Avodah Zarah 17a

וְהִנְאֲךָ, וְעָלָיו נִתְפַּסְתָּ? אָמַר לוֹ: עֲקִיבָא, הִזְכַּרְתַּנִי, פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּשּׁוּק הָעֶלְיוֹן שֶׁל צִיפּוֹרִי, וּמָצָאתִי אָדָם אֶחָד מִתַּלְמִידֵי יֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי, וְיַעֲקֹב אִישׁ כְּפַר סְכַנְיָא שְׁמוֹ. אָמַר לִי: כָּתוּב בְּתוֹרַתְכֶם: ״לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וְגוֹ׳״, מַהוּ לַעֲשׂוֹת הֵימֶנּוּ בֵּית הַכִּסֵּא לְכֹהֵן גָּדוֹל? וְלֹא אָמַרְתִּי לוֹ כְּלוּם. אָמַר לִי: כָּךְ לִימְּדַנִי יֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי, כִּי ״מֵאֶתְנַן זוֹנָה קֻבָּצָה וְעַד אֶתְנַן זוֹנָה יָשׁוּבוּ״, מִמְּקוֹם הַטִּנּוֹפֶת בָּאוּ, לִמְקוֹם הַטִּנּוֹפֶת יֵלֵכוּ. וְהִנְאַנִי הַדָּבָר, עַל יְדֵי זֶה נִתְפַּסְתִּי לְמִינוּת, וְעָבַרְתִּי עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה: ״הַרְחֵק מֵעָלֶיהָ דַּרְכֶּךָ״ — זוֹ מִינוּת, ״וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ״ — זוֹ הָרָשׁוּת. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: ״הַרְחֵק מֵעָלֶיהָ דַּרְכֶּךָ״ — זוֹ מִינוּת וְהָרָשׁוּת, ״וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ״ — זוֹ זוֹנָה. וְכַמָּה? אָמַר רַב חִסְדָּא: אַרְבַּע אַמּוֹת. וְרַבָּנַן [הַאי] ״מֵאֶתְנַן זוֹנָה״ מַאי דָּרְשִׁי בֵּיהּ? כִּדְרַב חִסְדָּא, דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: כׇּל זוֹנָה שֶׁנִּשְׂכֶּרֶת, לְבַסּוֹף הִיא שׂוֹכֶרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְתִתֵּךְ אֶתְנָן וְאֶתְנַן לֹא נִתַּן לָךְ [וַתְּהִי לְהֶפֶךְ]״. וּפְלִיגָא דְּרַבִּי פְּדָת, דְּאָמַר רַבִּי פְּדָת: לֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא קְרִיבָה שֶׁל גִּלּוּי עֲרָיוֹת בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִישׁ אִישׁ אֶל כׇּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה״. עוּלָּא כִּי הֲוָה אָתֵי מִבֵּי רַב, הֲוָה מְנַשֵּׁק לְהוּ לַאֲחָתֵיהּ אַבֵּי יְדַיְיהוּ, וְאָמְרִי לַהּ: אַבֵּי חָדַיְיהוּ. וּפְלִיגָא דִּידֵיהּ אַדִּידֵיהּ, דְּאָמַר עוּלָּא: קְרִיבָה בְּעָלְמָא אָסוּר, מִשּׁוּם ״לָךְ לָךְ, אָמְרִין נְזִירָא; סְחוֹר סְחוֹר, לְכַרְמָא לָא תִּקְרַב״. ״לַעֲלוּקָה שְׁתֵּי בָנוֹת הַב הַב״. מַאי ״הַב הַב״? אָמַר מָר עוּקְבָא: [קוֹל] שְׁתֵּי בָּנוֹת שֶׁצּוֹעֲקוֹת מִגֵּיהִנָּם, וְאוֹמְרוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה ״הָבֵא הָבֵא״. וּמַאן נִינְהוּ? מִינוּת וְהָרָשׁוּת. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מָר עוּקְבָא, קוֹל גֵּיהִנָּם צוֹעֶקֶת וְאוֹמֶרֶת: הָבִיאוּ לִי שְׁתֵּי בָּנוֹת שֶׁצּוֹעֲקוֹת וְאוֹמְרוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה ״הָבֵא הָבֵא״. ״כׇּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן וְלֹא יַשִּׂיגוּ אׇרְחוֹת חַיִּים״, וְכִי מֵאַחַר שֶׁלֹּא שָׁבוּ, הֵיכָן יַשִּׂיגוּ? הָכִי קָאָמַר: וְאִם יָשׁוּבוּ — לֹא יַשִּׂיגוּ אוֹרְחוֹת חַיִּים. לְמֵימְרָא, דְּכׇל הַפּוֹרֵשׁ מִמִּינוּת מָיֵית? וְהָא הָהִיא דַּאֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא, וְאָמְרָה לֵיהּ: קַלָּה שֶׁבַּקַּלּוֹת עָשְׂתָה בְּנָהּ הַקָּטָן מִבְּנָהּ הַגָּדוֹל, וַאֲמַר לַהּ רַב חִסְדָּא: טְרַחוּ לַהּ בִּזְוָודְתָּא, וְלָא מִתָה. מִדְּקָאָמְרָה קַלָּה שֶׁבַּקַּלּוֹת עָשְׂתָה, מִכְּלָל דְּמִינוּת [נָמֵי] הָוְיָא בַּהּ! הָהוּא דְּלָא הָדְרָא בַּהּ שַׁפִּיר, וּמִשּׁוּם הָכִי לֹא מֵתָה. אִיכָּא דְּאָמְרִי: מִמִּינוּת — אִין, מֵעֲבֵירָה — לָא? וְהָא הָהִיא דַּאֲתַאי קַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא, וַאֲמַר לְהוּ [רַב חִסְדָּא: זַוִּידוּ לַהּ זְוַודְתָּא], וּמִתָה! מִדְּקָאָמְרָה ״קַלָּה שֶׁבַּקַּלּוֹת״, מִכְּלָל דְּמִינוּת נָמֵי הַוְיָא בַּהּ. וּמֵעֲבֵירָה לָא? וְהָתַנְיָא: אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן דּוּרְדְּיָא, שֶׁלֹּא הִנִּיחַ זוֹנָה אַחַת בָּעוֹלָם שֶׁלֹּא בָּא עָלֶיהָ. פַּעַם אַחַת שָׁמַע שֶׁיֵּשׁ זוֹנָה אַחַת בִּכְרַכֵּי הַיָּם, וְהָיְתָה נוֹטֶלֶת כִּיס דִּינָרִין בִּשְׂכָרָהּ. נָטַל כִּיס דִּינָרִין וְהָלַךְ וְעָבַר עָלֶיהָ שִׁבְעָה נְהָרוֹת. בִּשְׁעַת הֶרְגֵּל דָּבָר הֵפִיחָה, אָמְרָה: כְּשֵׁם שֶׁהֲפָיחָה זוֹ אֵינָהּ חוֹזֶרֶת לִמְקוֹמָהּ, כָּךְ אֶלְעָזָר בֶּן דּוּרְדְּיָא אֵין מְקַבְּלִין אוֹתוֹ בִּתְשׁוּבָה. הָלַךְ וְיָשַׁב בֵּין שְׁנֵי הָרִים וּגְבָעוֹת, אָמַר: הָרִים וּגְבָעוֹת בַּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים! אָמְרוּ לוֹ: עַד שֶׁאָנוּ מְבַקְּשִׁים עָלֶיךָ נְבַקֵּשׁ עַל עַצְמֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה״. אָמַר: שָׁמַיִם וָאָרֶץ בַּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים! אָמְרוּ: עַד שֶׁאָנוּ מְבַקְּשִׁים עָלֶיךָ נְבַקֵּשׁ עַל עַצְמֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה״. אָמַר: חַמָּה וּלְבָנָה בַּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים! אָמְרוּ לוֹ: עַד שֶׁאָנוּ מְבַקְּשִׁים עָלֶיךָ, נְבַקֵּשׁ עַל עַצְמֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה״. אָמַר: כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת בַּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים! אָמְרוּ לוֹ: עַד שֶׁאָנוּ מְבַקְּשִׁים עָלֶיךָ, נְבַקֵּשׁ עַל עַצְמֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנָמַקּוּ כׇּל צְבָא הַשָּׁמַיִם״. אָמַר: אֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּי. הִנִּיחַ רֹאשׁוֹ בֵּין בִּרְכָּיו וְגָעָה בִּבְכִיָּה עַד שֶׁיָּצְתָה נִשְׁמָתוֹ. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן דּוּרְדְּיָא מְזֻומָּן לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא! [וְהָא הָכָא בַּעֲבֵירָה הֲוָה וּמִית], הָתָם נָמֵי, כֵּיוָן דַּאֲבִיק בַּהּ טוּבָא, כְּמִינוּת דָּמְיָא. בָּכָה רַבִּי וְאָמַר: יֵשׁ קוֹנֶה עוֹלָמוֹ בְּכַמָּה שָׁנִים, וְיֵשׁ קוֹנֶה עוֹלָמוֹ בְּשָׁעָה אַחַת. וְאָמַר רַבִּי: לֹא דַּיָּין לְבַעֲלֵי תְשׁוּבָה שֶׁמְּקַבְּלִין אוֹתָן, אֶלָּא שֶׁקּוֹרִין אוֹתָן ״רַבִּי״. רַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי יוֹנָתָן הֲווֹ קָאָזְלִי בְּאוֹרְחָא, מְטוֹ לְהָנְהוּ תְּרֵי שְׁבִילֵי, חַד פָּצֵי אַפִּיתְחָא דַּעֲבוֹדָה זָרָה, וְחַד פָּצֵי אַפִּיתְחָא דְּבֵי זוֹנוֹת. אֲמַר לֵיהּ חַד לְחַבְרֵיהּ: נֵיזִיל אַפִּיתְחָא דַּעֲבוֹדָה זָרָה

והנאך - ישר [הדבר] בעיניך: לכהן גדול - שפירש מביתו לפני יום הכפורים ללשכת פרהדרין ושם היו מתקנים לו כל צרכיו: והרשות - שולטנות שנותנין עיניהן בבעלי ממון להרגן וליטול ממונן: ורבנן - דלית להו האי דבר מינות דיעקב: לבסוף - היא נבזית בעיני כל ושוכרתן. והכי משמע מאתנן זונה קבצה קבצה מאתנן הזונה ובאתנן זונה ישוב להינתן: ופליגא דרבי פדת - הני ארבע אמות דרב חסדא: אבי ידייהו - בזרועותיהן: אבי חדייהו - חזה. דרך בני אדם כשיוצאין מבית הכנסת מיד הוא נושק לאביו ולאמו ולגדול ממנו בארכובה או בפס ידיו [משום כבוד]: שצועקות מגיהנם - על רוב ייסורי גיהנם: מינות - צועקת הבא תקרובת לעבודת כוכבים: רשות - צועקת הבא ממון ודורונות וארנונא ומס למלך: לא ישובון - כל המשתמדים לעבודת כוכבים אחר שנאבקו במינות אינם שבין ואם שבין ממהרין למות מתוך צרה וכפיית יצרם וזו גזירת מלך עליהם למות: קלה שבקלות - עבירה קלה שבידה זו היא שעשתה בנה קטן מבנה [גדול בנה] הגדול בא עליה והולידה ממנו בנה הקטן ובאה לקבל דין ולשוב בתשובה: בזוודתא - תכריכין. צידה לדרך (בראשית מ״ב:כ״ה) מתרגמינן זוודין לאורחא ותכריכין הן צידה לדרך מתים: ה"ג מדקאמרה קלה שבקלות - ולא מתה אתקפתא היא. ואיכא דמותבי הכי אמינות אין מעבירה לא והא ההיא דאתיא כו' ומתה ומשנינן מדקאמרה קלה שבקלות מכלל דמינות נמי הוה בה ומשום הכי מתה: הרגל דבר - תשמיש. הרגל התחלה כמו (אבות פ"ג מי"ג) מרגילין את האדם לערוה ממשיכין [והיינו התחלה]: הפיחה - רוח: פצי אפיתחא דעבודת כוכבים - פתוח לפתח עבודת כוכבים כמו (תהילים כ״ב:י״ד) פצו עלי פיהם:

ויעקב איש כפר סכניא שמו - צ"ל דאין זה יעקב מינאה דפרק אין מעמידין (לקמן עבודה זרה דף כח.) דרמא סמא לרבי אבהו דודאי אותו יעקב לא האריך ימים כ"כ אלא נראה דההוא שבא לרפאות את בן דמא (לקמן עבודה זרה כז:) אבל יעקב מינאה דרבי אבהו יכול להיות שהוא אותו דפרק כיסוי הדם (חולין דף פד.) גבי רבא: מהו לעשות בית הכסא לכ"ג - נראה דלאו מדאורייתא קא בעי דפשיטא דשרי דהא אפילו ריקועים דבית קדשי הקדשים הוה שרי אי לאו ריבויא דקרא בפרק כל הצלמים (לקמן עבודה זרה דף מו:) אבל מידי דהר הבית פשיטא דשרי דהא אפי' פרה אימעיטא פרק כל הצלמים מקרא דבית ה' פרט לפרה שאינה באה לבית: הרחק מעליה דרכך זו מינות - והא דאמרי' בפרק כל כתבי (שבת דף קטז.) דכמה אמוראי הוו אזלי לבי אבידן זהו להתווכח עמם ולא היה מקום מינות ממש אלא מקום ויכוח ומתקבצים שם חכמי עובדי כוכבים ונושאין ונותנים בדינים ומאן דלא הוה אזיל היינו מיראה שלא יהרגום וכן משמע דאמר רב נחמן אנא מינייהו ומסתפינא מינייהו ודלא כפ"ה שפירש בסמוך שהוא מקום עבודת כוכבים: ופליגא דרבי פדת - וא"ת ומאי פליגא דלמא לעולם אמרו רב חסדא ור' פדת שמן התורה אינו אסור אלא קריבה של גלוי עריות אבל מגזירת חכמים צריך להרחיק ד' אמות וה"נ קשיא פ"ק דשבת (דף יג.) על ההיא דאמר ואת אשת רעהו לא טמא ואל אשה נדה לא קרב מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור אף נדה כן ועלה קאמר ופליגא דר' פדת דא"ר פדת לא אסרה תורה אלא קריבה של גלוי עריות בלבד ומאי קאמר וכי בא ר' פדת לומר דאשתו נדה הוא בבגדו והיא בבגדה שרי והלא שנינו במשנה (שם דף יא.) לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה לכך נראה לר"י דה"ק הכא והתם דמה שאנו דורשים מלשון קריבה הכא ארבע אמות והתם הוא בבגדו כו' פליגא דר' פדת דלר' פדת אין לשון קריבה בין בדברי תורה בין בדברי קבלה אלא גלוי עריות ממש ואפילו אסמכתא לעשות הרחקה ד' אמות אין ללמוד ממנה: ופליגא דידיה אדידיה - ומה שהיה מיקל לעצמו היינו משום דדמיין עליה כי כשורא כדאמרי' בריש פ"ב דכתובות (דף יז.): לעלוקה - לפי הפשט היינו גיהנם וכן יסד הפייט בזולת של חנוכה יקדו בהבהבי עלק ור"ת הקשה דבפ"ב דעירובין (דף יט. ושם ד"ה והאיכא) דחשיב שמות גיהנם לא קחשיב האי לכך נראה לו דשם חכם הוא כמו (משלי ל) לאיתיאל (ושם לא) למואל אבל אין לומר שהוא משמות שלמה כמו אגור וקהלת דבמדרש של ג' דברים קחשיב איתיאל בשמות שלמה ולא קחשיב האי בהדייהו: עד שאנו מבקשים עליך רחמים - לא השיבו לו כך אלא היה אומר בלבו שכך יוכלו להשיב א"נ שר של הרים היה משיב כן:

עבודה זרה יז.

Navigate the library