Avodah Zarah 10b

וְלֵימָא לֵיהּ מֵימָר [בְּהֶדְיָא]! אָמַר: שָׁמְעִי בִּי חֲשִׁיבִי דְּרוֹמָאֵי וּמְצַעֲרוּ לִי. וְלֵימָא לֵיהּ בְּלַחַשׁ! מִשּׁוּם דִּכְתִיב: ״כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל״. הֲוָה לֵיהּ הָהוּא בְּרַתָּא דִּשְׁמַהּ ״גִּירָא״, קָעָבְדָה אִיסּוּרָא. שַׁדַּר לֵיהּ ״גַּרְגִּירָא״, שַׁדַּר לֵיהּ ״כּוּסְבַּרְתָּא״, שַׁדַּר לֵיהּ ״כַּרָּתֵי״, שְׁלַח לֵיהּ ״חַסָּא״. כֹּל יוֹמָא הֲוָה (שדר) [מְשַׁדַּר] לֵיהּ דַּהֲבָא פְּרִיכָא בְּמַטְרָאתָא, וְחִיטֵּי אַפּוּמַּיְיהוּ. אֲמַר לְהוּ: אַמְטִיוּ חִיטֵּי לְרַבִּי. אֲמַר [לֵיהּ רַבִּי]: לָא צְרִיכְנָא, אִית לִי טוּבָא. אֲמַר: לִיהְווֹ לְמַאן דְּבָתְרָךְ, דְּיָהֲבִי לְבָתְרַאי דְּאָתוּ בָּתְרָךְ, וּדְאָתֵי מִינַּיְיהוּ נִיפּוֹק עֲלַיְיהוּ. הֲוָה לֵיהּ הָהִיא נְקִרְתָּא דַּהֲוָה עָיְילָא מִבֵּיתֵיהּ לְבֵית רַבִּי, כֹּל יוֹמָא הֲוָה מַיְיתֵי תְּרֵי עַבְדֵי, חַד קַטְלֵיהּ אַבָּבָא דְּבֵי רַבִּי, וְחַד קַטְלֵיהּ אַבָּבָא דְּבֵיתֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: בְּעִידָּנָא דְּאָתֵינָא לָא נַשְׁכַּח גְּבַר קַמָּךְ. יוֹמָא חַד אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי חֲנִינָא בַּר חָמָא דַּהֲוָה יָתֵיב. אָמַר: לָא אָמֵינָא לָךְ בְּעִידָּנָא דְּאָתֵינָא לָא נַשְׁכַּח גְּבַר קַמָּךְ? אֲמַר לֵיהּ: לֵית דֵּין בַּר אִינִישׁ. אֲמַר לֵיהּ: אֵימָא לֵיהּ לְהָהוּא עַבְדָּא דְּגָנֵי אַבָּבָא דְּקָאֵים וְלֵיתֵי. אֲזַל רַבִּי חֲנִינָא בַּר חָמָא, אַשְׁכְּחֵיהּ דַּהֲוָה קְטִיל, אֲמַר: הֵיכִי אַעֲבֵיד? אִי אֵיזִיל וְאֵימָא לֵיהּ דִּקְטִיל — אֵין מְשִׁיבִין עַל הַקַּלְקָלָה, אֶשְׁבְּקֵיהּ וְאֵיזִיל — קָא מְזַלְזֵילְנָא בְּמַלְכוּתָא. בְּעָא רַחֲמֵי עֲלֵיהּ וְאַחְיֵיהּ וְשַׁדְּרֵיהּ. אָמַר: יָדַעְנָא זוּטֵי דְּאִית בְּכוּ (מחייה) [מְחַיֵּי] מֵתִים, מִיהוּ בְּעִידָּנָא דְּאָתֵינָא לָא נַשְׁכַּח אִינִישׁ קַמָּךְ. כֹּל יוֹמָא הֲוָה מְשַׁמֵּשׁ לְרַבִּי, מַאֲכֵיל לֵיהּ, מַשְׁקֵי לֵיהּ. כִּי הֲוָה בָּעֵי רַבִּי לְמִיסַּק לְפוּרְיָא, הֲוָה גָּחֵין קַמֵּי פּוּרְיָא, אֲמַר לֵיהּ: סַק עִילָּוַאי לְפוּרְיָיךְ. אֲמַר לֵיהּ: לָאו אוֹרַח אַרְעָא לְזַלְזוֹלֵי בְּמַלְכוּתָא כּוּלֵּי הַאי. אֲמַר לֵיהּ: מִי יְשִׂמֵנִי מַצָּע תַּחְתֶּיךָ לָעוֹלָם הַבָּא. אֲמַר לֵיהּ: אָתֵינָא לְעָלְמָא דְּאָתֵי? אֲמַר לֵיהּ: אִין. אֲמַר לֵיהּ: וְהָכְתִיב ״לֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו״! בְּעוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה עֵשָׂו. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: ״לֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו״ — יָכוֹל לַכֹּל? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְבֵית עֵשָׂו״, בְּעוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה עֵשָׂו. אֲמַר לֵיהּ: וְהָכְתִיב ״שָׁמָּה אֱדוֹם מְלָכֶיהָ וְכׇל נְשִׂיאֶיהָ״! אֲמַר לֵיהּ: ״מְלָכֶיהָ״ — וְלֹא כׇּל מְלָכֶיהָ, ״כָּל נְשִׂיאֶיהָ״ — וְלֹא כׇּל שָׂרֶיהָ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: ״מְלָכֶיהָ״ וְלֹא כׇּל מְלָכֶיהָ, ״כָּל נְשִׂיאֶיהָ״ וְלֹא כׇּל שָׂרֶיהָ. ״מְלָכֶיהָ״ וְלֹא כׇּל מְלָכֶיהָ — פְּרָט לְאַנְטוֹנִינוּס בֶּן אַסְוִירוּס, ״כָּל נְשִׂיאֶיהָ״ וְלֹא כׇּל שָׂרֶיהָ — פְּרָט לִקְטִיעָה בַּר שָׁלוֹם. קְטִיעָה בַּר שָׁלוֹם מַאי הָוֵי? דְּהָהוּא קֵיסָרָא דַּהֲוָה סָנֵי לִיהוּדָאֵי, אֲמַר לְהוּ לַחֲשִׁיבֵי דְּמַלְכוּתָא: מִי שֶׁעָלָה לוֹ נִימָא בְּרַגְלוֹ, יִקְטָעֶנָּה וְיִחְיֶה אוֹ יַנִּיחֶנָּה וְיִצְטַעֵר? אָמְרוּ לוֹ: יִקְטָעֶנָּה וְיִחְיֶה. אֲמַר לְהוּ קְטִיעָה בַּר שָׁלוֹם: חֲדָא, דְּלָא יָכְלַתְּ לְהוּ לְכוּלְּהוּ, דִּכְתִיב: ״כִּי כְּאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם פֵּרַשְׂתִּי אֶתְכֶם״. מַאי קָאָמַר? אִלֵּימָא (דְּבַדַּרְתְּהוֹן) [דְּבַדַּרִית יָתְכוֹן] בְּאַרְבַּע רוּחוֹת, הַאי ״כְּאַרְבַּע רוּחוֹת״ — ״לְאַרְבַּע רוּחוֹת״ מִבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא, כְּשֵׁם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָעוֹלָם בְּלֹא רוּחוֹת, כָּךְ אִי אֶפְשָׁר לָעוֹלָם בְּלֹא יִשְׂרָאֵל. וְעוֹד, קָרוּ לָךְ מַלְכוּתָא קְטִיעָה. אֲמַר לֵיהּ: מֵימָר שַׁפִּיר קָאָמְרַתְּ, מִיהוּ כֹּל דְּזָכֵי מַלְכָּא שָׁדוּ לֵיהּ לְקָמוֹנְיָא חֲלִילָא. כַּד הֲוָה נָקְטִין לֵיהּ וְאָזְלִין, אֲמַרָה לֵיהּ הָהִיא מַטְרוֹנִיתָא: וַוי לֵיהּ לְאִילְפָא דְּאָזְלָא בְּלָא מִכְסָא. נְפַל עַל רֵישָׁא דְּעוּרְלְתֵיהּ קַטְּעַהּ, אֲמַר: יְהַבִית מִכְסַי חֲלֵפִית וַעֲבַרִית. כִּי קָא שָׁדוּ לֵיהּ, אֲמַר: כֹּל נִכְסַאי לְרַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵירָיו. יָצָא רַבִּי עֲקִיבָא וְדָרַשׁ: ״וְהָיָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו״ — מֶחֱצָה לְאַהֲרֹן וּמֶחֱצָה לְבָנָיו. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: קְטִיעָה בַּר שָׁלוֹם מְזֻומָּן לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. בָּכָה רַבִּי וְאָמַר: יֵשׁ קוֹנֶה עוֹלָמוֹ בְּשָׁעָה אַחַת, וְיֵשׁ קוֹנֶה עוֹלָמוֹ בְּכַמָּה שָׁנִים. אַנְטוֹנִינוּס שַׁמְּשֵׁיהּ לְרַבִּי, אַדַּרְכָּן שַׁמְּשֵׁיהּ לְרַב. כִּי שְׁכֵיב אַנְטוֹנִינוּס, אָמַר רַבִּי: נִתְפָּרְדָה חֲבִילָה. כִּי שָׁכֵיב אַדַּרְכָּן, אָמַר רַב:

ולימא ליה - בפרהסיא: דלמא מצערי ליה - לרבי: עבדה איסורא - זנתה: שדר ליה - אנטונינוס לרבי עשב ששמו גרגירא רוק"א בלע"ז והבין רבי מה לי ולעשב הזה ודאי סימנא הוא דשלח לי גרגירא נגרר' ונמשך לב גירא עם הנואפים יודע היה ללמוד אנטונינוס: שדר ליה - רבי כוסברתא בלע"ז אלוינאר"א. כלומר שחוט הבת כוס ברתא שתי מלות: הדר שדר ליה - אנטונינוס כרתי בלע"ז פורי"ש. כלומר אם כן יכרת זרעי: הדר שדר ליה חסא - לייטוג"א בלע"ז. כלומר חוס עלה: מטראתא - דיאסקאות של עור כמין שקים גדולים: [וחיטי אפומייהו - שאם יפתחו השקים רואים החטים ולא יבינו]: ודאתו מינייהו ניפוק עלייהו - היוצאין מבניך יוציאו הוצאות למלכי רומי העומדין אחרי על סמך הממון הלז: נקרתא - מערה. לשון נקרת הצור (שמות לג): לביתיה דרבי - ללמוד תורה: משמש ליה - משמש לפניו בסעודה: שמה אדום - בגיהנם משתעי קרא: מי שיש לו נימא ברגלו - בשר מת ומצערו: ויחיה - ויבריא: כל דזכי מלכא - נוצח את המלך בדברים בושת הוא למלך ומשפט האיש להשליכו: לקמוניא חלילא - בית מלא עפר: מטרוניתא - רומית: אילפא - ספינה: בלא מיכסא - כלומר אוי לך הואיל ועליהן אתה נהרג שלא מלתה את עצמך ותטול חלק עמהם: והיתה לאהרן ולבניו - בלחם הפנים כתיב וכהן נוטל מחצה כדאמרינן בסדר יומא (דף יז:) ונוטל חלה אחת משתי חלות של עצרת וארבע או חמש ממעשה לחם הפנים והתם מפרש לה דפלגא היא. והכי נמי השוה אותי נגד כולן שהזכיר שמי לבד: אדרכן - שר שבעובדי כוכבים היה:

שדר ליה כוסברתא - לפ"ה קשה מה עלה בדעתו של רבי מתחלה לומר שישחטנה ועוד קשה שלבסוף חזר בו רבי מעצמו לכך נראה כפירוש ר"ח והערוך שדר ליה גרגירא כלומר נאפה גירא הנואף והנואפת תרגום ירושלמי גיירא וגיירתא שדר ליה כוסברתא כסה על קלונה והוכיחנה בסתר ואנטונינוס לא הבין מה ששלח לו והיה סבור שאמר שחוט הבת ושדר ליה כרתי כלומר וכי תתן לי עצה שיכרת זרעי שדר ליה חסא כלומר לא שלחתי לך אלא שתחוס עליה כלומר וכסה אותה אמרתי לך: חד קטיל אבבא דבי רבי - וא"ת והלא שפיכות דמים הוא משבע מצות ואפילו לישראל אסור דהא תניא (לקמן עבודה זרה כו.) העובדי כוכבים ורועי בהמה דקה לא היו מעלין ולא מורידין וי"ל שהיה ירא פן יודיעו הדבר אל השרים והיו גורמין להרגו ואמרינן אם בא להרגך השכם להרגו עי"ל שהיה בורר המינים והמסורות דאע"ג דאין מינים באומות לענין קבלת קרבן מידם לענין הורדה איכא כדפריך בפ"ק דחולין (דף יג:) השתא דישראל היו מורידין דעובדי כוכבים מיבעיא: אמר ליה א"כ לימא ליה להאי דקאי אבבא וכו' - ר' אלחנן פירש דל"ג אם כן דאי א"ל היה לו לרבי חנינא להבין שהיה מת דאם היה ישן מה גבורה יש להקיץ אדם משנתו. אמרינן במדרש חלב מטמא חלב מטהר כשנולד רבי גזרו שלא למול ואביו ואמו מלוהו שלח קיסר והביאו לרבי ואמו לפניו והחליפתו אמו באנטונינוס והניקתו עד שהביאתו לפני קיסר ומצאוהו ערל ופטרום לשלום ואמר אותו הגמון אני ראיתי שמלו את זה אלא הקב"ה עושה להם נסים בכל עת ובטלו הגזרה ואמרי' נמי בירושלמי שלסוף למד אנטונינוס תורה ונתגייר ומל עצמו: ה"ג כל נשיאיה ולא כל שריה פרט לקטיעה וכו' - ולא גרס שריה ולא כל שריה דקרא כתיב מלכיה וכל נשיאיה ואור"י דנשיא הוא הישיש שמפורש בספר יוסיפון שנשבעו רומיים שלא להמליך עליהם עוד מלך בשביל אחד שלקח אשה אחת בחזקה אלא שהיו ממנים ישיש אחד ולו שלש מאות יועצים ולסוף כמה שנים מלך עליהם אחד בחזקה שמתה אמו בלדתה ונבקעת בטנה ומצאוהו חי ומלך עליהם ונקרא קיסר בלשון רומי והוא לשון כרות בעברית ועל שמו נקראו כל המלכים שלאחריו קיסר: ווי לה לאילפא דאזלא בלא מכסא - וא"ת והא אמרינן פרט לאנטונינוס אע"ג דאזל בלא מכסא ויש לומר שגם הוא נימול דגרסינן בירושלמי דמגילה (פ"א) א"ל אנטונינוס לרבי את מאכילני מן לויתן לעתיד לבא א"ל אין א"ל מן אימר פסחא לית את מאכילני ומן לויתן את מאכילני א"ל מה אעביד לך דהא כתיב וכל ערל לא יאכל בו כיון דשמע כן אזל וגזר גרמיה הדא אמרה איגייר אנטונינוס:

עבודה זרה י:

Navigate the library