Avodah Zarah 30a

אִיחַלּוֹפֵי — כֵּיוָן דְּאִיכָּא חוֹתָם אֶחָד, לָא טָרַח וּמְזַיֵּיף. תָּנוּ רַבָּנַן: יַיִן מְבוּשָּׁל וַאֲלוּנְתִּית שֶׁל גּוֹיִם — אֲסוּרִין, אֲלוּנְתִּית כִּבְרִיָּיתָהּ — מוּתֶּרֶת. וְאֵיזוֹ הִיא אֲלוּנְתִּית? כְּדִתְנַן גַּבֵּי שַׁבָּת: עוֹשִׂין אֵנוֹמֵלִין וְאֵין עוֹשִׂין אֲלוּנְתִּית. וְאֵיזוֹ הִיא אֵנוֹמֵלִין וְאֵיזוֹ הִיא אֲלוּנְתִּית? אֵנוֹמֵלִין — יַיִן וּדְבַשׁ וּפִלְפְּלִין, אֲלוּנְתִּית — יַיִן יָשָׁן וּמַיִם צְלוּלִין וַאֲפַרְסְמוֹן, דְּעָבְדִי לְבֵי מַסּוּתָא. רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: יַיִן מָזוּג אֵין בּוֹ מִשּׁוּם גִּילּוּי, יַיִן מְבוּשָּׁל אֵין בּוֹ מִשּׁוּם נִיסּוּךְ. אִיבַּעְיָא לְהוּ: יַיִן מְבוּשָּׁל יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם גִּילּוּי אוֹ אֵין בּוֹ מִשּׁוּם גִּילּוּי? תָּא שְׁמַע: הֵעִיד רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי עַל יַיִן מְבוּשָּׁל שֶׁאֵין בּוֹ מִשּׁוּם גִּילּוּי. רַבִּי יַנַּאי בַּר יִשְׁמָעֵאל חֲלַשׁ, עַל לְגַבֵּיהּ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן זֵירוּד וְרַבָּנַן לְשַׁיּוֹלֵי בֵּיהּ. יָתְבִי וְקָא מִבַּעְיָא לְהוּ: יַיִן מְבוּשָּׁל, יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם גִּילּוּי אוֹ אֵין בּוֹ מִשּׁוּם גִּילּוּי? אֲמַר לְהוּ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן זֵירוּד: הָכִי אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מִשּׁוּם גַּבְרָא רַבָּה, וּמַנּוּ? רַבִּי חִיָּיא: יַיִן מְבוּשָּׁל אֵין בּוֹ מִשּׁוּם גִּילּוּי. אֲמַרוּ לֵיהּ: נִסְמוֹךְ? מַחְוֵי לְהוּ רַבִּי יַנַּאי בַּר יִשְׁמָעֵאל: עָלַי וְעַל צַוָּארִי. שְׁמוּאֵל וְאַבְלֵט הֲווֹ יָתְבִי, אַיְיתוֹ לְקַמַּיְיהוּ חַמְרָא מְבַשְּׁלָא, מַשְׁכֵיהּ לִידֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל: הֲרֵי אָמְרוּ יַיִן מְבוּשָּׁל אֵין בּוֹ מִשּׁוּם יֵין נֶסֶךְ. אַמְּתֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא אִיגַּלִּויי לַהּ הָהוּא חַמְרָא מְבַשְּׁלָא, אֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא, אֲמַר לַהּ: הֲרֵי אָמְרוּ יַיִן מְבוּשָּׁל אֵין בּוֹ מִשּׁוּם גִּילּוּי. שַׁמָּעֵיהּ דְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אִיגַּלִּי לֵיהּ חַמְרָא מְזִיגָא, אֲמַר לֵיהּ: הֲרֵי אָמְרוּ יַיִן מָזוּג אֵין בּוֹ מִשּׁוּם גִּילּוּי. אָמַר רַב פָּפָּא: לָא אֲמַרַן אֶלָּא דִּמְזִיג טוּבָא, אֲבָל מְזִיג וְלָא מְזִיג שָׁתֵי. וּמְזִיג וְלָא מְזִיג מִי שָׁתֵי? וְהָא רַבָּה בַּר רַב הוּנָא הֲוָה קָאָזֵיל בְּאַרְבָּא, וַהֲוָה נָקֵיט חַמְרָא בַּהֲדֵיהּ, וְחַזְיֵיהּ לְהָהוּא חִיוְיָא דְּצָרֵי וְאָתֵי. אֲמַר לֵיהּ לְשַׁמָּעֵיהּ: סַמִּי עֵינֵיהּ דְּדֵין. שְׁקֵיל קַלִּי מַיָּא שְׁדָא בֵּיהּ, וְסָר לַאֲחוֹרֵיהּ! אַחַיָּיא מָסַר נַפְשֵׁיהּ, אַמְּזִיגָא לָא מְסַר נַפְשֵׁיהּ. וְאַמְּזִיגָא לָא מָסַר נַפְשֵׁיהּ? וְהָא רַבִּי יַנַּאי הֲוָה בֵּי עַכְבּוֹרֵי, וְאָמְרִי לֵיהּ: בַּר הֶדְיָא הֲוָה בֵּי עַכְבּוֹרֵי, הֲווֹ יָתְבִי וַהֲווֹ קָא שָׁתוּ חַמְרָא מְזִיגָא. פָּשׁ לְהוּ חַמְרָא בְּכוּבָא, וּצְרוּנְהִי בִּפְרוֹנְקָא, וְחַזְיֵאּ לְהָהוּא חִיוְיָא דִּשְׁקֵיל מַיָּא וּרְמָא בְּכוּבָּא עַד דִּמְלָא בְּכוּבָּא, וּסְלֵיק חַמְרָא עִילָּוֵיה פְּרוֹנְקָא וְשָׁתֵי! אָמְרִי: דְּמָזֵיג אִיהוּ שָׁתֵי, דְּמָזְגִי אַחֲרִינֵי לָא שָׁתֵי. אָמַר רַב אָשֵׁי, וְאִיתֵּימָא רַב מְשַׁרְשְׁיָא: פֵּירוּקָא לְסַכַּנְתָּא? אָמַר רָבָא: הִלְכְתָא — יַיִן מָזוּג יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם גִּילּוּי, וְיֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם יֵין נֶסֶךְ; יַיִן מְבוּשָּׁל אֵין בּוֹ מִשּׁוּם גִּילּוּי, וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם יֵין נֶסֶךְ. שַׁמָּעֵיהּ דְּרַב חִלְקִיָּה בַּר טוֹבִי אִיגַּלַּי [לֵיהּ] הָהוּא קִיסְתָּא דְּמַיָּא, וַהֲוָה נָיֵים גַּבַּהּ. אֲתָא לְגַבֵּיהּ דְּרַב חִלְקִיָּה בַּר טוֹבִי, אֲמַר לֵיהּ: הֲרֵי אָמְרוּ ״אֵימַת יָשֵׁן עֲלֵיהֶן״, וְהָנֵי מִילֵּי בִּימָמָא, אֲבָל בְּלֵילְיָא — לָא. וְלָא הִיא, לָא שְׁנָא בִּימָמָא וְלָא שְׁנָא בְּלֵילְיָא, ״אֵימַת יָשֵׁן עֲלֵיהֶן״ לָא אָמְרִינַן. רַב לָא שָׁתֵי [מַיָּא] מִבֵּי אֲרַמָּאָה, אָמַר: לָא זְהִירִי בְּגִילּוּי, מִבֵּי אַרְמַלְתָּא שָׁתֵי, אָמַר: סִירְכָא דְּגַבְרָא נְקִיטָא. שְׁמוּאֵל לָא שָׁתֵי מַיָּא מִבֵּי אַרְמַלְתָּא, אָמַר: לֵית לַהּ אֵימְתָא דְּגַבְרָא וְלָא מְיכַסְּיָא מַיָּא, אֲבָל מִבֵּי אֲרַמָּאָה שָׁתֵי. נְהִי דְּאַגִּילּוּיָא לָא קָפְדִי, אַמְּנַקְּרוּתָא מִיהָא קָפְדִי. אִיכָּא דְּאָמְרִי: רַב לָא שָׁתֵי מַיָּא מִבֵּי אֲרַמָּאָה, אֲבָל מִבֵּי אַרְמַלְתָּא שָׁתֵי. שְׁמוּאֵל לָא שָׁתֵי מַיָּא, לָא מִבֵּי אֲרַמָּאָה וְלָא מִבֵּי אַרְמַלְתָּא. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: שָׁלֹשׁ יֵינוֹת הֵן, וְאֵין בָּהֶן מִשּׁוּם גִּילּוּי, וְאֵלּוּ הֵן: חַד, מָר, מָתוֹק. חַד — טִילָא חָרִיפָא דִּמְצָרֵי זִיקֵּי, מַר — יַרְנָקָא, מָתוֹק — חוּלְיָא. רַב חָמָא מַתְנֵי לְעִילּוּיָא: חַד — חֲמַר וּפִלְפְּלִין, מַר — אַפְּסִינְתִּין, מָתוֹק — מֵי בָּארְג. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: קְרִינָא אֵין בּוֹ מִשּׁוּם גִּילּוּי. מַאי קְרִינָא? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: חַמְרָא חַלְיָא דְּאָתֵי מֵעַסְיָא. אָמַר רָבָא: וּבִמְקוֹמוֹ יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם גִּילּוּי, מַאי טַעְמָא? חֲמַר מְדִינָה הוּא. אָמַר רָבָא: הַאי חַמְרָא דְּאַקְרֵים, עַד תְּלָתָא יוֹמֵי יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם גִּילּוּי וּמִשּׁוּם יֵין נֶסֶךְ,

איחלופי - לשתות: אלונתית - פושו"ן: אסור - שהרי תחלתו יין: אלונתית כברייתא - שלא היה יין מתחלה ביד עובד כוכבים אלא לקחה עשויה מיד ישראל: מותרת - בהנאה דתו לא מנסך ליה: עושין אנומלין - בשבת שהוא לשתות: ואין עושין אלונתית - שהוא לרפואה להצטנן כשיוצאין מבית המרחץ כדמפרש: ומים צלולין - שנשאבו ועמדו בכלי יום או יומים להיות צלולין ושופין העליונים בנחת במסננת: מזוג - שני חלקי מים ואחד יין: אין בו משום גילוי - שאין נחש שותה הימנו: אבלט - עובד כוכבים היה: משכיה - אבלט: לידיה - שלא יגע בו ויאסרנו: הרי אמרו וכו' - ושמעינן מהכא דאף בשתיה מותר: מזיג ולא מזיג - שאין בו מים הרבה שותה הנחש: דצרי ואתי - מבקע במים ובא כמו (פסחים דף מ.) (צריא דחיטי) ביקוע כמו דמצרי זיקי לקמן: סמי עיניה דדין - הראה לו לנחש דבר שיקוץ ביין זה וישוב: קלי מיא - מעט מים: מסר נפשו - למות ובא ושותה לעין כל: לא מסר נפשיה - ומיהו כי לא חזו ליה שתי: בי עכבורי - מקום: בכובא - בלע"ז קוב"א: בפרונקא - כיסוי של בגד קשרו על פיהן: פירוקא לסכנתא - לדבר שיש בו סכנה אתה בא לתרץ ולסתור ראיות שאנו מביאין ואנן נסמוך אהני שינויי דליתו אלא ודאי ל"ש הכי ול"ש הכי אסור: קיסטא - שם מדת יין שבעיר: אימת - אדם הישן על הנחש ולא מסר נפשיה משום מיא ואיהו הוה ניים אגבייהו: מבי ארמלתא - ישראל שתי ואע"ג דלא בקיאי בהלכות גילוי: סירכא - ומנהגא דגברא נקיטא ואתיא: אמנקרותא - נקיון: קפדי - ומכסין המים שלא תפול בהן פסולת: טיליא חריפא - מין יין חזק ואין טעמו טוב ומתוק אלא כחומץ ומתוך חזקו אין נחש שותהו: דמצרי זיקי - מבקע נודות מחזקו: מר ירנקא - רע ומר: חוליא מתוק - מחמת השמש בתוך הענבים ושוב אינו הגון: רב חמא מתני להו - להנך ג' יינות שינוי שלהן לשבח: חד - חריף מחמת פלפלין וסממנים הנתונין בו: אפסינתין - אולישנ"א בלע"ז: מי בארג - משקה משובח. בארג לשון פרס משובח כמו סוסיא בארג בחלק. וכולן אין נחש שותה מהן: קרינא - חליא מתוק: ובמקומו - במדינתו: חמר מדינה הוא - והנחשים רגילין בו: דאקרים - החמיץ ולא חומץ הגון:

אלונתית כברייתא מותרת - פרש"י שלא היה תחלתו יין ביד עובד כוכבים אלא לקחה עשויה ביד ישראל ומותרת בהנאה דתו לא מנסך לה ומכאן ראיה להתיר תבשיל שנתערב בו יין קודם שבשלוהו אי נגע ביה עובד כוכבים דכיון שנתערב תו לא מנסך ליה עובד כוכבים והקשה ר"ת דלשון כברייתא לא משמע כן ועוד בפ"ק דחולין (דף ו.) משמע שהוא קרוי אלונתית קודם שנתנו לתוכו יין דתניא הלוקח יין לתת לתוך אלונתית ולא קאמר לעשות אלונתית לכך פירש ר"ת דאלונתית דרך הוא לעשות מתחלה בלא יין ומכניסין אותה לקיום וכשמסתפקין ממנה מעט מעט מערבין בה היין שאם יכניסו לקיום אותה עם היין מתקלקלת וה"פ אלונתית של עובדי כוכבים שמשכוה מן החבית כדי לשתות ולא ראה ישראל בשעה שמשכוה אסורה כי שמא נתן בה יין כברייתא פי' כמו שהיא נעשית מתחלה בלא יין וראהו מושך מן החבית מותרת דודאי לא עירב בו יין ומ"מ יש ראיה להתיר מדתנא בתוספתא אלונתית של עובדי כוכבים אסורה מפני שתחלתו יין כלומר שתחלתו יין של עובד כוכבים משמע הא אם תחלתו יין של ישראל מותרת במגע עובד כוכבים שנתערב בה משקין אחרים ואומר ריצב"א דדוקא תבשיל לפי שאין היין ניכר בעין כלל אבל כשמשימין אותו בשומין או בחרדל שמא יש לחוש למגע עובד כוכבים לפי שהוא בעין יותר וכן הלכה למעשה: יין מבושל אין בו משום יין נסך - כן הלכה ומותר במגע עובד כוכבים מדשתו ליה שמואל ואבלט: האי חמרא דאקרים עד תלתא יומי - ולא גרס תלתין יומין דהכי נמי מצינו בו חילוק בשלשה ימים ראשונים בפרק המוכר פירות (ב"ב דף צו.) דקאמר כל שלשה ימים ודאי מכאן ואילך ספק:

עבודה זרה ל.

Navigate the library