Avodah Zarah 54a

אָמַר חִזְקִיָּה: מַאי קְרָא ״בְּשׂוּמוֹ כׇּל אַבְנֵי מִזְבֵּחַ כְּאַבְנֵי גִר מְנֻפָּצוֹת לֹא יָקֻמוּ אֲשֵׁרִים וְחַמָּנִים״? אִי אִיכָּא ״כְּאַבְנֵי גִיר מְנוּפָּצוֹת״ — לֹא יְקוּמוּן אֲשֵׁרִים וְחַמָּנִים, אִי לָאו — יָקוּמוּ. תָּנָא: נֶעֱבָד שֶׁלּוֹ אָסוּר, וְשֶׁל חֲבֵירוֹ מוּתָּר. וּרְמִינְהִי: אֵיזֶהוּ נֶעֱבָד? כֹּל שֶׁעוֹבְדִים אוֹתוֹ בֵּין בְּשׁוֹגֵג וּבֵין בְּמֵזִיד, בֵּין בְּאוֹנֶס וּבֵין בְּרָצוֹן. הַאי אוֹנֶס הֵיכִי דָּמֵי? לָאו כְּגוֹן דְּאָנַס בֶּהֱמַת חֲבֵירוֹ וְהִשְׁתַּחֲוָה לָהּ? אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: לָא, כְּגוֹן שֶׁאֲנָסוּהוּ גּוֹיִם וְהִשְׁתַּחֲוָה לִבְהֶמְתּוֹ דִּידֵיהּ. מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי זֵירָא: אוֹנֶס רַחֲמָנָא פַּטְרֵיהּ, דִּכְתִיב ״וְלַנַּעֲרָה לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר״! אֶלָּא אָמַר רָבָא: הַכֹּל הָיוּ בִּכְלָל ״לֹא תָעׇבְדֵם״, וּכְשֶׁפָּרַט לְךָ הַכָּתוּב ״וָחַי בָּהֶם״ וְלֹא שֶׁיָּמוּת בָּהֶם — יָצָא אוֹנֶס. וַהֲדַר כְּתַב רַחֲמָנָא: ״וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קׇדְשִׁי״, דַּאֲפִילּוּ בְּאוֹנֶס. הָא כֵּיצַד? הָא בְּצִנְעָא, וְהָא בְּפַרְהֶסְיָא. אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרָבָא: תַּנְיָא דִּמְסַיְּיעָא לָךְ, בִּימוֹסְיָאוֹת שֶׁל גּוֹיִם בִּשְׁעַת הַשְּׁמָד — אַף עַל פִּי שֶׁהַשְּׁמָד בָּטֵל, אוֹתָן בִּימוֹסְיָאוֹת לֹא בָּטְלוּ. אֲמַר לְהוּ: אִי מִשּׁוּם הָא לָא תְּסַיְּיעַן, אֵימַר יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד הֲוָה וּפְלַח לַהּ בְּרָצוֹן. רַב אָשֵׁי אָמַר: לָא תֵּימָא ״אֵימַר״, אֶלָּא וַדַּאי יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד הֲוָה וּפְלַח לַהּ בְּרָצוֹן. חִזְקִיָּה אָמַר, כְּגוֹן שֶׁנִּיסֵּךְ לַעֲבוֹדָה זָרָה יַיִן עַל קַרְנֶיהָ. מַתְקֵיף לַהּ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: הַאי נֶעֱבָד הוּא? הַאי בִּימוֹס בְּעָלְמָא הוּא, וְשַׁרְיֵיהּ! אֶלָּא אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: כְּגוֹן שֶׁנִּיסֵּךְ לָהּ יַיִן בֵּין קַרְנֶיהָ, דַּעֲבַד בַּהּ מַעֲשֶׂה, וְכִי הָא דַּאֲתָא עוּלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְבֶהֱמַת חֲבֵירוֹ לֹא אָסְרָה, עָשָׂה בָּהּ מַעֲשֶׂה — אֲסָרָהּ. אֲמַר לְהוּ רַב נַחְמָן: פּוּקוּ וֶאֱמַרוּ לֵיהּ לְעוּלָּא, כְּבָר תַּרְגְּמַהּ רַב הוּנָא לִשְׁמַעְתָּיךְ בְּבָבֶל, דְּאָמַר רַב הוּנָא: הָיְתָה בֶּהֱמַת חֲבֵירוֹ רְבוּצָה בִּפְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה, כֵּיוָן שֶׁשָּׁחַט בָּהּ סִימָן אֶחָד — אֲסָרָהּ. מְנָא לַן דַּאֲסָרָהּ? אִילֵּימָא מִכֹּהֲנִים, וְדִלְמָא שָׁאנֵי כֹּהֲנִים דִּבְנֵי דֵעָה נִינְהוּ! וְאֶלָּא מֵאַבְנֵי מִזְבֵּחַ, וְדִלְמָא כִּדְרַב פָּפָּא?

מאי קרא - דמזבח הוי אבנים הרבה ואיסורו עד שינתץ רובו: גיר - כפור גרושל"א: לא יקומו - שוב לא יקריבו עליו: ואי לאו - דלא ניתצו יקומו: נעבד - בבעלי חיים הנאסר לגבוה: אם שלו - היה כשהשתחוה לו אסור אם לאו אינו נאסר לגבוה: מזיד ורצון חדא הוה אלא תנא רצון אצל אונס: הכל היו - בין אונס בין רצון: בפרהסיא - לא תחללו והאי דקתני אונס אסור בפרהסיא: שעת גזרה פרהסיא הוא ואונס הוא: ודאי ישראל מומר - דא"א בכל העובדין שלא יהא בהן אחד מומר אחרי שרואה את ישראל ידם מטה נוטה לבו לעבודת כוכבים: חזקיה אמר - לעולם אונס דקתני שאנס בהמת חבירו ואפילו הכי לא תרמינהו אהדדי דהא דתני אסור כגון שניסך לעבודת כוכבים בין קרניה של בהמת חברו דעביד מעשה והא ודאי מיתסרא כדיליף לקמן (עבודה זרה נד ע"ב): והאי נעבד הואי - בתמיהה. נעבד לא קרי אלא שעשה את הבהמה עצמה עבודת כוכבים: והאי בימוס בעלמא - שויוה ובעלי חיים לא מיתסרי משום משמשי עבודת כוכבים: כגון שניסך לה - שעשה עבודת כוכבים ועשה בה מעשה אבל בהשתחואה או עבודה אחרת דלאו בגופה לא מיתסר דבר שאינו שלו: סימן אחד - לעבודת כוכבים: אי נימא מכהנים - שאנסום מלכי ישראל לעשות כומרים לעבודת כוכבים וכתיב ולא יגשו אלי (עוד) לכהן לי (יחזקאל מ״ד:י״ג): דבני דעה נינהו - וקנסא הוא: מאבני מזבח - שגנזום מלכי בית חשמונאי משום דשיקצום מלכי יון לעבודת כוכבים ואע"ג דהקדש הוו ולא יכול העובד כוכבים לאסרן אפ"ה כיון דעבוד מעשה אסרינהו רבנן: דלמא כר"פ - דאמר קרא אשכחו ודרוש שיצאו לחולין וקנאום העובדי כוכבים ויכלו לאסרן:

אמר חזקיה מאי קרא - צ"ל דחזקיה אברייתא קאי ולא על דברי רבי יוחנן שהרי חזקיה רבו של רבי יוחנן ומיהו פרק ד' אחים ביבמות (דף לא:) עושה אביי תירוץ על מה שהקשה התלמוד על רב אשי אלא ודאי גם אביי ידע דברי רב אשי והוצרך לו לתרץ והתלמוד סידר כן לפי שהוא מתיישב יותר היטב אחר הסוגיא: כגון שאנסוהו עובדי כוכבים והשתחוה לבהמה דידיה - פי' אנסוהו שאמרו להרגו אם לא ישתחוה מאליו אבל אין לפרש שכפפו קומתו בעל כרחו דא"כ הוא לא היה עושה כלום אלא הם עשו מעשה בגופו ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו: מתקיף לה רבי זירא אונס רחמנא פטריה - תימה מאי קפריך נהי דפטור ממיתה בדיעבד מכל מקום לכתחלה הוא חייב למסור עצמו למיתה ואם כן למה לא יאסר מטעם נעבד דהא פרהסיא דבסמוך לרבא קרי ליה נעבד מטעם דחייב למסור עצמו ואע"ג דבדיעבד פטור דכל אונס פטור ואין לומר דלרבי זירא אונס רחמנא פטריה מכל וכל ואפי' לכתחלה אין למסור עצמו על כך דא"כ מאי ראיה מייתי מולנערה לא תעשה אדרבה מיניה ילפינן דחייב למסור עצמו בשלהי בן סורר ומורה (סנהד' דף עד.) אפילו במצוה קלה דקאמר הרי זה בא ללמד ונמצא למד מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המאורסה יהרג ואל יעבור ואדרבה קרא דוחי בהם הוה ליה לאיתויי דמיניה תמצא להוציא אונס כדאמר רבא ועוד קשיא מאי קא מסייעי ליה לרבא בסמוך מבימוסיאות בשעת הגזרה דאסורות אפילו ר' זירא נמי יודע בזה כיון דבשעת הגזרה הוא חייבין למסור עצמן כדאמרינן בשילהי בן סורר ומורה דאפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור ונראה לרבינו יצחק לפרש דבין ר' זירא ורבא לא פליגי בהא דלכתחלה חייב למסור עצמו ורבי זירא הכי פריך אונס רחמנא פטריה דיעבד דכתיב ולנערה לא תעשה דבר אע"ג שיש לו למסור עצמו אין לאסור בהשתחוואתו ורבא מסיק דהואיל ובפרהסיא חייב למסור עצמו עבודת כוכבים קרינא ביה ואעפ"כ בדיעבד פטור והשתא מסייע שפיר לרבא מבימוסיאות דמשום דחייב למסור עצמו אסר להו וא"ת מאי קא מייתי למפטר אונס מולנערה התם בדין הוא דפטורה משום דקרקע עולם היא י"ל דלא הוזכר קרקע עולם לענין פטור המיתה ואין טעם לפטרה ממיתה אלא משום אונס תדע שהרי אם היתה נבעלת ברצון היתה חייבת ואע"ג שהיא קרקע עולם וקרקע עולם לגבי מסירת עצמה למיתה הוזכר דמזה הטעם אינה חייבת למסור עצמה אם לא שיאמרו לה או תהרג או תביא עליך הערוה אבל אם אמרו לה או תניחי שיבעלוך או תהרג אין לה למסור עצמה דמרוצח ילפינן ושם אין לו הטעם למסור עצמו אלא שלא יהרוג בידים אבל היכא דלא עביד מעשה כגון שמשליכין אותו על התינוק ומתמעך ודאי אין למסור עצמו: הא בצנעא הא בפרהסיא - לכאורה משמע דרבא ס"ל דאונס דצנעא אין לו למסור עצמו ומתוך כך היה נראה לפסוק כרבי ישמעאל דשרי נמי עבודת כוכבים בצנעא וקשיא דחס ושלום שנפסוק עבודת כוכבים יעבור ואל יהרג ועוד בשאלתות דרב אחאי פרשת וארא (סימן מב) פוסק כר' יוחנן דאמר בשילהי בן סורר ומורה (סנהדרין דף עד. ע"ש) משום ר"ש בן יהוצדק כל מצות שבתורה יעבור ואל יהרג חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים יכול אפילו בפרהסיא ת"ל ולא תחללו את שם קדשי לכך נראה דרבא נמי אית ליה דרבי יוחנן והא דקא משני לתרוצי הברייתא אפילו אליבא דר' ישמעאל הוא דאתא וכן משמע נמי בפ"ב דכתובות (דף יט.) דרבא אית ליה דרבי יוחנן דא"ל רבא אילו אתו לקמן לאימלוכי אמרי' להו זילו חתומו וכו' דאמר מר אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא עבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים והתם נמי בצנעא מיירי דאין דרך שיאנס אותם בפני י' ומורי דודי הרב ר' משה מקוצי בספר המצות שחבר כתב בסוף פרק בן סורר ומורה וז"ל רבא דפ' ר' ישמעאל לא פליג עליה דר' יוחנן אלא ה"פ אמר רבא הכל היו בכלל לא תעבדם בין לאזהרה בין למיתה כשהוא אומר וחי בהם יצא אונס דצנעא מכל וכל בין מאזהרה בין ממיתה אבל הא מודי רבא דאיכא עשה דבכל נפשך שיש למסור עצמו אפילו בכל אונסא כדאמר ר"א בברייתא כשהוא אומר לא תחללו אהדריה בכלליה והיינו אונס דפרהסיא בין לאזהרה בין למיתה והואיל ורבא שהוא בתרא לא פליג עליה דרבי יוחנן שריר וקיים פסק השאלתות שיש לאדם למסור עצמו למיתה ואפילו באונס ובצנעא עכ"ל: היתה בהמת חברו רבוצה לפני עבודת כוכבים - פירש בקונטרס לא מיבעיא הרביצה דהגביהה וקנאה ונעשית שלו ולא נהירא דמדפריך התם (חולין דף מא.) ממנסך למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מאי קא פריך מדאגבהיה לנסך קנייה והויא שלו אלא ודאי אין הגבהתו מועלת רק להתחייב באונסין לכך נראה לפרש דרבוצה נקט לרבותא אע"פ שלא הרביצה ולא עשה בה מעשה גדול אסרה במעשה זוטא וסימן א' לאו דוקא דה"ה כל דהו שהרי סימן אחד בבהמה אינו גמר דבר ומייתי כבר תרגמה אע"ג דרב הונא מיירי לאסרה להדיוט ונעבד שלו אסור מיירי בלאסרה לגבוה דכי היכי דמעשה בגופו כגון שחיטה מהני לאסרה להדיוט ה"ה נמי דמעשיו דידיה כגון ניסך לה בין קרניה מהני לאסרה לגבוה: אילימא מכהנים - שעשו מעשה ונאסרו אע"פ שאין זו ראיה גמורה דשמא עשו מעשה בשלהם מכל מקום הכי קאמר אפילו היו דומים לזה ולא עשו מעשה רק בשל אחרים לא ראיה היא כדדחי משום דבני דעה נינהו:

עבודה זרה נד.

Navigate the library