Avodah Zarah 66a

חַמְרָא עַתִּיקָא בְּעִנְבֵי, דִּבְרֵי הַכֹּל בְּנוֹתֵן טַעַם. חַמְרָא חַדְתָּא בְּעִנְבֵי, אַבָּיֵי אָמַר: בְּמַשֶּׁהוּ, וְרָבָא אָמַר: בְּנוֹתֵן טַעַם. אַבָּיֵי אָמַר: בְּמַשֶּׁהוּ, בָּתַר טַעְמָא אָזְלִינַן, אִידֵּי וְאִידֵּי חַד טַעְמָא הוּא, דְּהָוֵה לֵיהּ מִין בְּמִינוֹ, וּמִין בְּמִינוֹ בְּמַשֶּׁהוּ. וְרָבָא אָמַר: בְּנוֹתֵן טַעַם, בָּתַר שְׁמָא אָזְלִינַן, וְהַאי שְׁמָא לְחוּד וְהַאי שְׁמָא לְחוּד, וְהָוֵה לֵיהּ מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, וּמִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם. תְּנַן: יֵין נֶסֶךְ שֶׁנָּפַל עַל גַּבֵּי עֲנָבִים כּוּ׳. קָא סָלְקָא דַּעְתִּין: חַמְרָא חַדְתָּא בְּעִנְבֵי, מַאי לָאו בְּנוֹתֵן טַעַם? לָא, בְּמַשֶּׁהוּ. הָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא, זֶה הַכְּלָל: כֹּל שֶׁבַּהֲנָאָתוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם — אָסוּר, כֹּל שֶׁאֵין בַּהֲנָאָתוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם — מוּתָּר, מִכְּלָל דִּבְנוֹתֵן טַעַם עָסְקִינַן! וְאַבָּיֵי, מַתְנִיתִין בְּחַמְרָא עַתִּיקָא בְּעִנְבֵי. חַלָּא דְּחַמְרָא וְחַלָּא דְּשִׁיכְרָא, וַחֲמִירָא דְּחִיטֵּי וַחֲמִירָא דִּשְׂעָרֵי, אַבָּיֵי אָמַר: בְּנוֹתֵן טַעַם, בָּתַר טַעְמָא אָזְלִינַן, וְהַאי טַעְמָא לְחוּד וְהַאי טַעְמָא לְחוּד, וְהָוֵה לֵיהּ מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, וּמִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם. וְרָבָא אָמַר: בְּמַשֶּׁהוּ, בָּתַר שְׁמָא אָזְלִינַן, וְהַאי חַלָּא מִיקְּרֵי וְהַאי חַלָּא מִיקְּרֵי, וְהַאי חֲמִירָא מִיקְּרֵי וְהַאי חֲמִירָא מִיקְּרֵי, וַהֲוָה לֵיהּ מִין בְּמִינוֹ, וְכׇל מִין בְּמִינוֹ בְּמַשֶּׁהוּ. אָמַר אַבָּיֵי: מְנָא אָמֵינָא לַהּ דְּבָתַר טַעְמָא אָזְלִינַן? דְּתַנְיָא: תַּבְלִין שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת, וְהֵן מִין אֶחָד, אוֹ מִין שְׁלֹשָׁה — אֲסוּרִין וּמִצְטָרְפִין. וְאָמַר חִזְקִיָּה: הָכָא בְּמִינֵי מְתִיקָה עָסְקִינַן, הוֹאִיל וּרְאוּיִן לְמַתֵּק בָּהֶן אֶת הַקְּדֵירָה. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בָּתַר טַעְמָא אָזְלִינַן — כּוּלֵּי חַד טַעְמָא הוּא, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ בָּתַר שְׁמָא אָזְלִינַן — הַאי שְׁמָא לְחוּד וְהַאי שְׁמָא לְחוּד! וְרָבָא אָמַר לָךְ: הָא מַנִּי? רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּתַנְיָא: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: מִנַּיִן לְכׇל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁמִּצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תֹאכַל כׇּל תּוֹעֵבָה״, כֹּל שֶׁתִּיעַבְתִּי לָךְ — הֲרֵי הוּא בְּבַל תֹּאכַל. חַלָּא לְגוֹ חַמְרָא — דִּבְרֵי הַכֹּל בְּנוֹתֵן טַעַם. חַמְרָא לְגוֹ חַלָּא — אַבָּיֵי אָמַר: בְּמַשֶּׁהוּ, וְרָבָא אָמַר: בְּנוֹתֵן טַעַם. אַבָּיֵי אָמַר: בְּמַשֶּׁהוּ,

חמרא עתיקא - טעמו ניכר בענבים: חמרא חדתא - בנותן טעם. וכל היכא דאיתמר נותן טעם ואין טעמו ניכר הוה שיעורא בששים: חלא דחמרא וחלא דשיכרא - חד דאיסור וחד דהיתר: חמירא דחיטי וחמירא דשערי - חד דחולין וחד דתרומה. ונפלו זה לתוך זה: וכל מין במינו במשהו - לקמן פסקינן דלאו הלכתא הכי אלא אפילו מין במינו בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך: תבלין שנים וג' שמות והן מין אחד או מין ג' אסורין ומצטרפין - ה"ג במסכת ערלה. ג' שמות והן מין אחד כגון פלפל לבן פלפל שחור פלפל ארוך או מין ג' וג' שמות יש להן אסורין ומצטרפין אם נפלו לקדירה ולא בזה כדי לתבל ולא בזה כדי לתבל ונצטרפו ותיבלו והן של איסור מצטרפין לאוסרה. ואמר חזקיה הכא דקאמר מין ג' וג' שמות להן מצטרפין אע"ג דתלתא מיני נינהו ובשמא נמי לא שוו: במיני מתיקה עסקינן - שכולן טעמן מתוק ומש"ה מצטרפין דטעמן שוה למתק בהן הקדירה: ורבא אמר לך הא מני ר"מ היא - ואע"ג דלא שוו לא בשמא ולא בטעמא קאמר דמצטרפין ודחזקיה ליתא: חלא שנפל לגו חמרא - חלא דאיסור לגו חמרא דהיתר דברי הכל בנותן טעם דכי נפיל לגויה לא הוי דמי ליה לא בריחא ולא בטעמא שאין היין מבטל ריח החומץ עד שנתרבה לתוכו ולא החומץ מבטל ריח היין משום דרובא חמרא: אבל חמרא לגו חלא - משעה שהגיע לאויר הכלי נהפך היין בריחו לריח החומץ וקודם שנתערבו היו שוין בריחן:

מכלל דרישא בנותן טעם עסקינן - יש שהיו מפרשים דכל איסור דהוי במשהו לא אמרינן ביה נותן טעם לפגם מותר דהא אין לך טעם בטל יותר ממשהו באלף ה"ה נותן טעם לפגם ומפרש כאן מכלל דבנותן טעם עסקינן דלכך מותר בשאין בהנאתן בנותן טעם דאי במשהו הא אפילו לפגם אסור ואין ראיה מכאן דלא דייק הכא אלא מדמפליג בסיפא בהכי מכלל דרישא בנ"ט דבהכי איירי מתני' ועוד דמשהו מין במינו אין הטעם בטל כלל אפילו באלף כיון שהטעם שוה אבל לפגם הטעם בטל ובחמץ בפסח לספרים דגרסי במשהו כרב (פסחים דף ל.) אע"ג דשלא במינו אסור במשהו אע"פ שהטעם בטל מ"מ אין לאסור טעם לפגם שלא יהא טפל חמור מן העיקר דשלא במינו אינו אסור אלא אטו מינו אלא ודאי אין חילוק דכל נותן טעם לפגם מותר: תבלין של ב' וג' שמות אסורין ומצטרפין - פ"ה אם נפלו לקדירה ולא בזה כדי לתבל ולא בזה כדי לתבל ונצטרפו ותיבלו והם של איסור מצטרפין לאוסרה וקשה דלפי' משמע דחדא מלתא היא ולישנא דברייתא משמע דתרי מילי נינהו לכן פירש רשב"ם דאסורים דקאמר ר"ל אסורה העיסה או הקדירה בנתינת טעם ומצטרפין בדבר יבש לאסור ואפי' בלא נתינת טעם כגון שנפלו לתוך חולין ויש בו מאתים לבטל אחד מן האיסורין אפ"ה לא בטיל עד שיהו בו מאתים מן השנים וא"ת אמאי תני תרוייהו אסורים ומצטרפין ליתני מצטרפין לחוד ושפיר שמעינן תרוייהו בין בלח בין ביבש וי"ל דאי הוה תני הכי ה"א דר"ש דפליג בסיפא בתרוייהו פליג בין להצטרף לנותן טעם בקדירה בין להעלות באחד ומאתים מש"ה תני תרוייהו לאשמועינן דר"ש לא פליג בנתינת טעם לקדירה אלא מודה דמצטרפין (כדחזי') דאע"ג דלא גזרו על תערובת דמאי אפ"ה קאמר שאני שאור ותבלין דלטעמא עבידי ולא בטלי והא דטעמא לא בטיל לא בעי למימר דלא בטיל כלל אלא דלא בטיל כדין שאר איסורים אבל בטל ודאי שפיר כי ידעינן ודאי דנתבטל הטעם כגון ביורה גדולה: תבלין של שנים וג' שמות והם מין א' - פרש"י כגון פלפל לבן פלפל שחור פלפל ארוך והם מין א' וכולן קרוין פלפלין או ג' מיני תבלין כגון פלפל וכמון וקנמון וקשה על זה דבמס' ערלה (פ"ב מ"י) קתני סיפא ר"ש אומר בין ג' שמות והם מין אחד בין ג' מינין והם שם אחד אינם מצטרפין ולפ"ה דפי' דשמות לשון שם ממש בשלמא ג' שמות והם מין א' משכחת לה כדפי' אלא ג' מינים והם שם אחד היכי משכחת לה כיון דשם ר"ל שם ממש וע"ק דבכל דוכתא הוי פירוש שם איסור כמו השמות הללו (דאיזהו נשך (ב"מ דף עד)) לכן נראה דשמות דקאמר היינו שם דאיסור כמו לא מן השם הוא זה בסוף פ' הזורק (שבת דף קב.) גבי יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ה' חטאות וה"פ הכא תבלין של שנים וג' שמות כגון פלפל דכלאים ופלפל דערלה ופלפל דתרומה דתלתא איסורין וכולן מין פלפלין הם או ג' מינים פלפלים וקנמון ושאר מינים וכולם איסור אחד והשתא ניחא דמשכחת שפיר ג' מינים והם שם אחד כגון מאיסור אחד פי' מתרומה או מערלה או מכלאי הכרם וכן משמע בירושלמי דתנן בפ"ב דמס' ערלה התרומה ותרומת מעשר והחלה והבכורים מצטרפין זה עם זה וקאמר עלה בגמ' לר"ש נצרכא דאע"ג דאמר ר"ש אין ב' שמות מצטרפין מודה הכא שכולם שם תרומה משמע בהדיא דשמות היינו איסורין: ורבא אמר הא מני ר"מ היא - וא"ת א"כ מאי איריא מיני מתיקה דאמר חזקיה אפילו בלא מיני מתיקה נמי מצטרפין משום דכל מה שתיעבתי לך כו' ופרש"י דאה"נ אליבא דרבא ליתא לדחזקיה דמוקי לה במיני מתיקה דוקא ול"נ דא"כ אין הלכה כחזקיה מדפליג רבא עילויה והוא בתראה ובשבת ס"פ ר"ע (שבת דף פט:) משמע שהתלמוד תופס עיקר הא דחזקיה דקא פריך התם והתנן תבלין של ב' וג' שמות כו' ואמר חזקיה במיני מתיקה שנו כאן מדקא פריך תלמודא ממילתיה דחזקיה ש"מ דהלכה כמותו לכן נראה לרבא נמי דמוקי לה כר"מ איתא לחזקיה ואע"ג דאמר ר"מ כל איסורים שבתורה מצטרפין ואפילו בלאו מיני מתיקה משום דדריש כל מה שתיעבתי לך כו' ה"מ כשהאיסורים בעין ואז ודאי מצטרפין חצי זית מזה וחצי מזה לחייב אפילו אינם שוים במתיקה אבל כשהם מעורבין בתבשיל שאינם בעין כי ההיא דתבלין ב' וג' כו' ומיירי שמתבל בהם בקדירה אפילו ר"מ מודי לחזקיה דדוקא במיני מתיקה מצטרפין כיון שהם שוים למתק הקדירה אבל אם אינם שוים במיני מתיקה לא מצטרפין כיון שאינם שוין בנתינת טעם בקדירה שזה בא למתק וזה בא לחזק: כל שתיעבתי לך כו' - ואפילו למ"ד לאו שבכללות אין לוקין עליו ה"מ כגון עלין ולולבין דמפקי מכל אשר יעשה מגפן היין וכן חי ומבושל בחמי טבריה דמפקינן מכי אם צלי אש אבל היכא דהאיסור מפורש כל אחד לבדו כגון בכל איסורי דעלמא אי חזינן מהכא שמצטרפי לא חשבינן ליה לאו שבכללות: ורבא אמר בנותן טעם ריחיה חלא וטעמא חמרא חמרא - תימה דקשה הלכתא אהלכתא דקי"ל כרבא לגבי אביי וקי"ל כר' יהושע בן לוי נמי דאמר פרק המוכר פירות (ב"ב דף צו.) דריחיה חלא וטעמא חמרא חלא ור' יוחנן אמר דריחיה חלא וטעמא חמרא חמרא (כרב כהנא) וי"ל דהתם איכא לישנא אחרינא ודרומאי מתני איפכא דר' יוחנן אמר ריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא ורבי יהושע בן לוי אמר חמרא כרבא דהכא ומכאן נראה דמותר לקדש בע"ש על היין שריחו חלא וטעמיה חמרא:

עבודה זרה סו.

Navigate the library