טוען את הדף…
הָתָם יְדִיעַ מַמָּשׁוֹ, הָכָא לָא יְדִיעַ מַמָּשָׁן. וְטָרִית טְרוּפָה, וְצִיר שֶׁאֵין בָּהּ דָּגָה וְכוּ׳. מַאי חִילֵּק? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר אַבָּא אָמַר רַב: זוֹ סוּלְתָּנִית, וּמִפְּנֵי מָה אֲסוּרָה? מִפְּנֵי שֶׁעֵרְבוֹנָהּ עוֹלֶה עִמָּהּ. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין לוֹ עַכְשָׁיו וְעָתִיד לְגַדֵּל לְאַחַר זְמַן, כְּגוֹן הַסּוּלְתָּנִית (וְהָעַפְיָץ) [וְהָעַפְיָין] — הֲרֵי זֶה מוּתָּר. יֵשׁ לוֹ עַכְשָׁיו וְעָתִיד לְהַשִּׁיר בְּשָׁעָה שֶׁעוֹלֶה מִן הַיָּם, כְּגוֹן אֲקוּנָס וַאֲפוּנָס, כְּטַסְפַּטְיָיס וְאַכְסְפַּטְיָיס וַאֲטוּנָס — מוּתָּר. אַכְרֵיז רַבִּי אֲבָהוּ בְּקֵיסָרִי: קִירְבֵי דָגִים וְעוּבָּרָן נִיקָּחִין מִכׇּל אָדָם. חֶזְקָתָן אֵינָן בָּאִים אֶלָּא מִפִּלּוּסָא וְאַסְפַּמְיָא, כִּי הָא דְּאָמַר אַבָּיֵי: הַאי צַחַנְתָּא דְּבָב נַהֲרָא שַׁרְיָא. מַאי טַעְמָא? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דִּרְדִיפִי מַיָּא, וְהַאי דָּג טָמֵא כֵּיוָן דְּלֵית לֵיהּ חוּט הַשִּׁדְרָה, בְּדוּכְתָּא דִּרְדִיפִי מַיָּא לָא מָצֵי קָאֵי, וְהָא קָא חָזֵינַן דְּקָאֵי! אֶלָּא מִשּׁוּם דִּמְלִיחִי מַיָּא, וְהַאי דָּג טָמֵא — כֵּיוָן דְּלֵית לֵיהּ קִלְפֵי, בְּדוּכְתָּא דִּמְלִיחִי מַיָּא לָא מָצֵי קָאֵי. וְהָא קָחָזֵינַן דְּקָאֵי! אֶלָּא, מִשּׁוּם דְּלָא מְרַבֵּה טִינָא דָּג טָמֵא. אֲמַר רָבִינָא: הָאִידָּנָא דְּקָא שָׁפְכִי בֵּיהּ נְהַר גּוֹזָא וּנְהַר גַּמְדָּא — אֲסִירִי. אָמַר אַבָּיֵי: הַאי חַמְרָא דְּיַמָּא — שְׁרֵי, תּוֹרָא דְּיַמָּא — אֲסִיר, וְסִימָנָיךְ: טָמֵא טָהוֹר, טָהוֹר טָמֵא. אָמַר רַב אָשֵׁי: שְׁפַר נוּנָא שְׁרֵי, קְדַשׁ נוּנָא אֲסִיר, וְסִימָנָיךְ: ״קֹדֶשׁ לַה׳״. אִיכָּא דְּאָמְרִי: קְבַר נוּנָא אָסוּר, וְסִימָנָיךְ: קִבְרֵי גוֹיִם. רַבִּי עֲקִיבָא אִיקְּלַע לְגִינְזַק, אַיְיתוֹ לְקַמֵּיהּ הָהוּא נוּנָא דַּהֲוָה דָּמֵי לְחִיפּוּשָׁא, חַפְּיֵיהּ בְּדִיקּוּלָא, חֲזָא בֵּיהּ קִלְפֵי וְשַׁרְיֵיהּ. רַב אָשֵׁי אִיקְּלַע לְטַמְדוֹרְיָא, אַיְיתוֹ לְקַמֵּיהּ הָהוּא נוּנָא דַּהֲוָה דָּמֵי לִצְלוֹפְחָא, נַקְטֵיהּ לַהֲדֵי יוֹמָא, חֲזָא דַּהֲוָה בֵּיהּ צִימְחֵי וְשַׁרְיֵיהּ. רַב אָשֵׁי אִיקְּלַע לְהָהוּא אַתְרָא, אַיְיתוֹ לְקַמֵּיהּ נוּנָא דְּהָוֵי דָּמֵי לִשְׁפַרְנוּנָא, חַפְּיֵיהּ בִּמְשִׁיכְלֵי חִיוָּרֵי, חֲזָא בֵּיהּ קִלְפֵי וְשַׁרְיֵיהּ. רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אִיקְּלַע לְאַקְרָא דְאַגְמָא, קָרִיבוּ לֵיהּ צַחַנְתָּא, שַׁמְעֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה קָרֵי לֵיהּ ״בָּאטֵי״. אֲמַר: מִדְּקָא קָרֵי לֵיהּ ״בָּאטֵי״, שְׁמַע מִינַּהּ דָּבָר טָמֵא אִית בֵּיהּ, לָא אֲכַל מִינֵּיהּ. לְצַפְרָא עַיֵּין בֵּהּ, אַשְׁכַּח בֵּיהּ דָּבָר טָמֵא, קָרֵי אַנַּפְשֵׁיהּ: ״לֹא יְאֻנֶּה לַצַּדִּיק כׇּל אָוֶן״. וְהַקּוֹרֶט שֶׁל חִילְתִּית. מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם דְּמַפְסְקִי לֵיהּ בְּסַכִּינָא. אַף עַל גַּב דְּאָמַר מָר: נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם מוּתָּר, אַגַּב חוּרְפֵּיהּ דְּחִילְתִּיתָא מְחַלְּיָא לֵיהּ שַׁמְנוּנִיתָא, וְהָוֵה לֵיהּ כְּנוֹתֵן טַעַם לְשֶׁבַח, וְאָסוּר. עַבְדֵּיהּ דְּרַבִּי לֵוִי הֲוָה קָא מְזַבֵּין חִילְתִּיתָא, כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי לֵוִי אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אֲמַרוּ לֵיהּ: מַהוּ לְמִיזְבַּן מִינֵּיהּ? אֲמַר לְהוּ: עַבְדּוֹ שֶׁל חָבֵר הֲרֵי הוּא כְּחָבֵר. רַב הוּנָא בַּר מִנְיוֹמֵי זְבֵן תְּכֵילְתָּא מֵאֱנָשֵׁי דְּבֵיתֵיהּ דְּרַב עַמְרָם חֲסִידָא, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף, לָא הֲוָה בִּידֵיהּ. פְּגַע בֵּיהּ חָנָן חַיָּיטָא, אֲמַר לֵיהּ: יוֹסֵף עַנְיָא מְנָא לֵיהּ? בְּדִידִי הֲוָה עוֹבָדָא, דִּזְבֵינִי תְּכֵילְתָּא מֵאֱנָשֵׁי דְּבֵיתֵיהּ דְּרַבְנָאָה אֲחוּהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, וַאֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַב מַתְנָא, לָא הֲוָה בִּידֵיהּ. אֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה מֵהַגְרוֹנְיָא, אָמַר לִי: נְפַלְתְּ לְיָד, הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵשֶׁת חָבֵר הֲרֵי הִיא כְּחָבֵר. תְּנֵינָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: אֵשֶׁת חָבֵר הֲרֵי הִיא כְּחָבֵר, עַבְדּוֹ שֶׁל חָבֵר הֲרֵי הוּא כְּחָבֵר, חָבֵר שֶׁמֵּת — אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקָתָן עַד שֶׁיֵּחָשְׁדוּ, וְכֵן חָצֵר שֶׁמּוֹכְרִין בָּהּ תְּכֵלֶת הֲרֵי (הֵן בְּחֶזְקָתָן) [הִיא בְּחֶזְקָתָהּ] עַד שֶׁתִּיפָּסֵל. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵשֶׁת עַם הָאָרֶץ שֶׁנִּשֵּׂאת לְחָבֵר, וְכֵן בִּתּוֹ שֶׁל עַם הָאָרֶץ שֶׁנִּשֵּׂאת לְחָבֵר, וְכֵן עַבְדּוֹ שֶׁל עַם הָאָרֶץ שֶׁנִּמְכַּר לְחָבֵר — כּוּלָּן צְרִיכִין לְקַבֵּל דִּבְרֵי חֲבֵרוּת, אֲבָל אֵשֶׁת חָבֵר שֶׁנִּשֵּׂאת לְעַם הָאָרֶץ, וְכֵן בִּתּוֹ שֶׁל חָבֵר שֶׁנִּשֵּׂאת לְעַם הָאָרֶץ, וְכֵן עַבְדּוֹ שֶׁל חָבֵר שֶׁנִּמְכַּר לְעַם הָאָרֶץ — אֵינָן צְרִיכִין לְקַבֵּל דִּבְרֵי חֲבֵרוּת לְכַתְּחִלָּה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הֵן צְרִיכִין לְקַבֵּל דִּבְרֵי חֲבֵרוּת לְכַתְּחִלָּה. וְכֵן הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁנִּשֵּׂאת לְחָבֵר, וְהָיְתָה קוֹשֶׁרֶת לוֹ תְּפִילִּין עַל יָדוֹ, נִשֵּׂאת לְמוֹכֵס, וְהָיְתָה קוֹשֶׁרֶת לוֹ קִשְׁרֵי מוֹכֵס עַל יָדוֹ. אָמַר רַב: חבי״ת אָסוּר בְּחוֹתָם אֶחָד, חמפ״ג מוּתָּר בְּחוֹתָם אֶחָד. חָלָב, בָּשָׂר, יַיִן, תְּכֵלֶת.התם ידיע ממשו - שהרי מטבילין בו והרוטב נאכל והיין נאכל עמו: הכא לא ידיע ממשן - שאין אוכלין הרוטב אלא הירק ולא הכניסו הירק לתוכו אלא להתקיים: הרי זה מותר - גרסינן: קירבי דגים - שומנן: עוברן - הן ביצים של דגים: מפלוסא ואספמיא - ואין דגים טמאים מצויין שם: צחנתא - חילק: דבב נהרא - דבב שם הנהר: דרדיפי - בכח מקלחין דבדב"ש בלע"ז: דלא מרבה טינא דג טמא - קרקעית של אותו הנהר אין מגדל דגים טמאים: חמרא דימא ותורא דימא - דקי"ל במסכת חולין (דף קכז.) כל שיש בים יש ביבשה חוץ מן החולדה: טמא - ביבשה טהור בים: קדש נונא - שם דגים שבים: קדש לה' - סתם קדש אסור: חיפושא - דג טמא: חפייה בדיקולא - כיסהו בסל ופירכס בתוכו ונשרו קליפין ונראו בדפניהם קשקשים דקים: לצלופחא - דג ושמו אנגילי"א: להדי יומא - נגד השמש: צימחי - קשקשים דקים: משיכלי חיורי - מתוך שהן לבנות נראין בהן קשקשים שהן שחורין: שמעיה לההוא דהוה קרי - לההוא מינא: באטי - והוא שם דג טמא: מחליא ליה - ממתקו: מאינשי ביתיה - אשתו. ודרך הרמאים למכור קלא אילן בשם תכלת: נפלת ליד - נפלת לידי. כלומר עכשיו אתה צריך לי: צריכין לקבל דברי חברות - מתחלה קודם שיהו נאמנין לכל דברי חברות שיאכלו בטהרה ושיעשרו פירות וכיוצא בהן: מוכס - סתמא גזלן: קשרי מוכס - חותמות לנותני המכס כדי שלא יתבעום חביריו ומשרתיו פעם אחרת: חבי"ת - סימן הוא חלב בשר יין תכלת:התם ידיע ממשו - וא"ת תקשי ליה קנקנים דלא ידיע ממשן ואסר ר"מ וי"ל דהתם כיון דנפלט היין מן הקנקנים בשל ישראל הוה כמו בעין וידיע ממשן אבל יין לתוך הכבשים לא ידיע ממשן שמתבטל היין בכבשים ולמאי דפרישית לעיל דלא אסר רבי מאיר קנקנים ניחא: אין לו עכשיו ועתיד ליגדל לאחר זמן - אומר ר"י דדריש אין לו עיין לו כלומר עיין עליו אם יש לו עכשיו או עתיד ליגדל לאחר זמן והכי דרשינן ביבמות (דף כב:) ובן אין לו עיין לו: וסימניך טמא טהור טהור טמא - לכאורה לא קא יהיב האי סימנא אלא להני תרי מיני אחמרא ואתורא אבל אשאר מינין לא דהא בפ"ב דקידושין (דף מא.) אמר רבא מלח שיבוטא והוא עז של ים כדאמר בפ' הפרה (ב"ק דף נה.) הנהיג בעיזא ושבוטא מאי: ה"ג רש"י שפר נונא שרי קדש נונא אסור וסימניך קדש לה' ואיכא דאמרי קבר נונא אסור וסימניך קברי עובדי כוכבים - ור"ח גרס איפכא שפר נונא אסור קדש נונא שרי וסימניך (ירמיהו ב׳:ג׳) קדש ישראל לה' כלומר השם התירו לעמו ואיכא דאמרי קבר נונא שרי וסימניך קברי עובדי כוכבים אינם מטמאין באהל כלומר אינו טמא וכן משמע בסמוך דמייתי ההיא עובדא דאייתי ההוא נונא דדמי לשפר נונא בתר עובדי דההוא דדמי לחיפושא ולצלופחא דדגים טמאים הם משמע דשפר נונא נמי דג טמא הוא: אגב חורפיה דחילתיתא ה"ל כנותן טעם לשבח - וא"ת דלסגי ליה בקליפה כדאמר (חולין דף ח:) גבי שחטה בסכין טריפה וי"ל דחורפיה דחילתיתא בלע טפי ולא סגי בקליפה וי"מ כמו כן דבצל וקפלוט שנחתך בסכין של עובדי כוכבים דלא סגי ליה בקליפה דאגב חורפיה בלע טפי ושמעתי בשם הר"ם דחילתיתא דוקא דחריף טפי ולא בצל וקפלוט: אמר רב חבי"ת בחותם אחד אסור - פרש"י לפי שדמיהן יקרים והר"ר אפרים בר דוד היה אומר הטעם משום דאיתיה לאיסורא בעיניה אבל חמפ"ג אינו אלא תערובת אבל אין לומר הטעם משום יוקר שהרי מורייס דמיה יקרים מיין ואין נראה לר' יהודה דהא ודאי דאיכא הרבה מקומות שהיין יוקר יותר כדאמר לעיל (עבודה זרה דף לד:) קיסתא דמורייס בלומא קיסתא דחמרא בד' לומי לכך נראה לו יותר טעם רש"י דפי' משום יוקר וכן משמע בסמוך דקאמר מ"ש גבינה דלא טרח ומזייף כו' וכן גבי פת דאי איכא גביה כי האי לא טרח ומזייף: