Avodah Zarah 15a

וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף בְּמָקוֹם שֶׁאָסְרוּ לְיַיחֵד, מוּתָּר לִמְכּוֹר. מַאי טַעְמָא? גּוֹי חָס עַל בְּהֶמְתּוֹ שֶׁלֹּא תֵּעָקֵר. וְאַף רַב הֲדַר בֵּיהּ, דְּאָמַר רַב תַּחְלִיפָא אָמַר רַב שֵׁילָא בַּר אֲבִימִי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: גּוֹי חָס עַל בְּהֶמְתּוֹ שֶׁלֹּא תֵּעָקֵר. וּבְכׇל מָקוֹם אֵין מוֹכְרִין בְּהֵמָה גַּסָּה כּוּ׳. מַאי טַעְמָא? נְהִי דְּלִרְבִיעָה לָא חָיְישִׁינַן, מֶעְבַּיד בַּיהּ מְלָאכָה חָיְישִׁינַן. וְנֶיעְבֵּיד, כֵּיוָן דְּזַבְנַהּ קַנְיַיהּ! גְּזֵירָה מִשּׁוּם שְׁאֵלָה וּמִשּׁוּם שְׂכִירוּת. שַׁאֲלַהּ קַנְיַיהּ, וְאַגְרַהּ קַנְיַיהּ! אֶלָּא אָמַר רָמֵי בְּרֵיהּ דְּרַב יֵיבָא: גְּזֵירָה מִשּׁוּם נִסְיוֹנֵי, דְּזִמְנִין דְּזַבְּנַהּ לַהּ נִיהֲלֵיהּ סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה דְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא, וַאֲמַר לֵיהּ: ״תָּא נַסְּיַיהּ נִיהֲלֵיהּ״, וְשָׁמְעָה לֵיהּ לְקָלֵיהּ וְאָזְלָא מֵחֲמָתֵיהּ, וְנִיחָא לֵיהּ דְּתֵיזִיל, וְהָוֵה לֵיהּ מְחַמֵּר אַחֵר בְּהֶמְתּוֹ בְּשַׁבָּת, וְהַמְחַמֵּר אַחֵר בְּהֶמְתּוֹ בְּשַׁבָּת חַיָּיב חַטָּאת. מַתְקֵיף לַהּ רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: וּשְׂכִירוּת מִי קָנְיָא? וְהָתְנַן: אַף בְּמָקוֹם שֶׁאָמְרוּ לְהַשְׂכִּיר — לֹא לְבֵית דִּירָה אָמְרוּ, מִפְּנֵי שֶׁמַּכְנִיס לְתוֹכוֹ עֲבוֹדָה זָרָה. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ שְׂכִירוּת קָנְיָא, הַאי כִּי קָא מְעַיֵּיל — לְבֵיתֵיהּ קָא מְעַיֵּיל! שָׁאנֵי עֲבוֹדָה זָרָה דַּחֲמִירָא, דִּכְתִיב: ״וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ״. מַתְקֵיף לַהּ רַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב מְשַׁרְשְׁיָא: וּשְׂכִירוּת מִי קָנְיָא? וְהָא תְּנַן: יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׂכַר פָּרָה מִכֹּהֵן — יַאֲכִילֶנָּה כַּרְשִׁינֵּי תְרוּמָה, וְכֹהֵן שֶׁשָּׂכַר פָּרָה מִיִּשְׂרָאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁמְּזוֹנוֹתֶיהָ עָלָיו — לָא יַאֲכִילֶנָּה כַּרְשִׁינֵּי תְרוּמָה. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ שְׂכִירוּת קָנְיָא, אַמַּאי לָא יַאֲכִילֶנָּה? פָּרָה דִּידֵיהּ הִיא! אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ שְׂכִירוּת לָא קָנְיָא. וְהַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ שְׂכִירוּת לָא קָנְיָא, גְּזֵירָה מִשּׁוּם שְׂכִירוּת, וּגְזֵירָה מִשּׁוּם שְׁאֵלָה, וּגְזֵירָה מִשּׁוּם נִסְיוֹנֵי. רַב אַדָּא שְׁרָא לְזַבּוֹנֵי חֲמָרָא אַיְּדָא דְּסַפְסִירָא, אִי מִשּׁוּם נִסְיוֹנֵי — הָא לָא יָדְעָה לְקָלֵיהּ דְּאָזְלָא מֵחֲמָתֵיהּ, וְאִי מִשּׁוּם שְׁאֵלָה וּשְׂכִירוּת — כֵּיוָן דְּלָא דִּידֵיהּ הִיא לָא מוֹשֵׁיל וְלָא מוֹגַר, וְעוֹד — מִשּׁוּם דְּלָא נִיגַלֵּי בֵּיהּ מוּמָא. רַב הוּנָא זַבֵּין הָהִיא פָּרָה לְגוֹי. אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא: מַאי טַעְמָא עֲבַד מָר הָכִי? אֲמַר לֵיהּ: אֵימוֹר לִשְׁחִיטָה זַבְנַהּ.

ור"א אומר אף במקום שאסרו לייחד - כדקתני בההוא דאין מעמידין התירו למכור דיחוד בכל מקום אסור משום מכשול דרביעה ולא במנהגא תליא מילתא אבל במכירה ליכא למיחש לרביעה דעובד כוכבים חס על בהמתו מלרבעה מאחר שקנאה כדי שלא תעקר שנעשית עקורה ברביע' הלכך במנהגא תליא מילתא היכא דאחמור עלייהו דלא מזבני אחמור והיכא דלא אחמור שרי ולגבי העמדת בהמה בפונדקאות של עובדי כוכבים שהבהמה של ישראל היא אין העובד כוכבים חס עליה מלרבעה וקא עבר אלפני עור לא תתן מכשול ואהכי אסור: ואף רב הדר ביה - וקסבר כר"א: נהי דלרביעה לא חיישינן - דעובד כוכבים חס על בהמתו שלא תעקר: כיון דזבנה קנייה - ואינה של ישראל. ומשום לפני עור לא תתן מכשול לא קעבר דבני נח לא נצטוו על השביתה אבל גבי רביעה ליכא למימר הכי משום דהתם קעבר אלפני עור לא תתן מכשול (ויקרא י״ט:י״ד) לפני שבני נח נצטוו על הרביעה אבל על השבת לא נצטוו בני נח ומה שאסור לישראל לומר לעובד כוכבים עשה לי כך זהו משום ממצוא חפצך ודבר דבר (ישעיהו נ״ח:י״ג) דבור אסור: גזרה משום שאלה - אי שרינן לזבוני בהמה גסה ולא חיישינן למאי דעבדה מלאכה בשבת אתי הוא לאושולי בהמתו לעובד כוכבים ועביד בה מלאכה בשבת וקא עבר בלאו דכתיב (דברים ה׳:י״ד) לא תעשה כל מלאכה וגו' וכל בהמתך דהשתא בהמת ישראל היא ומצווה הוא על שביתתה: שאלה קניי' - לימי שאלת' דכיון דחייב באונסין הרי היא שלו: נסיוני - מנסה לה אי אזלא שפיר כשהיא טעונה: ואזלא מחמתי' - מחמת קולו שהיא מכרת והולכת: מחמר לא שייך למימר אלא בבהמה הטעונה משאוי ופעמים שנותן עליה משא לנסותה אם הולכת יפה וה"ל מחמר בשבת ואיכא למ"ד בפרק בתרא במסכת שבת (דף קנד.) דחייב חטאת והתם פלוגתא: אף במקום - הכי קתני במתני' אין משכירין להן בתים בא"י אבל בחו"ל משכירין ואף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו שידור בו העובד כוכבים אלא לבית העצים לבית האוצרות מפני שמכניס לתוכה עבודת כוכבים: ואי שכירות קנייא - מאי איכפת ליה לישראל אם עייל לה עובד כוכבים עבודת כוכבים בדידיה קא מעייל: יאכילנה כרשיני תרומה - אע"פ שמזונותיה עליו אינו גזלן אם האכילה תרומת כהן לפי שתרומה ממון שאין לה תובעים היא שהרי נותנה לכל כהן שירצה ואם רצה היה יכול ליתנה לכהן זה שהשכיר לו פרתו ואותו כהן מסתמא ניחא ליה ומחיל אם האכילה הרבה כרשיני תרומה דמה לו להקפיד והלא אינה מיוחדת לו לפיכך מתוך שיודע שנותן לבהמתו מאותן כרשינין הרבה בעין יפה יותר משאילו היו שלו ניחא ליה ואינו גזלן אי נמי שנפלו לו מבית אבי אמו כהן: לא יאכילנה כרשיני תרומה - לפי שאינה שלו ואינו יכול להאכילה תרומה אלא לבהמתו קנוית כספו: אידא דספסירא - ע"י סרסור ישראל והמוכר נמי ישראל: ועוד דלא מגלי מומא - כיון דהוא למכרה לקחה אינו רוצה שיודע בה מום שבה הלכך לא מושיל ולא מוגיר: אימור לשחיטה זבנה - ותלינן לקולא ומתניתין בבהמה טמאה אפילו בסתמא א"נ בטהורה ובמפרש ליה עובד כוכבים דלקיומיה קאי:

ושמעה לקליה ואזלא מחמתיה - וא"ת ל"ל טעמא דמחמר תיפוק ליה משום שביתת בהמתו לחוד ואור"י דמשום שביתת בהמתו לחוד לא הוי אסרינן מכירה דלית ביה איסור כי אם לפי שעה משום נסיוני ודוקא שאלה או שכירות אסרינן משום שביתת בהמתו משום דעושה כל השבת אבל משום נסיוני דאין בו איסור אלא לפי שעה לא אסרי' אי לאו טעמא דמחמר דחמיר טפי: ישראל ששכר פרה מכהן יאכילנה כרשיני תרומה - נראה לר"י דמיירי באין מזונותיה על ישראל אלא על כהן מדלא קתני אע"פ שמזונותיה עליו כדקתני בסיפא ועוד דאם היו על ישראל אדדייק מסיפא דשכירות לא קניא לידוק מרישא וניחא נמי שיכול להאכילה כרשיני תרומה כיון שמזונותיה על הכהן ואין כאן חשש: והשתא דאמרת שכירות לא קניא - הכא מסקינן דשכירות לא קניא וקשה דבפרק הזהב (ב"מ דף נו: ושם ד"ה והאי) מסיק דשכירות יש לה אונאה מדכתיב וכי תמכרו ממכר לעמיתך ולא כתיב וכי תמכרו ממכר לעולם אלמא ממכר קרינן ליה וי"ל דמאי דממכר קרינא ליה לפי שעה היינו דוקא לגבי אונאה דכתיב ממכר מיותר מיהו בשאר מקומות אמרינן דשכירות הוא דלא קניא: שרא ליה למיזבן אידא דספסירא - תימה אמאי לא אסרינן משום דכשיראוה בבית העובד כוכבים יסברו שהבעלים עצמן מכרוה לו ואתי למישרי בבעלים מידי דהוה אשבורה לרבנן כדפרישי' במתני' וי"ל דספסירא קלא אית ליה והר"ר שמעי' פירש דהוה גזרה לגזרה גזרה ספסיר' אטו בעל הבית ובעה"ב גופיה אינו אסור אלא גזרה משום שאלה שכירות ונסיוני: אימור לשחיטה זבנה - פ"ה ומתני' דקתני אין מוכרין מיירי או בבהמה טמאה ואפי' בסתמא או אפי' בטהורה ובמפרש ליה עובד כוכבים דלקיומיה קא בעי ליה ורשב"ם פירש בשם רש"י דהכא דוקא פרה שאין רגילין לעשות בה מלאכה אבל שוורים שרובן למלאכה אין מוכרין ועגלים וסייחין נהי דהשתא לאו בני מלאכה נינהו מ"מ לכשיגדלו יהיו בני מלאכה וקשיא לר"ת על פירוש זה דאדרבה בכל התלמוד משמע דפרות יותר הן בנות חרישה כדאמרי' בסמוך דפרה החורשת בשביעית ובפ"ק דפסחים (דף יד.) שתי פרות היו חורשות בהר המשחה וכן (ב"מ פ.) השוכר פרה לחרוש בהר השואל פרה כי השוורים היו נוגחים כדאמרי' (ב"ק מו.) שור שנגח ואע"ג דאמרי' שוורים רובא לרדיא זבני בפ' המוכר פירות (ב"ב צב:) מ"מ אינם ראוים למלאכה כמו פרות לכך נראה לר"ת דבין פרות בין שוורים אמר דלשחיטה זבנינהו ומתני' דקתני בהמה גסה היינו בהמה טמאה כפ"ה ועגלים נקט דוקא דלמלאכה קבעי להו דאילו לשחיטה לא היה טורח לקנותם ולגדלם וסייחים נמי לרבותא נקט דאע"ג דהשתא לא חזו למלאכה אסור למכרם וקשה על פירוש ר"ת דלקמן (עבודה זרה דף טז.) כי בעי שור של פטם מהו משמע הא שאר שוורים אסירי ואור"י דלעולם שאר שוורים מותרים אבל התלמוד מסופק כי אולי יש להחמיר בשור פטם משום דכי משהי ליה עביד מלאכה על חד תרין וא"כ ראוי הוא למלאכה יותר משוורים אחרים ור"ת פירש שור פטם לאו מפוטם עדיין הוא אלא עומד להתפטם ולכך הוא שואל כי שמא יש לאסור בו יותר משאר שוורים דאדמשהי ליה לפטמו מימליך ועביד ביה מלאכה וא"ת נהי דלשחיטה זבנה מ"מ ניחוש שמא ירביענה קודם שישחטנה כי ההוא עובדא דאין מעמידין (לקמן עבודה זרה דף כב:) בעובד כוכבים שלקח אווזא מן השוק רבעה חנקה ואכלה וי"ל דמילתא דלא שכיח היא ולא גזור ביה רבנן והשתא חזינן דלכ"ע בין לרשב"ם בין לר"ת אסור למכור לעובדי כוכבים עגלים וסייחין וכל בהמה טמאה וע"כ יש לתמוה במה היו סומכין למכור עגלים וסייחין לעובדי כוכבים וגם מסוסים נמי יש לתמוה דבשלמא אותן שאין מיוחדים אלא לרכיבה ניחא דהא פסיק ר' יוחנן (לקמן עבודה זרה טז.) כבן בתירא המתיר בסוס לפי שעושה בו מלאכה שאין בה איסור דאורייתא ומטעם האוכף אין לאסור דהאוכף בטל לגבי האדם הרוכב עליו אבל מאותם סוסים שהם מיוחדים למשוך בקרון וגם לפעמים שהעובד כוכבים מפרש שקונהו בשביל מלאכת חרישה ומשיכת קרון קשיא וי"ל דלפי מסקנת התלמוד דשרי למזבן אידא דספסירא ומפרש טעמא משום דלא ידעה ליה לקליה ניחא דגם בהמות שלנו אינן מכירות בקולנו וליכא למיחש לנסיוני גם אין רגילות להשאילם ולהשכירם מיהו מאותם שרגילים לשכור לעובדי כוכבים קשיא וי"ל דודאי הא דאסור למכור בהמה טמאה היינו דוקא בימיהם שהיו הרבה יהודים ביחד ואם היה לו לאדם בהמה שאינו צריך לה היה מוכרה לחבירו ולא היה מפסידה אבל עתה מה יעשה שלא ימצא למכור יפסידנה ולכך נהגו הגאונים שבגולה היתר בדבר וכה"ג איכא לקמן דפריך אפי' חיטי ושערי נמי לא נזדבן ומשני א"א ה"נ אבל כיון דא"א שרי ופסק רבינו ברוך דלפי זה אין להתיר אלא כשקונה הסוס לצורך עצמו ונמלך עליו למכרו דאם לא ימכרנו יפסיד אבל לוקח סוסים למכרם כדי להרויח אסור דלא יקחם ולא יפסיד בהם:

עבודה זרה טו.

Navigate the library