Avodah Zarah 20b

וְלֹא בְּבִגְדֵי צֶבַע [שֶׁל] אִשָּׁה, וְלֹא בַּחֲמוֹר וְלֹא בַּחֲמוֹרָה, וְלֹא בַּחֲזִיר וְלֹא בַּחֲזִירָה, וְלֹא בְּעוֹפוֹת בִּזְמַן שֶׁנִּזְקָקִין זֶה לָזֶה, וַאֲפִילּוּ מָלֵא עֵינַיִם כְּמַלְאַךְ הַמָּוֶת. אָמְרוּ עָלָיו עַל מַלְאַךְ הַמָּוֶת, שֶׁכּוּלּוֹ מָלֵא עֵינַיִם, בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל חוֹלֶה עוֹמֵד מֵעַל מְרַאֲשׁוֹתָיו, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, וְטִיפָּה שֶׁל מָרָה תְּלוּיָה בּוֹ, כֵּיוָן שֶׁחוֹלֶה רוֹאֶה אוֹתוֹ מִזְדַּעְזֵעַ וּפוֹתֵחַ פִּיו, וְזוֹרְקָהּ לְתוֹךְ פִּיו, מִמֶּנָּה מֵת, מִמֶּנָּה מַסְרִיחַ, מִמֶּנָּה פָּנָיו מוֹרִיקוֹת! קֶרֶן זָוִית הֲוַאי. וְלֹא בְּבִגְדֵי צֶבַע [שֶׁל] אִשָּׁה. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אֲפִילּוּ שְׁטוּחִין עַל גַּבֵּי כּוֹתֶל. אָמַר רַב פָּפָּא: וּבְמַכִּיר בַּעֲלֵיהֶן. אָמַר רָבָא: דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי ״וְלֹא בְּבִגְדֵי צֶבַע אִשָּׁה״, וְלָא קָתָנֵי ״וְלֹא בְּבִגְדֵי צִבְעוֹנִין״, שְׁמַע מִינַּהּ. אָמַר רַב חִסְדָּא: הָנֵי מִילֵּי בְּעַתִּיקֵי, אֲבָל בְּחַדְתֵי לֵית לַן בַּהּ, דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, אֲנַן מָנָא לְאַשְׁפּוֹרֵי הֵיכִי יָהֲבִינַן? הָא קָא מִסְתַּכֵּל! וּלְטַעְמָיךְ, הָא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה: מִין בְּמִינוֹ מוּתָּר לְהַכְנִיס כְּמִכְחוֹל בִּשְׁפוֹפֶרֶת, הָא קָא מִסְתַּכַּל! אֶלָּא בַּעֲבִידְתֵּיהּ טְרִיד, הָכִי נָמֵי בַּעֲבִידְתֵּיהּ טְרִיד. אָמַר מָר: מִמֶּנָּה מֵת. נֵימָא פְּלִיגָא דַּאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל: אָמַר לִי מַלְאַךְ הַמָּוֶת ״אִי לָא דְּחָיֵישְׁנָא לִיקָרָא דִּבְרִיָּיתָא, הֲוָה פָּרַעְנָא בֵּית הַשְּׁחִיטָה כִּבְהֵמָה״. דִּלְמָא הָהִיא טִיפָּה מְחַתְּכָה לְהוּ לְסִימָנִין. מִמֶּנָּה מַסְרִיחַ. מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי חֲנִינָא בַּר כָּהֲנָא, דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר כָּהֲנָא: אָמְרִי בֵּי רַב: הָרוֹצֶה שֶׁלֹּא יַסְרִיחַ מֵתוֹ, יְהַפְּכֶנּוּ עַל פָּנָיו. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע״, שֶׁלֹּא יְהַרְהֵר אָדָם בַּיּוֹם וְיָבוֹא לִידֵי טוּמְאָה בַּלַּיְלָה. מִכָּאן אָמַר רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר: תּוֹרָה מְבִיאָה לִידֵי זְהִירוּת, זְהִירוּת מְבִיאָה לִידֵי זְרִיזוּת, זְרִיזוּת מְבִיאָה לִידֵי נְקִיּוּת, נְקִיּוּת מְבִיאָה לִידֵי פְּרִישׁוּת, פְּרִישׁוּת מְבִיאָה לִידֵי טׇהֳרָה, טׇהֳרָה מְבִיאָה לִידֵי חֲסִידוּת, חֲסִידוּת מְבִיאָה לִידֵי עֲנָוָה, עֲנָוָה מְבִיאָה לִידֵי יִרְאַת חֵטְא, יִרְאַת חֵטְא מְבִיאָה לִידֵי קְדוּשָּׁה, קְדוּשָּׁה מְבִיאָה לִידֵי רוּחַ הַקּוֹדֶשׁ, רוּחַ הַקּוֹדֶשׁ מְבִיאָה לִידֵי תְּחִיַּית הַמֵּתִים, וַחֲסִידוּת גְּדוֹלָה מִכּוּלָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָז דִּבַּרְתָּ בְחָזוֹן לַחֲסִידֶיךָ״. וּפְלִיגָא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: עֲנָוָה גְּדוֹלָה מִכּוּלָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רוּחַ ה׳ אֱלֹהִים עָלָי יַעַן מָשַׁח ה׳ אֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים״, ״חֲסִידִים״ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ״עֲנָוִים״, הָא לָמַדְתָּ שֶׁעֲנָוָה גְּדוֹלָה מִכּוּלָּן. אֵין מוֹכְרִין לָהֶן וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: מוֹכְרִין לָהֶן אִילָן עַל מְנָת לָקוֹץ וְקוֹצֵץ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֵין מוֹכְרִין לָהֶן אֶלָּא קְצוּצָה. שַׁחַת עַל מְנָת לִגְזוֹז וְגוֹזֵז, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֵין מוֹכְרִין לָהֶן אֶלָּא גְּזוּזָה. קָמָה עַל מְנָת לִקְצוֹר וְקוֹצֵר, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֵין מוֹכְרִין אֶלָּא קְצוּרָה. וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן אִילָן, בְּהָא קָאָמַר רַבִּי מֵאִיר, כֵּיוָן דְּלָא פָּסֵיד מְשַׁהֵי לֵיהּ, אֲבָל הַאי דְּכִי מְשַׁהֵי לֵהּ פָּסֵיד, אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה. וְאִי אַשְׁמְעִינַן בְּהָנֵי תַּרְתֵּי, מִשּׁוּם דְּלָא יְדִיעַ שְׁבָחַיְיהוּ, אֲבָל שַׁחַת דִּידִיעַ שְׁבָחַיְיהוּ — אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר. וְאִי אַשְׁמְעִינַן בְּהָא, בְּהָא קָאָמַר רַבִּי מֵאִיר, אֲבָל בְּהָנָךְ אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה, צְרִיכָא. אִיבַּעְיָא לְהוּ: בְּהֵמָה עַל מְנָת לִשְׁחוֹט, מַהוּ? הָתָם טַעְמָא מַאי שָׁרֵי רַבִּי יְהוּדָה? דְּלָאו בִּרְשׁוּתֵיהּ קָיְימִי וְלָא מָצֵי מְשַׁהֵי לְהוּ, אֲבָל בְּהֵמָה, כֵּיוָן דְּבִרְשׁוּתֵיהּ דְּגוֹי קָיְימָא, מְשַׁהֵי לָהּ, אוֹ דִלְמָא לָא שְׁנָא? תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: בְּהֵמָה עַל מְנָת לִשְׁחוֹט וְשׁוֹחֵט, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֵין מוֹכְרִין לוֹ אֶלָּא שְׁחוּטָה. מַתְנִי׳ אֵין מַשְׂכִּירִין לָהֶם בָּתִּים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שָׂדוֹת, וּבְסוּרְיָא

ולא בבגדי צבע [של] אשה - שזוכר את האשה כמו שהיא מלובשת בהן שמייפין אותה ומהרהר אחריה: קרן זוית הואי - כשפונה לימין או לשמאל ליכנס ממבוי למבוי ופוגעין זה את זה בקרן זוית דאינו רואה אותה מרחוק באה כנגדו שיעצם עיניו: בעליהן - האשה הרגילה ללובשן: צבע אשה - משמע שמכירה: בגדי צבעונין - אינון של נשים ומדקתני בגדי צבע אשה משמע שמכירה: בעתיקי - שלבשתן וכבר ראה אותה מלובשת בהן וכשחוזר ורואה אותן נזכר ביפיה. ודוקא בגדי צבעונין לפי שהאשה נאה בהן ולא שכיחי אבל שאר בגדים דשכיחי ואינן לנוי לא מסיק אדעתיה להרהר: בחדתי - שלא לבשתן מעולם: לאשפורי - כובס המתקן בגדים חדשים: מין במינו - בהרבעת בהמה: מותר - לאדם להכניס בידים אבר הזכר: כמכחול בשפופרת - מכחול הוא קיסם שמכניסין בשפופרת קנה שהמכחול בתוכה והקיסם קרוי מכחול על שם שכוחלין בו: הא קא מסתכל - ותניא לעיל לא בחמור ולא בחמורה: בעבידתיה טריד - לבו על מלאכתו ושוכח בהרהור: הוה פרענא בית שחיטה - לראות מבחוץ כבהמה. אלמא מחתך ממש הוא: ונשמרת מכל דבר רע - וסמיך ליה כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה וקא מזהר ליה להשמר שלא יבא לידי כך: תורה - על ידי שעוסק בה ועוד שרואה ומבין אזהרות שבה ונשמר: זריזות - [זריז] ונשמר קודם לכן שלא תבא עבירה לידו כי הכא דאינו מהרהר לבא לידי טומאה: זהירות - כשהעבירה בא לידו זהיר להשמר שלא יכשל והכי אמרינן בכל הבשר בשחיטת חולין (חולין דף קז:) מאי לאו דזהיר ולא נגע לא דזריז קדים ומשי ידיה מעיקרא: נקיות - נקי באין חטא: פרישות - אף מדבר המותר פורש להחמיר על עצמו: טהור צח מלובן ועדיף מנקי: לידי רוח הקודש - להשרות עליו שכינה: אז דברת בחזון לחסידיך - ולא נאמר ליראיך ולענויך: שחת - תבואת חיטין ושעורין קודם שתמלא בזירין ובלע"ז פירינ"א: משהי ליה - עובד כוכבים במחובר ונמצא שנתן לו ישוב וחנייה בקרקע: לא ידיע שבחייהו - לא מינכר שבח בחיבורין מכאן ואילך דקמה פסדא ואילן נהי נמי דלא פסיד מיהו לא מינכר דלשבח: אבל שחת - דנראה לעינים דכמה דמשהי ליה משבחת: בהא קאמר ר"מ - בשחת משום דידיע שבחיה: דלאו ברשותיה קיימי - שחת ואילן וקמה בקרקע ישראל נינהו ולא מצי לשהויינהו דישראל מעכב עליה: אבל בהמה - מכי זבן לה עובד כוכבים ברשותיה קיימא: על מנת לשחוט - מתנה עמו בפירוש: מתני' אין משכירין בתים - לעובד כוכבים בא"י גזירה משום מכירה דאיסור דאורייתא היא שנותן להם חנייה בקרקע: ואין צריך לומר שדות - דאיכא תרתי לאיסורא כדמפרש בגמרא: סוריא - ארם צובה וסמוכה לארץ ישראל וכיבשה דוד וחיברה לקדושת ארץ ישראל שלא על פי הדבור ובלא ששים ריבוא וקרי ליה כיבוש יחיד:

שלא יהרהר אדם ביום - האי קרא דרשה גמורה היא ולא אסמכתא כדמוכח פרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מו.) והקשה ה"ר אלחנן א"כ מאי רבותיה דיחזקאל דאמרינן פרק שני דחולין (דף לז:) ונפשי לא מטומאה שלא הרהרתי ביום ובאתי לידי טומאה בלילה ואור"י דמכל מקום רבותא היא ממה שהיה מציל עצמו מהרהור מה שאין כן בשאר אדם דאינו ניצול מהם בכל יום כדאמרי' בבבא בתרא פרק גט פשוט (בבא בתרא דף קסד:) שלשה דברים שאין אדם ניצול מהם בכל יום וקא חשיב הרהור: ענוה מביאה לידי יראת חטא - בירושלמי דשקלים גריס איפכא יראת חטא מביאה לידי ענוה וקא סבר כרבי יהושע בן לוי דבסמוך דאמר ענוה גדולה מכולם והקשה ר' יהודה מפרי"ש דאמרינן במדרש. שלשה דברים שקולים זה כזה יראת חטא חכמה ענוה וי"ל דה"ק דלא סגיא להא בלא הא יראה בלא חכמה וחכמה בלא יראה ושתיהם בלא ענוה וענוה בלא שתיהם: חסידים לא נאמר אלא ענוים - וא"ת הא כתיב נמי אז דברת בחזון לחסידיך ולא כתיב לענויך וי"ל התם חסידים כתיב וכ"ש ענוים אבל לענין בשורת הגאולה פשיטא תולה אותם בחשובי' וגדולים יותר: ואי אשמעינן הני תרתי דלא ידיע שבחייהו - והקשה הר"ר אלחנן לישמעינן שחת דידיע שבחא וקמה דפסדא וכ"ש אילן ונ"ל דלא זו אף זו קתני: בהמה ע"מ לשחוט מהו - תימה מאי בעי ומאי פליגי ר"מ ורבי יהודה בסמוך הא אפי' בסתם אמרינן לעיל אימור לשחיטה זבנה ולפי' רשב"ם דלא מיירי לעיל אלא בפרה דוקא ניחא וי"ל לפ"ה דהכא מיירי בעגלים וסייחים שאסור למכור להם:

עבודה זרה כ:

Navigate the library