עבודה זרהסח.
טוען את הדף…
שֶׁאֵין רְאוּיָה לְגֵר — אֵינָהּ קְרוּיָה נְבֵלָה. וְרַבִּי מֵאִיר, הָהוּא לְמַעוֹטֵי סְרוּחָה מֵעִיקָּרָא, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן — סְרוּחָה מֵעִיקָּרָא לָא צְרִיכָא מִיעוּטָא, עַפְרָא בְּעָלְמָא הוּא. אָמַר עוּלָּא: מַחְלוֹקֶת שֶׁהִשְׁבִּיחַ וּלְבַסּוֹף פָּגַם, אֲבָל פָּגַם מֵעִיקָּרָא — דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר. אֵיתִיבֵיהּ רַב חַגָּא לְעוּלָּא: יַיִן שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ עֲדָשִׁים, וְחוֹמֶץ שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ גְּרִיסִין — אָסוּר, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. וְהָא הָכָא דִּפְגַם מֵעִיקָּרָא הוּא, וּפְלִיגִי! אָמַר עוּלָּא: חַגָּא לָא מִידָּע יָדַע מַאי קָאָמְרִי רַבָּנַן, תְּיוּבְתָּא קָא מוֹתֵיב? הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? כְּגוֹן שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ גְּרִיסִין צוֹנְנִין וְהִרְתִּיחָם, נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁהִשְׁבִּיחַ וּלְבַסּוֹף פָּגַם, וְאָסוּר. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: בְּפוֹגֵם מֵעִיקָּרָא מַחְלוֹקֶת. אִיבַּעְיָא לְהוּ: בְּפוֹגֵם מֵעִיקָּרָא מַחְלוֹקֶת, אֲבָל הִשְׁבִּיחַ וּלְבַסּוֹף פָּגַם — דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר, אוֹ דִּלְמָא בֵּין בָּזוֹ וּבֵין בָּזוֹ מַחְלוֹקֶת? תֵּיקוּ. אָמַר רַב עַמְרָם: אֶפְשָׁר אִיתָא לְהָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן, וְלָא תַּנְיָא לַהּ בְּמַתְנִיתִין? נְפַק דָּק וְאַשְׁכַּח, דְּתַנְיָא: שְׂאוֹר שֶׁל חוּלִּין שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ הָעִיסָּה, וְיֵשׁ בּוֹ כְּדֵי לְהַחְמִיץ וְהֶחְמִיצָה, וְאַחַר כָּךְ נָפַל שְׂאוֹר שֶׁל תְּרוּמָה אוֹ שְׂאוֹר שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם וְיֵשׁ בּוֹ כְּדֵי לְהַחְמִיץ — אָסוּר, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. וְהָא הָכָא, דִּפְגַם מֵעִיקָּרָא הוּא, וּפְלִיגִי! אָמַר רַבִּי זֵירָא: שָׁאנֵי עִיסָּה, הוֹאִיל וּרְאוּיָה לְחַמֵּעַ בָּהּ כַּמָּה עִיסּוֹת אֲחֵרוֹת. תָּא שְׁמַע: שְׂאוֹר שֶׁל תְּרוּמָה וְשֶׁל חוּלִּין שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹךְ הָעִיסָּה, בְּזֶה כְּדֵי לְהַחְמִיץ וּבְזֶה כְּדֵי לְהַחְמִיץ וְחִימְּצוּ — אָסוּר, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. נָפַל שֶׁל תְּרוּמָה תְּחִלָּה — דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר. נָפַל שֶׁל חוּלִּין וְאַחַר כָּךְ נָפַל שֶׁל תְּרוּמָה אוֹ שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם — אָסוּר, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. וְהָא הָכָא, דִּפְגַם מֵעִיקָּרָא, וּפְלִיגִי! וְכִי תֵּימָא: הָכָא נָמֵישאינה ראויה לגר - שהסריחה. אלמא מדאפגים בטל איסורה: סרוחה מעיקרא - מוכת שחין מחיים דהואיל ואיפגמא מקודם שבאה לידי נבלה לא חל שם נבלה עליה אבל היכא דאיתסר מעיקרא תו לא פקע איסור משום פגם: מחלוקת - דר"מ ור"ש: בפוגם מעיקרו - משעה שנפל לתוכו: והא הכא דפוגם מעיקרא הוא ופליגי - דקתני אסור לרבנן: ר' יוחנן - אדעולא אתא לאיפלוגי: איתא לדר' יוחנן - דמוקי פלוגתייהו בפוגם מעיקרו: שאור של חולין שנפל לתוך העיסה וחימצה - כראוי ואח"כ נפל של תרומה או של כלאי הכרם אסור: ור"ש מתיר - שהחמיצה יותר מדאי ונפגמה: והא הכא - דהאי שאור משעה שנפל ביה פגמה שהרי מחומצת כבר וקאסר ר"מ: וראויה לחמע בה כמה עיסות אחרות - (של תרומה) הלכך חימוץ דיותר מדאי אע"פ שפגם הוא לענין אכילה שבח הוא לענין חימוע עיסות אחרות: שאור של תרומה ושל חולין שנפלו - ביחד לתוך העיסה ויש בכל אחד כדי לחמץ וחימצוה יותר מדאי לפוגמה: ר"ש מתיר - שפגמוה: נפל של תרומה תחלה ד"ה אסור - הואיל ומשביחה בתחלה אע"פ שחזר והועיל לפוגמה כשנפל שאור של חולין אחריו ושניהם פגמוה הוי משביח ולבסוף פגם ואסור. ולקמן פריך אם כן רישא נמי ר"ש הרי השביח של תרומה עם של חולין תחלה: נפל של חולין - וחימצה: ואחרי כן נפל של תרומה - דהיינו פוגם מעיקרו אסור ור"ש מתיר:אמר עולא מחלוקת בהשביח ולבסוף פגם - והשתא צ"ל לעולא דלא פליגי ר"מ ור"ש בקראי דלעיל דנבלה דא"כ לא הוי מיסתבר לחלק בין השביח ולבסוף פגם לפגם מעיקרו אלא בסברא פליגי ר"מ סבר כיון שהשביח מעיקרא בשעת נפילה וחל איסור עליה שוב אין לו היתר גם כי פגם אחרי כן ור"ש סבר כיון דהשתא פגמא הוא שרי: אבל השביח ולבסוף פגם ד"ה אסור - וא"ת והא לעיל משמע דפליגי בהשביח ולבסוף פגם גבי נבלה דר"מ מוקי לה בסרוחה מעיקרא דוקא אבל לא הסריחה מעיקרא והסריחה לבסוף אסורה ור"ש מוקי לה אפילו לא הסריחה מעיקרא והסריחה לבסוף שרי אלמא פליגי בהשביח ולבסוף פגם וי"ל דלא דמי השביח ולבסוף פגם דהכא לההיא נבלה דלעיל דהכא י"ל השביח בשעת התערובת שבשעה שנפל האיסור לתוך ההיתר היה נותן טעם לשבח ולבסוף פגם אותו טעם המעורב שם כגון נתן לתוך גריסין צוננין והרתיחן וע"ז קאמר ד"ה אסור כיון דמעיקרא היה נותן טעם לשבח וחל עליה איסור אבל ההוא דנבלה דלעיל דפליג ר"ש ושרי כשהיא סרוחה עכשיו אע"ג דמעיקרא לא היתה סרוחה מ"מ בעודה נבלה נפגם ושריא: או דלמא בין בזו ובין בזו מחלוקת - וא"ת היכי מספקא ליה בהא א"כ ר' יוחנן דאמר לעיל פגם מעיקרא מותר השביח ולבסוף פגם אסור דאמר כמאן לא כר"מ ולא כר"ש דר"מ אסר כל פגם ור"ש מתיר כל פגם וי"ל דסבר לה כר"ש בחדא בפגם מעיקרו וכר"מ בחדא בהשביח ולבסוף פגם: תיקו - ואע"ג דלקמן פשטינן לה מברייתא דבפגם מעיקרא פליגי השביח ולבסוף פגם דברי הכל אסור מ"מ עלתה להם בבית המדרש בתיקו ושוב פשטוה וכי האי גוונא אשכחנא בנדה בפרק המפלת (נדה דף כה.) גבי מחלוקת בעכור אבל בצלול כו' [וע"ע תוס' לעיל (עבודה זרה נג.) סוף ד"ה או דלמא]: