Avodah Zarah 18a

הוֹגֶה אֶת הַשֵּׁם בְּאוֹתִיּוֹתָיו. וְהֵיכִי עָבֵיד הָכִי? וְהָתְנַן: אֵלּוּ שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא — הָאוֹמֵר אֵין תּוֹרָה מִן הַשָּׁמַיִם, וְאֵין תְּחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: אַף הַהוֹגֶה אֶת הַשֵּׁם בְּאוֹתִיּוֹתָיו! לְהִתְלַמֵּד עֲבַד, כִּדְתַנְיָא: ״לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת״, אֲבָל אַתָּה לָמֵד לְהָבִין וּלְהוֹרוֹת. אֶלָּא מַאי טַעְמָא אִעֲנַשׁ? מִשּׁוּם (הוגה) [דְּהוֹגֶה] אֶת הַשֵּׁם בְּפַרְהֶסְיָא [הֲוָה], וְעַל אִשְׁתּוֹ לַהֲרִיגָה דְּלָא (מַיחָה) [מַחַתָה] בֵּיהּ. מִכָּאן אָמְרוּ: כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לִמְחוֹת וְאֵינוֹ מוֹחֶה נֶעֱנָשׁ עָלָיו. וְעַל בִּתּוֹ לֵישֵׁב בְּקוּבָּה שֶׁל זוֹנוֹת, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: פַּעַם אַחַת הָיְתָה בִּתּוֹ מְהַלֶּכֶת לִפְנֵי גְּדוֹלֵי רוֹמִי, אָמְרוּ: כַּמָּה נָאוֹת פְּסִיעוֹתֶיהָ שֶׁל רִיבָה זוֹ, מִיָּד דִּקְדְּקָה בִּפְסִיעוֹתֶיהָ. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב ״עֲוֹן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי״? עֲוֹנוֹת שֶׁאָדָם דָּשׁ בַּעֲקֵבָיו בָּעוֹלָם הַזֶּה מְסוּבִּין לוֹ לְיוֹם הַדִּין. בְּשָׁעָה שֶׁיָּצְאוּ שְׁלָשְׁתָּן, צִדְּקוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַדִּין, הוּא אָמַר: ״הַצּוּר תָּמִים פׇּעֳלוֹ [וְגוֹ׳]״, וְאִשְׁתּוֹ אָמְרָה: ״אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל״, בִּתּוֹ אָמְרָה: ״גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כׇּל דַּרְכֵי וְגוֹ׳״, אָמַר רַבִּי: [כַּמָּה] גְּדוֹלִים צַדִּיקִים הַלָּלוּ, שֶׁנִּזְדַּמְּנוּ לָהֶן שָׁלֹשׁ מִקְרָאוֹת שֶׁל צִדּוּק הַדִּין בִּשְׁעַת צִדּוּק הַדִּין. תָּנוּ רַבָּנַן: כְּשֶׁחָלָה רַבִּי יוֹסֵי בֶּן קִיסְמָא, הָלַךְ רַבִּי חֲנִינָא בֶּן תְּרַדְיוֹן לְבַקְּרוֹ. אָמַר לוֹ: חֲנִינָא אָחִי, (אָחִי), אִי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁאוּמָּה זוֹ מִן הַשָּׁמַיִם הִמְלִיכוּהָ? שֶׁהֶחְרִיבָה אֶת בֵּיתוֹ וְשָׂרְפָה אֶת הֵיכָלוֹ, וְהָרְגָה אֶת חֲסִידָיו וְאִבְּדָה אֶת טוֹבָיו, וַעֲדַיִין הִיא קַיֶּימֶת. וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ שֶׁאַתָּה יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה [וּמַקְהִיל קְהִלּוֹת בָּרַבִּים], וְסֵפֶר מוּנָּח לְךָ בְּחֵיקֶךָ! אָמַר לוֹ: מִן הַשָּׁמַיִם יְרַחֲמוּ. אָמַר לוֹ: אֲנִי אוֹמֵר לְךָ דְּבָרִים שֶׁל טַעַם, וְאַתָּה אוֹמֵר לִי ״מִן הַשָּׁמַיִם יְרַחֲמוּ״? תָּמֵהַּ אֲנִי אִם לֹא יִשְׂרְפוּ אוֹתְךָ וְאֶת סֵפֶר תּוֹרָה בָּאֵשׁ! אָמַר לוֹ: רַבִּי, מָה אֲנִי לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא? אָמַר לוֹ: כְּלוּם מַעֲשֶׂה בָּא לְיָדֶךָ? אָמַר לוֹ: מָעוֹת שֶׁל פּוּרִים נִתְחַלְּפוּ לִי בְּמָעוֹת שֶׁל צְדָקָה וְחִלַּקְתִּים לַעֲנִיִּים. אָמַר לוֹ: אִם כֵּן, מֵחֶלְקְךָ יְהִי חֶלְקִי וּמִגּוֹרָלְךָ יְהִי גּוֹרָלִי. אָמְרוּ: לֹא הָיוּ יָמִים מוּעָטִים עַד שֶׁנִּפְטַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן קִיסְמָא, וְהָלְכוּ כׇּל גְּדוֹלֵי רוֹמִי לְקׇבְרוֹ וְהִסְפִּידוּהוּ הֶסְפֵּד גָּדוֹל, וּבַחֲזָרָתָן מְצָאוּהוּ לְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן תְּרַדְיוֹן שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּמַקְהִיל קְהִלּוֹת בָּרַבִּים וְסֵפֶר תּוֹרָה מוּנָּח לוֹ בְּחֵיקוֹ. הֱבִיאוּהוּ וּכְרָכוּהוּ בְּסֵפֶר תּוֹרָה, וְהִקִּיפוּהוּ בַּחֲבִילֵי זְמוֹרוֹת וְהִצִּיתוּ בָּהֶן אֶת הָאוּר, וְהֵבִיאוּ סְפוֹגִין שֶׁל צֶמֶר וּשְׁרָאוּם בְּמַיִם וְהִנִּיחוּם עַל לִבּוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תֵּצֵא נִשְׁמָתוֹ מְהֵרָה. אָמְרָה לוֹ בִּתּוֹ: אַבָּא, אֶרְאֲךָ בְּכָךְ? אֲמַר לַהּ: אִילְמָלֵי אֲנִי נִשְׂרַפְתִּי לְבַדִּי הָיָה הַדָּבָר קָשֶׁה לִי, עַכְשָׁיו שֶׁאֲנִי נִשְׂרָף וְסֵפֶר תּוֹרָה עִמִּי, מִי שֶׁמְבַקֵּשׁ עֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל סֵפֶר תּוֹרָה הוּא יְבַקֵּשׁ עֶלְבּוֹנִי. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, מָה אַתָּה רוֹאֶה? אָמַר לָהֶן: (גִּלְיוֹן) [גְּוִילִין] נִשְׂרָפִין וְאוֹתִיּוֹת פּוֹרְחוֹת. אַף אַתָּה פְּתַח פִּיךָ וְתִכָּנֵס בְּךָ הָאֵשׁ. אָמַר לָהֶן: מוּטָב שֶׁיִּטְּלֶנָּה מִי שֶׁנְּתָנָהּ, וְאַל יְחַבֵּל הוּא בְּעַצְמוֹ. אָמַר לוֹ קְלַצְטוֹנֵירִי: רַבִּי, אִם אֲנִי מַרְבֶּה בַּשַּׁלְהֶבֶת וְנוֹטֵל סְפוֹגִין שֶׁל צֶמֶר מֵעַל לִבְּךָ, אַתָּה מְבִיאֵנִי לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא? אָמַר לוֹ: הֵן. הִשָּׁבַע לִי, נִשְׁבַּע לוֹ. מִיָּד הִרְבָּה בַּשַּׁלְהֶבֶת וְנָטַל סְפוֹגִין שֶׁל צֶמֶר מֵעַל לִבּוֹ, יָצְאָה נִשְׁמָתוֹ בִּמְהֵרָה. אַף הוּא קָפַץ וְנָפַל לְתוֹךְ הָאוּר. יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: רַבִּי חֲנִינָא בֶּן תְּרַדְיוֹן וּקְלַצְטוֹנֵירִי מְזוּמָּנִין הֵן לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. בָּכָה רַבִּי וְאָמַר: יֵשׁ קוֹנֶה עוֹלָמוֹ בְּשָׁעָה אַחַת, וְיֵשׁ קוֹנֶה עוֹלָמוֹ בְּכַמָּה שָׁנִים. בְּרוּרְיָא דְּבֵיתְהוּ דְּרַבִּי מֵאִיר, בְּרַתֵּיה דְּרַבִּי חֲנִינָא בֶּן תְּרַדְיוֹן הֲוַאי, אֲמַרָה לֵיהּ: זִילָא בִּי מִלְּתָא דְּיָתְבָא אֲחָתַאי בְּקוּבָּה שֶׁל זוֹנוֹת. שְׁקַל תַּרְקַבָּא דְּדִינָרֵי וַאֲזַל, אֲמַר: אִי לָא אִיתְעֲבִיד בַּהּ אִיסּוּרָא — (מִיתְעֲבִיד) [מִתְרְחִישׁ] נִיסָּא, אִי עֲבַדָה אִיסּוּרָא — לָא (אִיתְעֲבִיד) [מִתְרְחִישׁ] לַהּ נִיסָּא. אֲזַל נְקַט נַפְשֵׁיהּ כְּחַד פָּרָשָׁא, אֲמַר לַהּ: (הַשְׁמִיעִנִי) [הִשָּׁמְעִי] לִי. אֲמַרָה לֵיהּ: דַּשְׁתָּנָא אֲנָא. אֲמַר לַהּ: מִתָּרַחְנָא (מִרְתָח). אֲמַרָה לֵיהּ: נְפִישָׁן טוּבָא (וְאִיכָּא טוּבָא הָכָא) דְּשַׁפִּירָן מִינַּאי. אָמַר: שְׁמַע מִינַּהּ לָא עֲבַדָה אִיסּוּרָא, כֹּל דְּאָתֵי אָמְרָה לֵיהּ הָכִי. אֲזַל לְגַבֵּי שׁוֹמֵר דִּידַהּ, אֲמַר לֵיהּ: הֲבַהּ נִיהֲלַי, אֲמַר לֵיהּ: מִיסְתְּפֵינָא מִמַּלְכוּתָא, אֲמַר לֵיהּ: שְׁקוֹל תַּרְקַבָּא דְּדִינָרֵי, פַּלְגָא פְּלַח וּפַלְגָא לֶהֱוֵי לָךְ, אֲמַר לֵיהּ: וְכִי שָׁלְמִי מַאי אֶיעְבֵּיד? אֲמַר לֵיהּ: אֵימָא ״אֱלָהָא דְּמֵאִיר עֲנֵנִי״ וּמִתַּצְּלַתְּ, אֲמַר לֵיהּ:

להתלמד עבד כדתניא כו' - ומיהו הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה (יבמות דף קכא:) ואפילו להתלמד יש לחוש לכבוד הרב וקרא דלא תלמד לעשות במילי אחרניתא תוקמה כמו נטיעת קישואין דסנהדרין (דף סח.) ודמות צורת לבנה דר"ג (ר"ה דף כד.): בקובה - אהל זונות כדכתיב (במדבר כה) אל הקובה: דקדקה - לפסוע פסיעות נאות וכתיב (תהילים מ״ה:י״ד) כל כבודה בת מלך פנימה: שאדם דש בעקביו - דקדוק פסיעות כי הכא. ל"א שאדם דורסן ברגליו שאין חשובין בעיניו כלום: על כל דרכי - אפילו דקדוק פסיעות: שאתה יושב ועוסק בתורה - והם גזרו על כך: דבר של טעם - שהחריבה את ביתו והרגה את חסידיו ועדיין קיימת: כלום מעשה בא לידך - ואשמע איך היית נוהג: מעות של פורים - שהנחתים לסעודת פורים נתחלפו לי וחלקתים לעניים וסבור הייתי שארנקי של צדקה היא ולא נפרעתי מארנקי של צדקה: מחלקך יהא חלקי - הואיל והיית וותרן בממונך: אראך בכך - כלומר זו היא שכרה של תורה: קלצטונירי - ממונה עליו: תרקבא - תרי וקב חצי סאה דינרי זהובים: נקט נפשיה כחד פרשא - התקין ענייני לבושו כאחד מן הפרשים: דשתנא אנא - דרך נשים לי: מתרחנא מרתח - כלומר אמתין לך עד שיפסוק ליך ודוגמתו בב"ק בפרק מרובה (בבא קמא דף פ:) מאן תרח נתרח שמואל: פלגא פלח - את השלטון בכל עת שיעליל עליך פייסהו בממון: וכי שלמי - כשיכלו הדינרין ממאי פלחנא:

הוגה השם - פ"ה שדורשו במ"ב אותיות ועושה בו מה שהוא חפץ ורוב העולם מפרשים שהיה קורא בפי' אותיות של שם המיוחד באותיות של שאר התיבות וזה אין לעשות כדאמר בפסחים ס"פ אלו עוברין (פסחים דף נ.) לא כשאני נכתב אני נקרא אני נכתב בי"ה ונקרא בא"ד ונראה לר"י שאין להזכיר אף אותיות י"ה כמו שרגילין העולם שהרי י"ה הוא שם המיוחד ועוד נראה להר"ר אלחנן כי גם אין להזכיר א"ד מאדני דהא א"ד מאדני י"ה מהשם אין נמחקין ש"ד משדי צ"ב מצבאות נמחקין וכן הגירסא (שבועות לה: ושם לה.) בפירוש ר"ח משמע שא"ד מאדני הוא שם כמו י"ה מה' ומיהו נראה לר"י להתיר דכיון דלא נמצא בכתוב דמה שהוא נמצא כתוב בספרים יש לומר שהסופרים כתבוהו כן ולא נתכוונו להזכיר את השם (ועי' תוס' סוכה דף ה. ד"ה יו"ד): להתלמד עבד - פ"ה ומיהו הקב"ה מדקדק כו' ונראה שלא היה כתוב בספרו אלא מאי טעמא איענש הוגה בפרהסיא היה ולכך הוצרך לתת טעם אחר: מה אתה רואה - שהיה נראה בעיניהם שהיה לו לראות שום דבר תימה או מלאכים או דבר אחר א"נ בשביל שהיו שומעין קול האותיות הפורחות ולא היו יודעין מהו: ואל יחבל עצמו - אור"ת דהיכא שיראים פן יעבירום עובדי כוכבים לעבירה כגון ע"י יסורין שלא יוכל לעמוד בהם אז הוא מצוה לחבל בעצמו כי ההיא דגיטין (דף נז:) גבי ילדים שנשבו לקלון שהטילו עצמם לים (וע"ע תוס' גיטין דף נז: ד"ה קפצו): וכי שלמי מאי איעביד - י"מ שהיה נותן להשלטון מס מן הזונות למספר גולגלותם ולכך היה שואל כי שלמי מה אעשה כי איך אתן מס העולה למספרם וכן יש לפרש בריש פירקא (לעיל עבודה זרה דף ב:) שווקים להושיב בהם זונות וליטול מס מהם אבל רש"י פירש שכל שעה שיעלילו עליו שישחדם בממון זה:

עבודה זרה יח.

Navigate the library