עבודה זרה ה.

פרק א׳ · לפני אידיהן

Avodah Zarah 5a · Chapter 1: Lifnei Eideihen

לוֹמַר לָךְ, שֶׁאִם חָטָא יָחִיד — אוֹמְרִים לוֹ: כְּלָךְ אֵצֶל יָחִיד, וְאִם חָטְאוּ צִבּוּר — אוֹמְרִים לוֹ: כְּלָךְ אֵצֶל צִבּוּר. וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמוֹעִינַן יָחִיד — מִשּׁוּם דְּלָא מְפַרְסַם חִטְאֵיהּ, אֲבָל צִבּוּר דִּמְפַרְסַם חִטְאַיְהוּ — אֵימָא לָא. וְאִי אַשְׁמוֹעִינַן צִבּוּר — מִשּׁוּם דִּנְפִישִׁי רַחֲמַיְיהוּ, אֲבָל יָחִיד דְּלָא אַלִּימָא זְכוּתֵיהּ — אֵימָא לָא, צְרִיכָא. וְהַיְינוּ דְּרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, מַאי דִּכְתִיב ״נְאֻם דָּוִד בֶּן יִשַׁי וּנְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָל״? נְאֻם דָּוִד בֶּן יִשַׁי שֶׁהֵקִים עוּלָּהּ שֶׁל תְּשׁוּבָה. וְאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כׇּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת בָּעוֹלָם הַזֶּה, מְקַדַּמְתּוֹ וְהוֹלֶכֶת לְפָנָיו לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ וּכְבוֹד ה׳ יַאַסְפֶךָ״, וְכׇל הָעוֹבֵר עֲבֵירָה אַחַת, מְלַפַּפְתּוֹ וּמוֹלִיכָתוֹ לְיוֹם הַדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יִלָּפְתוּ אׇרְחוֹת דַּרְכָּם וְגוֹ׳״. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: קְשׁוּרָה בּוֹ כְּכֶלֶב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ״, ״לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ״ — בָּעוֹלָם הַזֶּה, ״לִהְיוֹת עִמָּהּ״ — בָּעוֹלָם הַבָּא. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: בּוֹאוּ וְנַחֲזִיק טוֹבָה לַאֲבוֹתֵינוּ, שֶׁאִלְמָלֵא הֵן לֹא חָטְאוּ — אָנוּ לֹא בָּאנוּ לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם״, חִבַּלְתֶּם מַעֲשֵׂיכֶם — ״אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן וְגוֹ׳״. לְמֵימְרָא דְּאִי לָא חָטְאוּ לָא הֲווֹ מוֹלְדוּ? וְהָכְתִיב ״וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ״! עַד סִינַי. בְּסִינַי נָמֵי כְּתִיב ״לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאׇהֳלֵיכֶם״! לְשִׂמְחַת עוֹנָה. וְהָכְתִיב: ״לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם וְגוֹ׳״! לְאוֹתָן הָעוֹמְדִים עַל הַר סִינַי. וְהָאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, מַאי דִּכְתִיב: ״זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם וְגוֹ׳״? וְכִי סֵפֶר הָיָה לוֹ לְאָדָם הָרִאשׁוֹן? מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאָדָם הָרִאשׁוֹן דּוֹר דּוֹר וְדוֹרְשָׁיו, דּוֹר דּוֹר וַחֲכָמָיו, דּוֹר דּוֹר וּפַרְנָסָיו. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְדוֹרוֹ שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא שָׂמַח בְּתוֹרָתוֹ וְנִתְעַצֵּב בְּמִיתָתוֹ, אָמַר: ״וְלִי מַה יָּקְרוּ רֵעֶיךָ אֵל [וְגוֹ׳]״. וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיִּכְלוּ נְשָׁמוֹת שֶׁבַּגּוּף, שֶׁנֶּאֱמַר: ״[כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב וְלֹא לָנֶצַח אֶקְּצוֹף] כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי״! לָא תֵּימָא אָנוּ לֹא בָּאנוּ לָעוֹלָם, אֶלָּא כְּמִי שֶׁלֹּא בָּאנוּ לָעוֹלָם. לְמֵימְרָא דְּאִי לָא חָטְאוּ לָא הֲווֹ מָיְיתִי? וְהָכְתִיב פָּרָשַׁת יְבָמוֹת וּפָרָשַׁת נַחֲלוֹת! עַל תְּנַאי. וּמִי כְּתִיבִי קְרָאֵי עַל תְּנַאי? אִין, דְּהָכִי אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב ״וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי״? מְלַמֵּד שֶׁהִתְנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, וְאָמַר: אִם מְקַבְּלִין יִשְׂרָאֵל אֶת הַתּוֹרָה — מוּטָב, וְאִם לָאו — אַחְזִיר אֶתְכֶם לְתוֹהוּ וָבוֹהוּ. מֵיתִיבִי: ״מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם״, לְבַטֵּל מֵהֶם מַלְאַךְ הַמָּוֶת אִי אֶפְשָׁר, שֶׁכְּבָר נִגְזְרָה גְּזֵרָה. הָא לֹא קִיבְּלוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַתּוֹרָה אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא אוּמָּה וְלָשׁוֹן שׁוֹלֶטֶת בָּהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם עַד עוֹלָם״. הוּא דְּאָמַר כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לֹא קִיבְּלוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַתּוֹרָה אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא מַלְאַךְ הַמָּוֶת שׁוֹלֵט בָּהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם״, חִבַּלְתֶּם מַעֲשֵׂיכֶם, ״אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן״. וְרַבִּי יוֹסֵי נָמֵי, הָכְתִיב ״לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם עַד עוֹלָם״, טוֹבָה הוּא דְּהָוְיָא, הָא מִיתָה אִיכָּא! (רַבִּי יוֹסֵי) אָמַר לָךְ: כֵּיוָן דְּלֵיכָּא מִיתָה, אֵין לְךָ טוֹבָה גְּדוֹלָה מִזּוֹ. וְתַנָּא קַמָּא נָמֵי, הָכְתִיב: ״אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן״, מַאי מִיתָה? עֲנִיּוּת, דְּאָמַר מָר: אַרְבָּעָה חֲשׁוּבִים כְּמֵתִים, אֵלּוּ הֵן: עָנִי, סוּמָא, וּמְצוֹרָע, וּמִי שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים. עָנִי, דִּכְתִיב: ״כִּי מֵתוּ כׇּל הָאֲנָשִׁים״, וּמַאן נִינְהוּ? דָּתָן וַאֲבִירָם. וּמִי מֵתוּ? מִיהְוֵי הֲווֹ! אֶלָּא שֶׁיָּרְדוּ מִנִּכְסֵיהֶם. סוּמָא, דִּכְתִיב: ״בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם״. מְצוֹרָע, דִּכְתִיב: ״אַל נָא תְהִי כַּמֵּת״. וּמִי שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים, דִּכְתִיב: ״הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי״. תָּנוּ רַבָּנַן: ״אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ״, אֵין ״אִם״ אֶלָּא לְשׁוֹן תַּחֲנוּנִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״לוּ עַמִּי שׁוֹמֵעַ לִי [וְגוֹ׳] כִּמְעַט אוֹיְבֵיהֶם אַכְנִיעַ״, וְאוֹמֵר: ״לוּ הִקְשַׁבְתָּ לְמִצְוֹתָי וַיְהִי כַנָּהָר שְׁלוֹמֶךָ וְגוֹ׳ וַיְהִי כַחוֹל זַרְעֶךָ וְצֶאֱצָאֵי מֵעֶיךָ וְגוֹ׳״. תָּנוּ רַבָּנַן: ״מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם״, אָמַר לָהֶן מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל: כְּפוּיֵי טוֹבָה בְּנֵי כְּפוּיֵי טוֹבָה, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: ״מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם״, הָיָה לָהֶם לוֹמַר: תֵּן אַתָּה. כְּפוּיֵי טוֹבָה, דִּכְתִיב: ״וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה

לומר לך - גזירת מלך היתה ליתן פתחון פה לשבים: דמפרסם חטאיהן - ואיכא חילול אימא לא ליתקבלו: מלפפתו - מעטפתו לשון מלבוש כמו מלפפין את התינוק בשבת (שבת דף קכט:): לאבותינו - עושי העגל: לא באנו לעולם - שהיו כמלאכים ולא הולידו בנים: לשמחת עונה - שעד עתה נאסר להן אל תגשו אל אשה: לאותם - בנים שהיו כבר בעמידתם בסיני: עד שיכלו וכו' - אוצר יש ושמו גוף ומבראשית נוצרו כל הנשמות העתידות להולד ונתנם לשם: כי לא לעולם אריב - לאחר זמן הגאולה ולא לנצח אקצוף מלגאול כי רוח אשר לפני נשמות שבגוף יעטוף הוא המאחר כמו העטופים ללבן (בראשית ל׳:מ״ב) ונשמות שאני עשיתי: כמי שלא באנו לעולם - לפי שהן חיים לעולם וכל זמן שהן קיימין אין אנו חשובין כלום: הא לא קבלו ישראל את התורה - הוי שומע מכאן שלא קבלוה לקבל שכר היום בעולם הזה אלא שלא תהא אומה ולשון שולטת בהן וזו היא טובה הכתובה כאן למען ייטב להם: הוא דאמר - ר"ל: עניות - שמשחטאו שלטו בהן שונאיהם המכלים את ממונם כל היום בוהיה לאכול: דתן ואבירם - דאמר מר (נדרים דף סד:) כל מקום שנאמר נצים נצבים אינן אלא דתן ואבירם והכא במבקשי נפשו כתי' נצים היינו אותן עברים שהלשינו עליו: וכן הוא אומר לו עמי שומע לי - שהקב"ה מתחנן לפניהם שישמרו את התורה. לו עמי היינו תחינה כמו הן לו יהי כדברך (בראשית ל׳:ל״ד): כפויי טובה - אינן מכירין להחזיק טובה לבעלים:

וצריכא - פי' לכתוב חטאם וקבלת תשובתם: שאלמלא לא חטאו לא באנו לעולם - ואע"ג דאמרינן פ"ק דערובין (דף יג: ושם) נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא היינו בתחלת לידתו שאין ידוע מה יהא בסופו אבל כשהוא צדיק אשריו ואשרי הדור שהוא בתוכו ועוד דלמסקנא דכמי שלא באנו לעולם אתי שפיר: אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף - וא"ת מ"מ יכלו ע"י עובדי כוכבים שיהו מולידים ואומר הר"ר אלחנן דנשמות של ישראל ושל עובדי כוכבים אינן בגוף א' והא דאמר (שבת ל:) עתידה אשה שתלד בכל יום לימות המשיח שמא י"ל גוף חדש ונשמות חדשות יהיו: כי רוח מלפני יעטוף - משיח נקרא רוח כדכתיב (איכה ד׳:כ׳) רוח אפינו משיח ה' וה"פ דקרא המשיח מלפני יאחר כמו העטופים ללבן על ידי נשמות אשר עשיתי: אלא שירדו מנכסיהם - דליכא למימר סומים היו דהא כתיב בעדת קרח (במדבר ט״ז:י״ד) העיני האנשים ההם תנקר ומצורעים נמי לא הוו דהא בעדה בתוך המחנה היו יושבין וכ"ת דבמתן תורה נתרפאו דהא אותן שנתרפאו כבר חזרו למומן במעשה העגל ושלא היו להם בנים ליכא למימר דבשביל כך לא היו פחות קרובים למלכות להלשינו כבתחלה וי"מ דמשמע ליה שירדו מנכסיהם דמחמת כן אין להן כח עוד להזיק אבל כל הנך היו יכולין להזיקו ע"י ממונם ופשטיה דקרא מיירי בפרעה וימת מלך מצרים: כפויי טובה - לכך קראם כפויי טובה שלא רצו לומר אתה תן לפי שלא היו רוצים להחזיק לו טובה בכך: