עבודה זרהסג.
טוען את הדף…
לֵיחוּל עֲלַהּ אִיסּוּר אֶתְנַן לְמַפְרֵעַ! אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: כְּשֶׁקָּדְמָה וְהִקְרִיבַתּוּ. הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּאָמַר לַהּ: ״קְנַי לִיךְ מֵעַכְשָׁיו״ — פְּשִׁיטָא דִּשְׁרֵי, דְּהָא לֵיתֵיהּ בִּשְׁעַת בִּיאָה, וּמַתָּנָה בְּעָלְמָא הוּא דְּיָהֵיב לַהּ! וְאִי דְּלָא אָמַר לַהּ ״קְנַי לִיךְ מֵעַכְשָׁיו״, הֵיכִי (מצי) [מָצְיָא] מַקְרְבָה? ״וְאִישׁ כִּי יַקְדִּשׁ אֶת בֵּיתוֹ קֹדֶשׁ״ אָמַר רַחֲמָנָא, מָה בֵּיתוֹ בִּרְשׁוּתוֹ, אַף כֹּל בִּרְשׁוּתוֹ. אֶלָּא, דְּאָמַר לַהּ: ״לֶהֱוֵי גַּבִּיךְ עַד שְׁעַת בִּיאָה, וְאִי מִיצְטְרִיךְ לִיךְ קְנַי מֵעַכְשָׁיו״. בָּעֵי רַב הוֹשַׁעְיָא: קָדְמָה וְהִקְדִּישַׁתּוּ, מַהוּ? כֵּיוָן דְּאָמַר מָר: אֲמִירָתוֹ לְגָבוֹהַּ כִּמְסִירָתוֹ לְהֶדְיוֹט, כְּמַאן דְּאַקְרֵיבְתֵּיהּ דָּמֵי, אוֹ דִּלְמָא הַשְׁתָּא מִיהָא הָא קָאֵי וְאִיתֵיהּ בְּעֵינֵיהּ? וְתִפְשׁוֹט מִדְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: שֶׁקָּדְמָה וְהִקְרִיבַתּוּ — דַּוְקָא הִקְרִיבַתּוּ, אֲבָל הִקְדִּישַׁתּוּ — לָא. דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר גּוּפֵיהּ קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ, מַאי? מִיפְשָׁט פְּשִׁיטָא לֵיהּ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּהִקְרִיבַתּוּ דַּוְקָא, אֲבָל הִקְדִּישַׁתּוּ — לָא, דְּהָא אִיתֵיהּ בִּשְׁעַת בִּיאָה? אוֹ דִלְמָא הִקְרִיבַתּוּ פְּשִׁיטָא לֵיהּ, וְהִקְדִּישַׁתּוּ מְסַפְּקָא לֵיהּ? תֵּיקוּ. בָּא עָלֶיהָ וְאַחַר כָּךְ נָתַן לָהּ אֶתְנַנָּהּ — מוּתָּר, וּרְמִינְהִי: בָּא עָלֶיהָ וְאַחַר כָּךְ נָתַן לָהּ, אֲפִילּוּ מִכָּאן עַד שָׁלֹשׁ שָׁנִים — אֶתְנַנָּהּ אָסוּר! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר רַב חִסְדָּא: לָא קַשְׁיָא, הָא דְּאָמַר ״הִתְבַּעֲלִי לִי בְּטָלֶה זֶה״, הָא דַּאֲמַר לַהּ ״הִתְבַּעֲלִי בְּטָלֶה״ סְתָם. וְכִי אָמַר לַהּ ״בְּטָלֶה זֶה״ מַאי הָוֵי? הָא מְחַסַּר מְשִׁיכָה! בְּזוֹנָה גּוֹיָה, דְּלָא קָנְיָא בִּמְשִׁיכָה. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם בְּזוֹנָה יִשְׂרְאֵלִית, וּכְגוֹן דְּקָאֵי בַּחֲצֵירָהּ. אִי דְּקָאֵי בַּחֲצֵירָהּ, בָּא עָלֶיהָ וְאַחַר כָּךְ נָתַן לָהּ, הָא קָנְיָא לֵהּ! לָא צְרִיכָא, דְּשַׁוְּיֵהּ נִיהֲלַהּ אַפּוֹתֵיקֵי, דַּאֲמַר לַהּ: ״אִי מַיְיתֵינָא לִיךְ זוּזֵי מִכָּאן עַד יוֹם פְּלוֹנִי — מוּטָב, וְאִי לָא — שִׁקְלֵיהּ בְּאֶתְנַנִּיךְ״. מֵתִיב רַב שֵׁשֶׁת: אוֹמֵר אָדָם לַחֲמָרָיו וּלְפוֹעֲלָיו ״לְכוּ וְאִכְלוּ בְּדִינָר זֶה״, ״צְאוּ וּשְׁתוּ בְּדִינָר זֶה״, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁליחול עליה איסור אתנן למפרע - שהרי מתחלה ע"מ ביאה נתנו לה: קני מעכשיו - קודם ביאה פשיטא דמותר דאע"ג דע"מ ביאה יהביה ניהלה כיון דמקמי ביאה יהביה ניהלה לאו שכר ביאה הוא: ואי מצטריך ליך קני מעכשיו - הלכך איצטריך מתני' לאשמועינן דאע"ג דאמר לה לא ניקני לך עד שעת ביאה כיון דהדר אמר לה אי מצטריך ליך קני מעכשיו הויה לה מתנת חנם כי שקלתיה ואקריבתיה: כיון דאמר מר - בתוספתא דקידושין בפ"ק (דף כח:): בטלה זה - כל כמה דיהיב לה הוי אתנן דמהשתא קניתיה: בטלה סתם - כי יהיב לה לאחר זמן לאו אתנן הוא דהשתא הוא דקנייה ליה: עובד כוכבים לאו בר משיכה דכי כתיבא משיכה בישראל כתיבא או קנה מיד עמיתך: הא קנייה ליה - מהשתא קודם ביאה והיכי קרי ליה בא עליה ואח"כ נתן לה: ואי לא שקליה - ביום פלוני באתנניך הלכך בא עליה ואח"כ נתן לה הוא ומיהו הואיל ומשעת ביאה שוויה אפותיקי ועמד בחצירה חייל עליה אתנן: מתיב רב ששת - לר' ינאי: לפועליו ולחמריו - עובדי כוכבים או עמי הארץ:אלא דאמר לה ליהוי גביך - כלומר לא תקני עד שעת ביאה והלכך לא הוי פשיטא דליהוי מותר מאחר שגלה בדעתו שלא תקנה עד שעת ביאה ומשום אתנן נמי ליכא דהא אמר לה אי צריכא ליך קני מעכשיו: או דלמא השתא מיהא קאי בעיניה - ואע"פ שאין אתנן חל על המוקדשין דכתיב לכל נדר פרט לנדור שמא הכא מאחר דאיתיה בשעת ביאה חל איסור אתנן למפרע משעה דיהיב לה ואז לא היה הקדש: והא מחסרא משיכה - פי' ואפי' לר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות הכא גבי אתנן לא קנו כיון שהפקיעו חכמים דאין קניית מעות קונה ואוקמוה אמשיכה גם ממנה הפקיעו ואין כאן אתנן כלל ולא דמי לההיא דפרק הזהב (ב"מ דף מח.) נתנה לסיטון מעל שקניית הכסף מועיל דכיון דמעל מן התורה מי יפקיע המעילה ממעות הקדש: בזונה עובדת כוכבים - לא קניא במשיכה וכרשב"ל משני דאמר לעמיתך במשיכה הא לעובד כוכבים בכסף דאילו לר' יוחנן אית ליה לעובד כוכבים במשיכה ומשום דרב חסדא אית ליה פרק הזהב (ב"מ דף מז:) כר' יוחנן הדר משני שינויא אחרינא דלרבי יוחנן לא תקשי: כגון דקאי בחצרה - וא"ת לישני תרוייהו בטלה זה הא דקאי בחצירה והא דלא קאי בחצירה וי"ל דניחא ליה לאוקמה בטלה סתם אפילו קאי בחצרה עם טלאים אחרים שלו אע"פ שאינו יכול לדחותה לטלה מן השוק אפילו הכי אין שם אתנן חל אפילו למאן דאית ליה ברירה אלא על המבורר בשעת ביאה: ואינו חושש לא משום שביעית - פי' בקונטרס שמא ימסור דמים הללו למי שחשוד על השביעית ותניא אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ ופריך הכי מדקאסר בצאו ואכלו ואני פורע אלמא כי קפרע דמי איסורא קפרע ונקראים דמי שביעית ואע"פ שכבר אכלום הכי נמי דבי ר' ינאי כי קפרעי דמי שביעית הם וקשה מי הזקיקו לשנות פירות שביעית ממעשר ויין נסך שהטעם מפני שנראה כמאכיל לפועליו דבר שאינו מעושר או יין נסך ה"נ היה לו לפרש שמאכיל שביעית לפועליו ונמצא פורע חובו מדמי שביעית ועוד תקשי לרב ששת דמפרש טעם הברייתא משום דמי פירות שביעית דלמא אחר הביעור איירי ואיסורא משום דנהנה מפירות שביעית בשעת האיסור דומיא דיין נסך דהוי טעמא משום דנהנה מיין נסך אי נמי אפילו קודם הביעור וטעמא משום שפורע חובו מפירות שביעית שקונה פירות שביעית ומאכילן לפועליו ולא דמי כלל לדבי ר' ינאי ועוד קשה בסמוך דמסיק בחנוני המקיפו דמשעבד ליה דכיון דדרכיה לאקופי קני ליה דינר גביה פי' דכיון דמקיפו לבעל הבית סמך עליו ומשועבד לו בעל הבית לפי שסמך עליו לכך הוי דמי שביעית אבל דבי ר' ינאי לא הוו חנוני המקיפו ולא סמכא דעתייהו כולי האי ולא משעבדי להו דבי ר' ינאי מהשתא וכי פרעי להו אחר זמן לאו חליפי שביעית נינהו וקשיא דמדמי לעיל ההיא דר' ינאי לאתנן דבא עליה ואח"כ נתן לה ואוקימנא אפילו עשאו לה אפותיקי ועומד בשעת ביאה בחצרה ואע"ג דמשעת ביאה אישתעבד לה ואין להתיר מטעם שאין השיעבוד על טלה זה אלא על נכסיו וכשיתן לה טלה זה לפצות השיעבוד מנכסיו הוי חליפי אתנן דשרי כדאמרינן פרק כל האסורין (תמורה דף ל.) דא"כ מאי ראיה מביא לעיל מאתנן על דבי ר' ינאי שאני התם דחליפין מותרין ואילו חליפי שביעית אסורין אלא ודאי אע"ג דמשתעבד אינו נתפש באיסור אתנן כלל וה"ה לדבי ר' ינאי אע"ג דמשעבדי ועוד לפירושו לשון קנה לה דינר גביה יתור לשון הוא לא היה לו להזכיר רק משתעבד ולא משתעבד לכך נראה לרבינו יצחק לפרש ואינו חושש לא משום שביעית שפורע חובו מפירות שביעית שכבר פרע לו הדינר ואין שום חוב מוטל עליו לפרוע אחר שאכלו האיסור אבל אמר ואני פורע חושש משום שביעית שהוא כאילו לקחם בעל הבית לעצמו ונתנם לפועליו ונמצא פורע חובו מפירות שביעית והשתא אפילו איירי ברייתא לאחר הביעור פריך שפיר אלמא כי קפרע דמי איסורא קפרע ואי איתא דבעלמא לא חשיב דמי פירות שביעית בכי האי גוונא שפורע אחר שכלו הפירות מן העולם גם בכאן לא היה לנו לחשבם כאילו לקחם בעל הבית לעצמו ונתנם לפועליו מאחר שהן לוקחין הפירות מבית החנוני והוא פורע המעות לאחר שאכלום ומסיק תרגמה רב פפא בחנוני המקיפו דמשתעבד ליה דכיון דדרכיה לאקופי קני ליה דינר גביה פי' דמשתעבד ליה שקונה שיעבוד בנכסיו לאלתר כנגד מה שנותן לפועליו והיינו קני ליה דינר גביה דקאמר לשיעבוד הדינר קונה בנכסיו שוה דינר ולא קנין גמור שיוכל להקדישו מעת שקונה הדינר בנכסי בעל הבית לאלתר כשהן בעין ונותנו לפועליו הוי ליה מה שקונה בנכסי בעל הבית דמי הפירות ולכך חשיב בעל הבית כלוקח הפירות והירק מחנוני ומאכיל לפועליו בשכרן ולבסוף כשיתן הדמים לחנוני לפצות השיעבוד מנכסיו יהיו דמי שביעית אחרון אחרון נתפש ואם היו העניים שלווים מהם דבי ר' ינאי ע"י ר' ינאי כחנוני המקיפו והיה אומר ר' ינאי לבני ביתו צאו ולוו ואני פורע היה נתפש באיסור שביעית מה שר' ינאי פורע להם מטעם זה דפירש אבל הם לא היו כחנוני המקיפו ולהכי לא גמר ומקני להו שיעבוד בנכסיו לאלתר כשנותנין פירות שביעית לבני ביתו דנהי דבתורת ערבות וקבלנות משתעבד להם לעניים סובר עתה זה המתרץ שאין משתעבד בערבות אף בקבלנות רק גוף הערב והקבלן אבל בנכסיו של ערב אין המלוה קונה כלום לאלתר ואפילו שיעבוד אי נמי היה טועה בזה שאין שיעבוד בנכסי ערב אלא במלוה ולוה אבל אם היה אומר תן לפלוני מנה או הלוהו ויהא קנוי לו והוא יהא פטור ממך ואני נותן לך או ואני פורע לך שזהו כעין מעשה דר' ינאי דהכא אין כאן דין ערבות אע"ג דאמרינן בסוף גט פשוט (ב"ב דף קעד.) תן לו ואני נותן לך אין לו למלוה על הלוה כלום דמשמע אבל על הערב יש לו מדלא קאמר אין לו על זה ועל זה לא הוה מסיק אדעתיה השתא מההיא כי היכי דלא אסיק אדעתיה הך דרבא וכי אייתי דרבא חדא מינייהו נקט והתלמוד נושא ונותן לפי טעותו ואמר אבל חנוני שאין מקיפו מאי מותר כו' ותו חנוני שאין מקיפו מי לא מישתעבד כלומר וכי אין נכסיו משועבדין ממש כדין ערב והא אמר רבא כו' קנה מדין ערב וכשהוא תולה הדבר שאומר קנו נכסי לך תולה הקנין בדין ערב אלמא משמע שדין ערב הוא שנכסי הערב משתעבדין למלוה בשעת ערבות ולא גופו לבד ולפי טעות האחר נמי יש להוכיח ששייך בו דין ערבות אפי' בענין זה שאמר תן לפלוני מנה ואני פורע לך אלא לא שנא מקיפו ול"ש אין מקיפו משתעבד וקונה חנוני דינר גביה ואפ"ה כיון דלא מייחד שעבודיה לא מיתסר דלא חשיב דינר הקנוי להם בעניים של ר' ינאי דמי שביעית ומה שנחשב בצאו ואכלו ואני פורע בקונה הפירות והיין והאכיל לפועליו ואע"פ שבמשיכתן לא נתכוונו אלא לזכות לעצמו ואף החנוני נתכוון בדעתו להקנות לעצמו רק שיחזור על בעל הבית לא בשביל שמשיפרע יחשוב דמי הפירות דהא אינם בעין בשעת הפרעון שהקדים לו דינר לזכות לו בעצמו בדמי הפירות כשיתנם לפועלים ובלא קושיא דרבא היה יכול להקשות כיון דאתה מתיר בדבי ר' ינאי מטעם חנוני שאין מקיפו מה היה מדמה ר' יוחנן ההיא דאתנן לדבי ר' ינאי אף לפי טעותו שאין משועבד בערב אלא גופו ולא נכסיו אי נמי לא משתעבד אלא במלוה שאינו פוטר המקבל ויש שם דין ערבות אבל לא בנותן שפוטר המקבל וסומך על חבירו שמצוה ליתן לו ויחזור עליו ולכן לא היו פירות שמינית שפורע ר' ינאי דמי שביעית מ"מ למה לא חשב באתנן שכר ביאה אע"פ שלאחר ביאה נותנה לה הלא בשעת ביאה נקנה הטלה בטלה זה במקום שמעות קונות או דקאי בחצרה א"כ גם בטלה סתם ישתעבדו נכסיו בשביל הטלה ועוד כי דבר פשוט הוא שכל המקבל מעות מחבירו בשביל חפץ שיתן לו שנכסיו משועבדין לו דלא גרע ממלוה שהנכסים משתעבדים לו כי אין להתיר שם מטעם חליפי אתנן כדפי' אלא משום הכי אייתי דרבא דניחא ליה לאקשויי על מעשה דר' ינאי גופיה יותר מעל הראיה דאתנן: