Avodah Zarah 42a

שֶׁל מֵצִיק אֶחָד בְּרִימּוֹן, שֶׁהֵטִילָה נֵפֶל לְבוֹר, וּבָא כֹּהֵן וְהֵצִיץ לֵידַע אִם זָכָר אִם נְקֵבָה, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְטִיהֲרוּהוּ, מִפְּנֵי שֶׁחוּלְדָּה וּבַרְדְּלָס מְצוּיִן שָׁם. וְהָא הָכָא, דְּוַדַּאי הֵטִילָה נֵפֶל, סָפֵק גֵּרְרוּהוּ, סָפֵק לֹא גֵּרְרוּהוּ, וְקָאָתֵי סָפֵק וּמוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי! לָא תֵּימָא הֵטִילָה נֵפֶל לְבוֹר, אֶלָּא אֵימָא: הֵטִילָה כְּמִין נֵפֶל לְבוֹר. וְהָא ״לֵידַע אִם זָכָר אִם נְקֵבָה הוּא״ קָתָנֵי! הָכִי קָאָמַר: לֵידַע אִם רוּחַ הִפִּילָה, אִם נֵפֶל הֵטִילָה, וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר נֵפֶל הֵטִילָה — לֵידַע אִם זָכָר אִם נְקֵבָה. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: כֵּיוָן שֶׁחוּלְדָּה וּבַרְדְּלָס מְצוּיִן שָׁם — וַדַּאי גֵּרְרוּהוּ. אֵיתִיבֵיהּ: מָצָא תַּבְנִית יָד, תַּבְנִית רֶגֶל — הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין, מִפְּנֵי שֶׁכַּיּוֹצֵא בָּהֶן נֶעֱבָד. אַמַּאי? הָא שְׁבָרִים נִינְהוּ! הָא תַּרְגְּמַהּ שְׁמוּאֵל: בְּעוֹמְדִין עַל בְּסִיסָן. אֵיתִיבֵיהּ: גּוֹי מְבַטֵּל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלּוֹ וְשֶׁל חֲבֵרוֹ, וְיִשְׂרָאֵל אֵינוֹ מְבַטֵּל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל גּוֹי. אַמַּאי? תֶּיהְוֵי כַּעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁנִּשְׁתַּבְּרָה מֵאֵלֶיהָ! אָמַר אַבָּיֵי: שֶׁפְּחָסָהּ. וְכִי פְּחָסָהּ מַאי הָוֵי? וְהָא תְּנַן: פְּחָסָהּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא חִסְּרָהּ — בִּטְּלָהּ! הָנֵי מִילֵּי דְּפַחֲסַהּ גּוֹי, אֲבָל פַּחֲסַהּ יִשְׂרָאֵל לָא בַּטְּלַהּ. וְרָבָא אָמַר: לְעוֹלָם כִּי פַחֲסַהּ יִשְׂרָאֵל נָמֵי בַּטְּלַהּ, אֶלָּא גְּזֵרָה דִּלְמָא מַגְבַּהּ לַהּ וַהֲדַר מְבַטֵּיל לַהּ, וְהָוֵי עֲבוֹדָה זָרָה בְּיַד יִשְׂרָאֵל, וְכׇל עֲבוֹדָה זָרָה בְּיַד יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם. אֵיתִיבֵיהּ: גּוֹי שֶׁהֵבִיא אֲבָנִים מִן הַמַּרְקוּלִיס, וְחִיפָּה בָּהֶן דְּרָכִים וּטְרַטְיָאוֹת — מוּתָּרוֹת, וְיִשְׂרָאֵל שֶׁהֵבִיא אֲבָנִים מִן הַמַּרְקוּלִיס וְחִיפָּה בָּהֶן דְּרָכִים וּטְרַטְיָאוֹת — אֲסוּרוֹת. אַמַּאי? תֶּיהְוֵי כַּעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁנִּשְׁתַּבְּרָה מֵאֵלֶיהָ! הָכָא נָמֵי, כִּדְרָבָא. אֵיתִיבֵיהּ: גּוֹי שֶׁשִּׁיפָּה עֲבוֹדָה זָרָה לְצׇרְכּוֹ — הִיא וְשִׁיפּוּיֶיהָ מוּתָּרִין, לְצׇרְכָּהּ — הִיא אֲסוּרָה וְשִׁיפּוּיֶיהָ מוּתָּרִין, וְיִשְׂרָאֵל שֶׁשִּׁיפָּה עֲבוֹדָה זָרָה, בֵּין לְצׇרְכּוֹ בֵּין לְצׇרְכָּהּ — הִיא וְשִׁיפּוּיֶיהָ אֲסוּרִין. אַמַּאי? תֶּיהְוֵי כַּעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁנִּשְׁתַּבְּרָה מֵאֵלֶיהָ! הָכָא נָמֵי, כִּדְרָבָא. אֵיתִיבֵיהּ: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שׁוֹחֵק וְזוֹרֶה לָרוּחַ אוֹ מֵטִיל לַיָּם. אָמְרוּ לוֹ: אַף הִיא נַעֲשֵׂית זֶבֶל, וּכְתִיב: ״לֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם״. אַמַּאי? תֶּיהְוֵי כַּעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁנִּשְׁתַּבְּרָה מֵאֵלֶיהָ! הָכָא נָמֵי, כִּדְרָבָא. אֵיתִיבֵיהּ: רַבִּי יוֹסֵי בֶּן יָסְיָאן אוֹמֵר: מָצָא צוּרַת דְּרָקוֹן וְרֹאשׁוֹ חָתוּךְ, סָפֵק גּוֹי חֲתָכוֹ סָפֵק יִשְׂרָאֵל חֲתָכוֹ — מוּתָּר, וַדַּאי יִשְׂרָאֵל חֲתָכוֹ — אָסוּר. אַמַּאי? תֶּיהְוֵי כַּעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁנִּשְׁתַּבְּרָה מֵאֵלֶיהָ! הָכָא נָמֵי, כִּדְרָבָא. אֵיתִיבֵיהּ: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף לֹא יְרָקוֹת בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, מִפְּנֵי שֶׁהַנְּבִיָּיה נוֹשֶׁרֶת עֲלֵיהֶן. אַמַּאי? תֶּיהְוֵי כַּעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁנִּשְׁתַּבְּרָה מֵאֵלֶיהָ! שָׁאנֵי הָתָם, דְּעִיקַּר עֲבוֹדָה זָרָה קַיֶּימֶת.

מציק - גברא אלמא וישראל הוה: והציץ בו - על שפת הבור לידע אם זכר: כהן - חכם ומורה הוראה הוה ונתכוין להורות לה ישיבת ימי הטומאה וימי טהרה: ברדלס - בלשון ארמי אפא: מצוין שם - וכבר אכלוהו או גררוהו לחור שלהן ולא איהל כהן זה על המת: כמין נפל - וספק ספיקא היא דשמא לא נפל היה אלא שפיר מלא רוח: לידע אם רוח הפילה - ולא תשב עליו ימי טומאה וטהרה. אם נפל הפילה: ואם תמצי לומר וכו' - ואם יראה שהוא נפל עדיין יציץ אם זכר אם נקבה: ודאי גררוהו - שחזקתן בכך והא ודאי הוא: שלו ושל חבירו - בין ששניהן עובדין ליראה אחת בין שזה עובד לפעור וזה למרקוליס. והא דעבודת כוכבים מותרת ע"י ביטול נפקא לקמן (עבודה זרה נב.) מנין לעובד כוכבים שפוסל עבודת כוכבים וכו': שפחסה - הכה עליה ישראל בפטיש עד שנתמעכה צורתה אבל לא חיסרה כלום הלכך לא בטיל: והתנן - גבי עובד כוכבים פחסה אע"ג וכו': הני מילי פחסה עובד כוכבים - דגלי דעתיה ומבזי ומבטל לה: אבל פחסה ישראל לא - דלא דמי לעבודת כוכבים שנשתברה מאליה דהתם אמר איהי נפשה לא מצלה וכו' אבל הכא קסבר עובד כוכבים לא קפדא עבודת כוכבים אפחיסה: ורבא אמר לעולם כי פחסה ישראל נמי - הוי ביטול מעליא: אלא - רבנן גזור דכל ביטול ישראל לאו ביטול גזירה דלמא מגבה לה וקני לה בהגבהה דכל דבר הפקר כגון מציאה נקנית בהגבהה: אין לה בטלה עולמית - וטעונה גניזה כדילפינן בפרק [ר"י] (לקמן עבודה זרה נב.) מושם בסתר: מרקוליס - יש עכו"ם שעובדין לגל של אבנים וקורין לה מרקוליס וכל הבא זורק לה אבן והיא עבודתה: מותרת - שהרי ביטלו העובד כוכבים שסתר לגל: כדרבא - דלמא מגבה לה לכולה מרקוליס ברישא והדר מבטל ליה וסותרו: לצרכו - שצריך לשפאין להסיק בשפאיה: היא ושפאיה מותרין - דהא בטלה עובד כוכבים ששיפה [לצרכו]: לצרכה - ליפותה: ושפאיה מותרין - דמיזרק זריק להו ולא פלח להו: ישראל ששיפה עבודת כוכבים - של עובד כוכבים דאי של ישראל אפי' שיפה נמי עובד כוכבים היא ושפאיה אסורין דעבודת כוכבים דישראל לאו בת בטולי היא: תיהוי - הך דשיפה ישראל לצרכו כעבודת כוכבים שנשתברה מאליה: שוחק וזורה לרוח - המוצא עבודת כוכבים של מתכת: אמרו לו אף היא נעשית זבל - כלומר הוא מתכוין לאבדה שלא יהנה ישראל ממנה וגם עתה יהנה ישראל ממנה שהרי השחקים נעשים זבל ונאמר לא ידבק בידך מאומה: צורת דרקון - סתמא לעבודת כוכבים כדתנן במתניתין (דף מב:): ספק עובד כוכבים חתכו - והוי ביטול: ספק ישראל חתכו - ולא הוי ביטול: מותר - דתלינן בעובד כוכבים דהא ספק ספיקא הוא ושמא לא נעבד מעולם: אף לא ירקות - מתני' קתני זורעין תחתיה של אשירה ירקות בימות הגשמים שהצל קשה להן וכן צל אילן קשה להן ואין נהנה ממנה אבל לא בימות החמה שהצל יפה להן ונמצא נהנה מאשירה. כל אשירה אילן הוא: רבי יוסי אומר אף לא ירקות בימות הגשמים לפי שהנבייה נושרת - על הירקות והוה לזבל ונמצא בעל הירק נהנה מן האשירה. נבייה הן העלין הנושרין מן האילן בימות הגשמים: דעיקר עבודת כוכבים קיימת - האילן לא בטל הלכך נבייה הנושרת ממנה אסורה:

של מציק אחד - פ"ה אנס ובתוספתא גרס מוסק פירוש מוסק זיתים: ובא כהן והציץ בו - אותו כהן שוטה היה דאפילו לקרובים אינו מטמא לנפלים דבעינן דומיא דאביו ואמו (כדאיתא בת"כ ועיין תוס' פסחים ובנדה): לידע אם זכר וכו' - ושפחה מטמאה בלידה וכן משמע בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת דף קלה:) לקח שפחה ונתעברה אצלו וילדה זהו יליד בית נמול לשמונה וכללא דמלתא כל שאין אמו טמאה לידה אינו נמול לשמונה רישא דברייתא בור שמטילין בו נפלים טהור פירוש שרגילין להטיל בו נפלים ועלה מייתי מעשה בשפחתו של מציק: מפני שחולדה וברדלס מצוין שם וגררוהו לחורן - איבעית אימא הבור רה"ר וכגון שאינו עמוק עשרה ואפ"ה אין זה ספק טומאה ברה"ר אם לא גררוהו דמיירי בבור קצר שהיה ראשו ממלא פי הבור ואיבעית אימא דודאי בבור רה"י שהוא עמוק י' ואין לתמוה אפי' ודאי גררוהו ניחוש שמא גררוהו תחת רגליו וטומאה רצוצה בוקעת ועולה דסתם חור שרצים יש בהן פותח טפח אי נמי י"ל דמיירי דבור קיימא ברשות היחיד ורגלי כהן ברה"ר: שהטילה כמין נפל - וצ"ל שנבדק הבור קודם שהטילתו לתוכו כיון שרגילין להטיל בו נפלים: עובד כוכבים ששיפה וכו' - פי' וקשיא לרשב"ל וצריך לומר מדלא משני שאני התם דעיקר עבודת כוכבים קיים ש"מ דרשב"ל שרי אפילו בעיקר עבודת כוכבים קיים בשלא כדרך גדילתה וכן משמע בסמוך דאיהו גופיה מותיב לרבי יוחנן (לקמן ע"ב) מההיא דיתיז בקנה ואע"פ שעיקר עבודת כוכבים קיים: הכא נמי כדרבא - צ"ע בכל הני ודקארי לה מאי קארי לה פשיטא דלישני בהו כדרבא [ועי' היטב תוספות שבת מג. ד"ה כופה עליה ועוד שם קכג: ד"ה איתיביה אביי]: ספק עובד כוכבים חתכו ספק ישראל חתכו מותר - פי' הקונטרס דתלינן בעובד כוכבים דהא ספק ספיקא הוא ושמא לא נעבדו מעולם ויפה כוון דאי ס"ד דחשבינן להו ודאי נעבדין אם כן תקשי לרבי יוחנן גופיה אמאי מותר נהי נמי דליכא למיחש לנחתכה מאליה דלא שכיחא חתוכה מאליה כמו שבורה מאליה ואם כן אין רוב חתיכות לאיסור כי היכי דאיכא בעבודת כוכבים רוב שבירות לאיסור אלא הכא פלגא ופלגא חשיב חתיכות עובד כוכבים להיתר וחתיכות ישראל לאיסור אפ"ה אין להתיר בכך דהא רבי יוחנן אית ליה דאפילו ספק היתר הרגיל אינו מוציא מידי ודאי איסור כ"ש הכא שאין רגילות כל כך בחתיכות דעובד כוכבים ואין כאן ספק היתר הרגיל ויש כאן ודאי איסור וא"ת בספק נעבד נמי תקשי סיפא ישראל ודאי חתכו אסור ומאי שנא משברי צלמים דמודי רבי יוחנן דמותרין מטעם ספק ספיקא ויש לומר דיש להתיר יותר בשברי צלמים לפי שיש לתלות שבירתם בעובד כוכבים יותר מבישראל שאם היה ישראל שוברה היה מבערה מן העולם וגם אם נשתברה מאליה שכיח טפי דעובד כוכבים מבטל לה כשמוצאה דמימר אמר איהי לא מצלה נפשה והשתא איכא תרי טעמא להיתירא אבל כשחתכו ישראל ליכא אלא חד טעמא להיתירא שיש לומר שמא כשימצאנה העובד כוכבים חתוכה יבטלנה ובהך טעמא לחודה אין להתיר לרבי יוחנן אף בספק נעבד:

עבודה זרה מב.

Navigate the library