֲדוּמָּה בְּעֶדְרוֹ, נִכְנְסוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אֶצְלוֹ. אָמַר לָהֶם: יוֹדֵעַ אֲנִי בָּכֶם שֶׁאִם אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם כׇּל מָמוֹן שֶׁבָּעוֹלָם אַתֶּם נוֹתְנִין לִי, עַכְשָׁיו אֵינִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם אֶלָּא אוֹתוֹ מָמוֹן שֶׁהִפְסַדְתִּי בִּשְׁבִיל אַבָּא. הָתָם, עַל יְדֵי תַּגָּרֵי יִשְׂרָאֵל זְבוּן. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר לָא חָיֵישׁ לִרְבִיעָה? וְהָתַנְיָא, אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מַעֲשֶׂה וּלְקָחוּהָ מִן הַגּוֹי, וְדָמָא שְׁמוֹ, וְאָמְרִי לַהּ רֶמֶץ שְׁמוֹ. אָמַר לָהֶן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מִשָּׁם רְאָיָה? יִשְׂרָאֵל הָיוּ מְשַׁמְּרִין אוֹתָהּ מִשָּׁעָה שֶׁנּוֹלְדָה! רַבִּי אֱלִיעֶזֶר תַּרְתֵּי אִית לֵיהּ: קִיחָה, וְחָיֵישׁ נָמֵי לִרְבִיעָה. אָמַר מָר: יִשְׂרָאֵל הָיוּ מְשַׁמְּרִין אוֹתָהּ מִשָּׁעָה שֶׁנּוֹלְדָה. וְנֵיחוּשׁ דִּלְמָא רָבְעִי לְאִמַּהּ כִּי הֲוָה מְעַבְּרָה! דְּאָמַר רָבָא: וְולַד הַנּוֹגַחַת אֲסוּרָה — הִיא וּוְלָדָהּ נָגְחוּ, וְולַד הַנִּרְבַּעַת אֲסוּרָה — הִיא וּוְלָדָהּ נִרְבְּעוּ. אֵימָא: יִשְׂרָאֵל הָיוּ מְשַׁמְּרִין אוֹתָהּ מִשָּׁעָה שֶׁנּוֹצְרָה. וְנֵיחוּשׁ דִּלְמָא רַבְעוּהָ לְאִמַּהּ מֵעִיקָּרָא! דִּתְנַן: כׇּל הַפְּסוּלִין לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ — וַלְדוֹתֵיהֶן מוּתָּרִין, וְתָנֵי עֲלַהּ: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹסֵר. הָנִיחָא לְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן: מַחְלוֹקֶת כְּשֶׁנִּרְבְּעוּ כְּשֶׁהֵן מוּקְדָּשִׁין, אֲבָל כְּשֶׁהֵן חוּלִּין — דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּרִין. אֶלָּא לְרַב הוּנָא בַּר חִינָּנָא אָמַר רַב נַחְמָן: מַחְלוֹקֶת כְּשֶׁנִּרְבְּעוּ כְּשֶׁהֵן חוּלִּין, אֲבָל כְּשֶׁהֵן מוּקְדָּשִׁין — דִּבְרֵי הַכֹּל אֲסוּרִין, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אֵימָא: יִשְׂרָאֵל הָיוּ מְשַׁמְּרִין אוֹתָהּ לְאִמָּהּ מִשָּׁעָה שֶׁנּוֹצְרָה. וְנֵיחוּשׁ דִּילְמָא רַבְעוּהָ לְאִמָּא דְּאִמַּהּ! כּוּלֵּי הַאי לָא חָיְישִׁינַן. אָמַר מָר: יִשְׂרָאֵל הָיוּ מְשַׁמְּרִין אוֹתָהּ מִשָּׁעָה שֶׁנּוֹצְרָה. מְנָא יָדְעִינַן? אָמַר רַב כָּהֲנָא: כּוֹס אָדוֹם מַעֲבִירִין לְפָנֶיהָ בְּשָׁעָה שֶׁעוֹלֶה עָלֶיהָ זָכָר. אִי הָכִי, אַמַּאי דָּמֶיהָ יְקָרִין? הוֹאִיל וּשְׁתֵּי שְׂעָרוֹת פּוֹסְלוֹת בָּהּ. וּמַאי שְׁנָא דִּידְהוּ? אָמַר רַב כָּהֲנָא: בְּמוּחְזֶקֶת. יָתֵיב רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא אַקִּלְעָא דְּרַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא, פְּתַח חַד מִינַּיְיהוּ וַאֲמַר: וְכֵן הָיָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל בְּכׇל הַקָּרְבָּנוֹת כּוּלָּן. פְּתַח אִידַּךְ מִינַּיְיהוּ וְאָמַר: מַאי אוֹתִיבוּ לֵיהּ חַבְרוֹהִי לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר? ״כׇּל צֹאן קֵדָר יִקָּבְצוּ לָךְ וְגוֹ׳״! אָמַר לָהֶן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: כּוּלָּם גֵּרִים גְּרוּרִים הֵם לֶעָתִיד לָבֹא. אָמַר רַב יוֹסֵף: מַאי קְרָא? ״כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה וְגוֹ׳״. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְדִלְמָא מֵעֲבוֹדָה זָרָה הוּא דַּהֲדוּר בְּהוּ? אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף: ״לְעׇבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד״ כְּתִיב. רַב פָּפָּא מַתְנֵי הָכִי, וְרַב זְבִיד מַתְנֵי הָכִי, וְתַרְוַיְיהוּ אָמְרִי: וְכֵן הָיָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל בְּכׇל הַקָּרְבָּנוֹת, וְתַרְוַיְיהוּ אָמְרִי: וּמַאי אוֹתִיבוּ לֵיהּ חַבְרוֹהִי לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר? ״כׇּל צֹאן קֵדָר יִקָּבְצוּ לָךְ וְגוֹ׳״, אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: כּוּלָּם גֵּרִים גְּרוּרִים הֵם לֶעָתִיד לָבֹא. וּמַאי קְרָאָה? ״כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה׳״. מַתְקֵיף לַהּ רַב יוֹסֵף: וְדִלְמָא מֵעֲבוֹדָה זָרָה הוּא דְּהָדְרִי בְּהוּ? אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: ״לְעׇבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד״ כְּתִיב. מֵיתִיבִי: ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת״! קוֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה שָׁאנֵי. תָּא שְׁמַע: ״וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹהִים״! יִתְרוֹ נָמֵי קוֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה הֲוָה. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: יִתְרוֹ קוֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה הֲוָה, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר:בששים ריבוא שכר - ששים ריבוא דינר היו רוצין ליתן לו ריוח: לא ציערו - להקיצו משנתו: אבני שהם הפסיק הענין - מדלא כתיב ואבני שהם כדכתיב בכולהו וכסף ונחשת ותכלת וארגמן ועורות הפסיק הענין ולא קאי אויקחו: והא ואבני מלואים כתיב דהדר ערבינהו - למילתא קמייתא וליתסרו: ועוד הא קתני - עלה דההיא דר"א: לשנה הבאה נולדה כו' - אלמא לית ליה קיחה לר"א: תגרי ישראל - סרסור ישראל לקחה משלו מן העובד כוכבים לעצמו וחזר ומכרה לצבור: ור"א לא חייש לרביעה - לשילא פרכינן דתני טעמא דר"א משום קיחה: ודמא שמו - זהו הנזכר למעלה: אית ליה קיחה - ובעינן תגרי וחייש לרביעה ובעינן שימור: ולד נוגחת - פרה שנגחה ישראל כשהיא מעוברת ומת ולדה פסול לקרבן: דהיא וולדה נגחוהו - ונוגח שנגח בעד אחד או ע"פ הבעלים שהודו מעצמן ואין עדים בדבר אינו נסקל ואמרינן בתורת כהנים מן הצאן להוציא את המוקצה ומן הצאן וי"ו יתירה להוציא את הנוגח: משעה שנוצרה - במעי אמה. לקמן מפרש מנא ידעי דהאי ולד אדום הוא: ולדותיהן מותרין - אותן שנתעברו בהן אחרי כן: מחלוקת - דר"א ורבנן כשנרבעו כשהן מוקדשין ובמסכת תמורה מפרש טעמא דר"א משום דבזיא מילתא: שתי שערות פוסלות בה - שחורות או לבנות: ומ"ש דידהו - דאזלי ישראל ועבדי לדנכרי נעבד הא מלתא בבהמת ישראל: במוחזקת - מין משפחות פרות היו לו לדמא בן נתינא מוחזקות לילד ולדות אדומין בהעברת כוס: אקילעא - פורק"א לפני הטרקלין: וכן היה ר"א כו' - משום דחייש לרביעה: גרורים - מעצמן נגררין להתגייר אע"פ שאין מקבלין אותן: מעבודת כוכבים הדרי בהו - כדכתיב לקרוא כולם בשם ה' אבל מרביעה לא הדרי: ותרוייהו אמרי - ר' אמי ורבי יצחק נפחא. בין דרב פפא לרב זביד איכא טובא דרב פפא מתני פתח חד פתח אידך ומתני מאי קראה ברב יוסף ואתקפתא דדלמא מעבודת כוכבים הוא דהדרו מתני לה באביי: שכם אחד - משמע אין חילוק בעובדיו ישראל והאומות תהא עבודתן שוה בכל מצותיו: גם אתה תתן - תיקשי לר"א: הניחא למ"ד - פלוגתא דבני רבי חייא ורבי יהושע בן לוי בפ' בתרא דשחיטת קדשים (זבחים קטז.):ואבני מלואים כתיב דהדר ערביה - לפ"ה משמע דזה הפסוק בויקחו לי תרומה ומתחלה היה דוחה אבני שהם הפסיק הענין והדר מקשה והא ואבני מלואים כתיב דהדר ערביה שגם אבני שהם נקרא בהם ויקחו ותימה דאטו בתר דכתיב אבני שהם להפסיק הענין לא יכתוב שום וי"ו בפסוקים ועוד קשה אי חשבי עירוב מקראות בכי האי גוונא א"כ פ"ק דשבועות (דף י.) דתנן ר"מ אומר כל השעירים כפרתן שוה ומפיק ליה בגמרא מדכתיב ושעיר ופריך עצרת ויוה"כ דלא כתיב בהו ושעיר מאי איכא למימר ומאי פריך הא כיון דבסוכות דבתריה כתיב ושעיר נמי הדר ערביה לכך נראה דהאי מעשה דדמא בן נתינא לאו באבני שהם הוה אלא באבני החשן ואע"ג דאמר בגמרא בקשו ממנו אבנים לאפוד י"ל כיון שחשן מחובר לאפוד קרי אפוד וכן משמע בירושלמי דפאה דמייתי האי עובדא דדמא בן נתינא גבי פעם אחת אבדה ישפה מבנימן והכי פריך הכא והא כתיב אבני מלואים והדר ערביה ובאבני מלואים מיהא דכתיב וי"ו לדרוש בהו ויקחו וניחא נמי ההיא דפרק קמא דשבועות (דף י.) דכיון דכתיב ושעיר בסוכות נימא דבההוא מרביה קרא ור"ח גרס והא ואבני הדר ערביה וקאי אההוא דפרשת ויקהל דכתיב קחו מאתכם תרומה וכתיב ואבני שהם ואבני מלואים הכל בווי"ן בלא שום הפסק: ור"א לא חייש לרביעה והא תניא אמרו לו וכו' - הוה מצי לאקשויי מההיא דוכן היה ר"א פוסל בכל הקרבנות אלמא חייש לרביעה אלא ניחא ליה לאתויי מההיא מעשה דקיימי' עלה: וניחוש דלמא רבעה לאמה - הא דלא פריך דלמא עלה עול על אמה והיא ואמה נשאו עול דא"כ לא אשכחן פרה שלא עלה עול על אמה דתנן (פרה פ"ב מ"ד) עלה עליה זכר פסולה: ותני עלה ר"א אוסר וכו' - לאו דוקא אכל הפסולין קאי דהא אתנן פסול לגבי המזבח ואמרינן במרובה (ב"ק סו. ושם) דבין לב"ש ובין לב"ה ולדות של אתנן מותרים ואין לומר דר"א פליג עלייהו: ישראל היו משמרין לאמה משעה שנוצרה - תימה לאב נמי אמאי אינם צריכים לשמור דאליבא דר"א קיימינן דאית ליה זה וזה גורם אסור וי"ל כיון דטעמא דאמר נמי אינו אלא משום דבזיא מילתא כדאמרינן בסוף תמורה (דף ל:) ומהאי טעמא אמרי' דנרבעו כשהן חולין מותרין דכיון דאשתנו לא בזיא מילתא הכי נמי בנרבע האב לא מינכרא ולא בזיא מילתא: