עבודה זרהיז:
טוען את הדף…
דִּנְכִיס יִצְרֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ אִידַּךְ: נֵיזִיל אַפִּיתְחָא דְּבֵי זוֹנוֹת וְנִכְפְּיֵיהּ לְיִצְרִין וּנְקַבֵּל אַגְרָא. כִּי מָטוּ הָתָם, חֲזוֹנְהוּ [לְזוֹנוֹת], אִיתְכְּנַעוּ מִקַּמַּיְיהוּ. אֲמַר לֵיהּ: מְנָא לָךְ הָא? אֲמַר לֵיהּ: ״מְזִמָּה תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ תְּבוּנָה תִנְצְרֶכָּה״. אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרָבָא: מַאי ״מְזִמָּה״? אִילֵימָא תּוֹרָה, דִּכְתִיב בַּהּ ״זִמָּה״ וּמְתַרְגְּמִינַן: עֵצַת חִטְאִין, וּכְתִיב: ״הִפְלִיא עֵצָה הִגְדִּיל תּוּשִׁיָּה״. אִי הָכִי, ״זִמָּה״ מִבְּעֵי לֵיהּ! הָכִי קָאָמַר: מִדְּבַר זִימָּה תִּשְׁמוֹר עָלֶיךָ, תּוֹרָה תִנְצְרֶכָּה. תָּנוּ רַבָּנַן: כְּשֶׁנִּתְפְּסוּ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פַּרְטָא וְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן תְּרַדְיוֹן, אָמַר לוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פַּרְטָא לְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן תְּרַדְיוֹן: אַשְׁרֶיךָ שֶׁנִּתְפַּסְתָּ עַל דָּבָר אֶחָד, אוֹי לִי שֶׁנִּתְפַּסְתִּי עַל חֲמִשָּׁה דְּבָרִים. אָמַר לוֹ רַבִּי חֲנִינָא: אַשְׁרֶיךָ שֶׁנִּתְפַּסְתָּ עַל חֲמִשָּׁה דְּבָרִים וְאַתָּה נִיצּוֹל, אוֹי לִי שֶׁנִּתְפַּסְתִּי עַל דָּבָר אֶחָד וְאֵינִי נִיצּוֹל, שֶׁאַתָּה עָסַקְתָּ בַּתּוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים, וַאֲנִי לֹא עָסַקְתִּי אֶלָּא בַּתּוֹרָה [בִּלְבָד]. וְכִדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כׇּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בִּלְבַד דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱלוֹהַּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְיָמִים רַבִּים לְיִשְׂרָאֵל לְלֹא אֱלֹהֵי אֱמֶת וְגוֹ׳״. מַאי ״לְלֹא אֱלֹהֵי אֱמֶת״? שֶׁכׇּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בִּלְבַד דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱלוֹהַּ. וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים לֹא עָסַק? וְהָתַנְיָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: לֹא יִתֵּן אָדָם מְעוֹתָיו לְאַרְנָקִי שֶׁל צְדָקָה אֶלָּא אִם כֵּן מְמוּנֶּה עָלָיו תַּלְמִיד חָכָם כְּרַבִּי חֲנִינָא בֶּן תְּרַדְיוֹן! (הֵימְנוּהּ) [הֵימוֹנֵי] הוּא דַּהֲוָה מְהֵימַן, מֶיעְבַּד לָא עֲבַד. וְהָתַנְיָא, אָמַר לוֹ: מָעוֹת שֶׁל פּוּרִים נִתְחַלְּפוּ לִי בְּמָעוֹת שֶׁל צְדָקָה וְחִלַּקְתִּים לַעֲנִיִּים! מֶיעְבַּד עֲבַד, כִּדְבָעֵי לֵיהּ לָא עֲבַד. אַתְיוּהּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פַּרְטָא, אֲמַרוּ: מַאי טַעְמָא תָּנֵית, וּמַאי טַעְמָא גָּנְבַתְּ? אֲמַר לְהוּ: אִי סַיָּיפָא לָא סָפְרָא, וְאִי סָפְרָא לָא סַיָּיפָא, וּמִדְּהָא לֵיתַהּ הָא נָמֵי לֵיתַהּ. וּמַאי טַעְמָא קָרוּ לָךְ ״רַבִּי״? רַבָּן שֶׁל תַּרְסִיִּים אֲנִי. אַיְיתוֹ לֵיהּ תְּרֵי קִיבּוּרֵי, אֲמַרוּ לֵיהּ: הֵי דְּשִׁתְיָא וְהֵי דְּעִרְבָּא? אִיתְרְחִישׁ לֵיהּ נִיסָּא, (אָתְיָא) [אֲתַאי] זִיבּוּרִיתָא אִיתִּיב עַל דְּשִׁתְיָא, וַאֲתָאי זִיבּוּרָא וִיתֵיב עַל דְּעִרְבָּא. אֲמַר לְהוּ: הַאי דְּשִׁתְיָא וְהַאי דְּעִרְבָּא. אֲמַרוּ לֵיהּ: וּמַאי טַעְמָא לָא אָתֵית לְבֵי אֲבִידָן? אֲמַר לְהוּ: זָקֵן הָיִיתִי וּמִתְיָירֵא אֲנִי שֶׁמָּא תִּרְמְסוּנִי בְּרַגְלֵיכֶם. [אֲמַרוּ]: וְעַד הָאִידָּנָא כַּמָּה סָבֵי אִיתְרְמוּס? אִתְרְחִישׁ נִיסָּא, הַהוּא יוֹמָא אִירְמַס חַד סָבָא. וּמַאי טַעְמָא קָא שָׁבְקַתְּ עַבְדָּךְ לְחֵירוּת? אֲמַר לְהוּ: לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם. קָם חַד [מִינַּיְיהוּ] לְאַסְהוֹדֵי בֵּיהּ, אֲתָא אֵלִיָּהוּ אִידְּמִי לֵיהּ כְּחַד מֵחַשִּׁובֵי דְּמַלְכוּתָא, אֲמַר לֵיהּ: מִדְּאִתְרְחִישׁ לֵיהּ נִיסָּא בְּכוּלְּהוּ, בְּהָא נָמֵי אִתְרְחִישׁ לֵיהּ נִיסָּא, וְהָהוּא גַּבְרָא בִּישׁוּתֵיהּ הוּא דְּקָא (אַחְוִי) [מַחְוֵי]. וְלָא אַשְׁגַּח בֵּיהּ, קָם לְמֵימַר לְהוּ. הֲוָה כְּתִיבָא אִיגַּרְתָּא, דַּהֲוָה כְּתִיב מֵחַשִּׁיבֵי דְּמַלְכוּת לְשַׁדּוֹרֵי לְבֵי קֵיסָר, וְשַׁדְּרוּהָ עַל יְדֵיהּ דְּהָהוּא גַּבְרָא. אֲתָא אֵלִיָּהוּ פַּתְקֵיהּ אַרְבַּע מְאָה פַּרְסֵי, אֲזַל וְלָא אֲתָא. אַתְיוּהּ לְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן תְּרַדְיוֹן, אֲמַרוּ לֵיהּ: אַמַּאי קָא עָסְקַתְּ בְּאוֹרָיְיתָא? אֲמַר לְהוּ: ״כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה׳ אֱלֹהָי״. מִיָּד גָּזְרוּ עָלָיו לִשְׂרֵיפָה, וְעַל אִשְׁתּוֹ לַהֲרִיגָה, וְעַל בִּתּוֹ לֵישֵׁב בְּקוּבָּה שֶׁל זוֹנוֹת. עָלָיו לִשְׂרֵיפָה — שֶׁהָיָהדנכיס יצריה - נשחט יצרא. אנשי כנסת הגדולה בקשו רחמים ונמסר בידם והרגוהו כדאמרי' בד' מיתות בסנהדרין (דף סד.) כלומר ניזיל בההוא שבילא ולא ניזיל אפיתחא דבי זונות שלא ישלוט בנו יצר הרע: איכנעו זונות מקמייהו - נכנסו מפניהם לקובתן: מנא לך הא - דסמכת אנפשך למיתי הכא ולא מיסתפית מיצר הרע: זימה ומתרגמי' עצת חטאין - עצת הוא תרגום של זימה היא וחטאין הוא תוספת התרגום מפרש שעצה זו רעה היא של חטא. אלמא דזימה היינו לשון עצה ותורה נקראת עצה דכתיב (ישעיהו כ״ח:כ״ט) הפליא עצה הגדיל תושיה ומשמע תורה תשמור עליך: מזימה - מן הזנות: תשמור עליך תורה - דסיפיה דקרא תבונה תנצרכה מזימה תשמור עליך מכל דבר רע והרהור חטא ואנו הולכין הלוך ודבר בדברי תורה: על ה' דברים - חמש עלילות הן שואלין עלי: כמי שאין לו אלוה - להגן עליו: ה"ג מאי ללא: ר' חנינא בן תרדיון גבאי של צדקה הוה: מעות של פורים - שגביתי מבני העיר לחלק לעניים לסעודת פורים ותנן (ב"מ דף עח:) אין העני רשאי ליקח מהן רצועה לסנדלו: נתחלפו לי במעות של צדקה - וסבור הייתי שהן של צדקה וחלקתים לעניים שלא לסעודת פורים ואני פרעתי משלי[את] של פורים. ל"א מעות שלי לסעודת פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וסבור הייתי שהן של צדקה וחלקתים לעניים ולא חזרתי ליפרע מארנקי של צדקה: גנבת - גנב ולסטים היית: מדהא ליתא - כשם שאין השני' בי דהא אין שתיהן באדם אחד כך אין חבירת' בי והאומר לכם עלי שקרן נמצא בדבריו: מ"ט קרו לך רבי - הרי עלילה שלישית: טרסיים - גרדיים: קיבורי - פקעיות לימשיל"ש: הי דשתיא הי דערבא - איזה של שתי ואיזה של ערב: אתא זיבורא - זכר אותיבא על דערבא: ואתאי זיבורתא - נקבה אותיבא על דשתיא. והבין שהוא נס הנעשה שהשתי מקבל ערב כנקבה המקבלת זכר: לבי אבידן - בית שאוכלין ושותין לכבוד עבודת כוכבים ומזבלים זיבול לעבודת כוכבים ומפקחין על עסקיה לידע מה היא צריכה ומתנדבין: עבדך לחירות - והן גזרו על כך לפי שהוא דת יהודית: אידמי ליה - לההוא גברא: בישותיה הוא דקא אחוי - רשעך תראה ותודיע שרשע אתה והוא ינצל ע"י נס: הוה כתיבא ההוא (יומא) איגרתא - דבעו חשובי רומי לשדורי לקיסר על עסקיהן שדרוה ההוא שעתא בידיה דההוא גברא: פתקיה - אליהו וזרקו ד' מאה פרסי למען לא ישוב [עוד לביתו] כמו (ר"ה דף כה.) שקל קלא פתק ביה: עליו לשריפה - למה נענש כך לפי שהיה הוגה את השם באותיותיו דורשו בארבעים ושתים אותיות ועושה בו מה שהוא חפץ:ניזיל אפיתחא דבי זונות - מכאן יש ללמוד שדרך להרחיק מפתח עבודת כוכבים כל מה שיכול משום דכתיב אל תקרב אל פתח ביתה ומוקמי לעיל בעבודת כוכבים שהרי היה רוצה ללכת יותר אפיתחא דבי זונות: כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה - מוכח מדכתיב ללא אלהי אמת והדר כתיב ללא תורה משמע דברישא קאמר אע"פ שיש בו תורה הוא כמי שאין לו אלהים: ובגמילות חסדים לא עסק - תימה מאי פריך מצדקה הלא ב' דברים הם כדאמרינן בסוכה (דף מט:) צדקה לעניים גמילו' חסדים בין לעניים בין לעשירים וי"ל דמ"מ משמע ליה דמי שרגיל בזאת עוסק הוא גם בזאת: אלא א"כ ממונה עליה כו' - ומסתמא גם משלו היה נותן הרבה: מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה - פירש רש"י לשון אחר מעות של סעודת פורים וקשיא כי לא מצינו בכל התלמוד שמזכיר מעות של סעודת פורים וגם שפירש רש"י מעות של פורים שהפריש הוא לסעודת פורים שלו וחלקם ולא חזר ליפרע מארנקי של צדקה והזכירו לטובה על כך וקשה כי זה חסר מן הספר ושם המצוה שהוא ממה שלא חזר לגבות מארנקי של צדקה היה לו לומר וגם ללשון ראשון שפירש מגבת פורים וחלקתי לעניים לצדקה ואני פרעתי משלי של פורים קשה דעיקר מצוה חסר מן הספר לכך נראה לר"י לפרש הארנקי הוה ממעות של פורים והיה סבור שהוא של צדקה ונזכר שהם של מגבת פורים ואפילו הכי לא חזר בעצמו וחלקם לעניים אע"פ שידע שלא היה בארנקי של צדקה כלום מפני שלא היה רוצה לביישם מאחר שקבצם וזימנם להם ולפי זה עיקר המצוה היא בשעת חלוקה אע"פ שנזכר לא רצה לביישם וודאי מסברא חזר ופרעם משלו לכיס של פורים ולשון נתחלפו כמו (ב"ב דף יז.) אויב באיוב נתחלף לו פירוש שסבר לקחת אויב ולקח איוב וכך היה סבור שהם של צדקה ונזכר שהם של מעות פורים: רבן של תרסיים אני - פ"ה גרדיים וכן מוכח כל הסוגיא אבל בסוכה פרק החליל (סוכה דף נא:) מונה תרסיים בפני עצמן וגרדיים בפני עצמן וצ"ל ששלשה מיני תרסיים הם דגרדיים נקראין תרסיים כדמוכח הכא וגם צורפי נחשת נקראים תרסיים כדמוכח בפ' אלו טריפות (חולין דף נז:) דהעלה עליה מטלית של תרסיים והוא עור שמשימין לפניהם שלא יקלקלו בגדיהם והוא חם מאד והם אותם דפרק החליל (סוכה דף נא:) שה כל האומניות בפני עצמן וגם במגילה פרק בני העיר (מגילה דף כו.) מעשה בבית הכנסת של תרסיים כי צורפי נחשת אין בני אדם יכולין לסבלם כדמשמע פ' המדיר (כתובות דף עז.) דקא חשיב ליה בהדי הני דכופין אותן להוציא ועוד יש אומה אחת שכולם נקראו טרסיים כדאמרינן מגילה (דף יג:) בגתן ותרש שני טרסיים היו ומספרים בלשון טורסי: אתיא זיבורתא - פי' בקונטרס זיבורא זכר זיבורתא נקבה ול"נ שאין ניכר כ"כ במין קטן כזה בין זכר לנקבה וי"מ שהן שני מינין כמו (חולין דף סב:) תרנגול ותרנגולתא דאגמא: