Avodah Zarah 33b

לְכַתְּחִלָּה אוֹ דִיעֲבַד? תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי רַב זְבִיד בַּר אוֹשַׁעְיָא: הַלּוֹקֵחַ קַנְקַנִּים מִן הַגּוֹיִם — חֲדָשִׁים נוֹתֵן לְתוֹכָן יַיִן, יְשָׁנִים — נוֹתֵן לְתוֹכָן צִיר וּמוּרְיָיס לְכַתְּחִלָּה. בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה מֵרַבִּי אַמֵּי: הֶחְזִירָן לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ וְנִתְלַבְּנוּ, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: צִיר שׂוֹרֵף, אוּר לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?! אִתְּמַר נָמֵי: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: קַנְקַנִּים שֶׁל גּוֹיִם שֶׁהֶחְזִירָן לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ, כֵּיוָן שֶׁנָּשְׁרָה זִיפְתָּן מֵהֶן — מוּתָּרִין. אָמַר רַב אָשֵׁי: לָא תֵּימָא עַד דְּנָתְרָן, אֶלָּא אֲפִילּוּ רְפַאי מִירְפָא, אַף עַל גַּב דְּלָא נְתַר. קִינְסָא — פְּלִיגִי בַּהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא, חַד אָסַר וְחַד שָׁרֵי, וְהִלְכְתָא כְּמַאן דְּאָסַר. אִיבַּעְיָא לְהוּ: מַהוּ לִיתֵּן לְתוֹכוֹ שֵׁכָר? רַב נַחְמָן וְרַב יְהוּדָה אָסְרִי, וְרָבָא שָׁרֵי. רָבִינָא שְׁרָא לֵיהּ לְרַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַב יִצְחָק לְמִירְמָא בֵּיהּ שִׁכְרָא, אֲזַל רְמָא בֵּיהּ חַמְרָא, וַאֲפִילּוּ הָכִי לָא חַשׁ לַהּ לְמִילְּתָא, אֲמַר: אַקְרַאי בְּעָלְמָא הוּא. רַב יִצְחָק בַּר בִּיסְנָא הֲוָה לֵיהּ הָנְהוּ מָאנֵי דְּפָקוּסְנָא, מַלִּינְהוּ מַיָּא, אַנְּחִינְהוּ בְּשִׁימְשָׁא, פְּקַעוּ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא: אֲסַרְתִּינְהוּ עֲלָךְ אִיסּוּרָא דִּלְעָלַם. אֵימוֹר דַּאֲמוּר רַבָּנַן מְמַלִּינְהוּ מַיָּא, אַנּוֹחֵי בְּשִׁימְשָׁא מִי אֲמוּר? אָמַר רַבִּי יוֹסְנָא אָמַר רַבִּי אַמֵּי: כְּלֵי נֶתֶר אֵין (לוֹ) [לָהֶן] טׇהֳרָה עוֹלָמִית. מַאי כְּלֵי נֶתֶר? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין: כְּלֵי מַחְפּוֹרֶת שֶׁל צְרִיף. דְּבֵי פַּרְזַק רוּפִילָא אֲנַס הָנֵי כּוּבֵי מִפּוּמְבְּדִיתָא, רְמָא בְּהוּ חַמְרָא, אַהְדְּרִינְהוּ נִיהֲלַיְיהוּ. אֲתוֹ שַׁיְילוּהּ לְרַב יְהוּדָה, אָמַר: דָּבָר שֶׁאֵין מַכְנִיסוֹ לְקִיּוּם הוּא, מְשַׁכְשְׁכָן בְּמַיִם וְהֵן מוּתָּרִין. אָמַר רַב עַוִּירָא: הָנֵי חַצְבֵי שְׁחִימֵי דַּאֲרַמָּאֵי, כֵּיוָן דְּלָא בָּלְעִי טוּבָא — מְשַׁכְשְׁכָן בְּמַיִם וּמוּתָּרִין. אָמַר רַב פַּפִּי: הָנֵי פַּתְוָותָא דְּבֵי מִיכְסֵי, כֵּיוָן דְּלָא בָּלְעִי טוּבָא — מְשַׁכְשְׁכָן בְּמַיִם וּמוּתָּרִין. כָּסֵי — רַב אַסִּי אָסַר, וְרַב אָשֵׁי שְׁרֵי. אִי שָׁתֵי בְּהוּ גּוֹי פַּעַם רִאשׁוֹן — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דַּאֲסִיר, כִּי פְּלִיגִי בְּפַעַם שֵׁנִי. אִיכָּא דְּאָמְרִי: פַּעַם רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דַּאֲסִיר, כִּי פְּלִיגִי בְּפַעַם שְׁלִישִׁי. וְהִלְכְתָא: פַּעַם רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי — אָסוּר, שְׁלִישִׁי — מוּתָּר. אָמַר רַב זְבִיד: הַאי מָאנֵי דְקוּנְיָא, חִיוָּרָא וְאוּכָּמָא — שְׁרֵי, יְרוֹקָא — אֲסִיר, מִשּׁוּם דְּמִיצְּרִיף. וְאִי אִית בְּהוּ קַרְטוּפָנֵי — כּוּלְּהוּ אֲסִירִי. דָּרֵשׁ מָרִימָר: קוּנְיָא, בֵּין אוּכָּמָא בֵּין חִיוָּרָא בֵּין יְרוֹקָא — שְׁרֵי. מַאי שְׁנָא מֵחָמֵץ בַּפֶּסַח, דִּבְעוֹ מִינֵּיהּ מִמָּרִימָר: הָנֵי מָאנֵי דְקוּנְיָא, מַהוּ לְאִשְׁתַּמּוֹשֵׁי בְּהוּ בְּפִיסְחָא? יְרוּקֵּי לָא תִּיבְּעֵי לָךְ, דְּמִצָּרְפִי וּבָלְעִי וַאֲסִירִי. כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ — חִיוָּרֵי וְאוּכָּמֵי מַאי? כִּי אִית בְּהוּ קַרְטוּפָנֵי, לָא תִּיבְּעֵי לָךְ, דְּוַדַּאי בָּלְעִי וַאֲסִירִי. כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ — דְּשִׁיעִי מַאי? אֲמַר

לכתחלה או דיעבד - אציר ומורייס קאי:
כל קנקנים מחרס נינהו: קינסא - הכניס קיסמין דולקין לתוך הקנקן עד שנשרה זפתו: והלכתא כמאן דאסר - ולא דמי להחזירן בכבשן דהתם כיון שהסיקן מבחוץ עד שנשרה זפתן כבר נתלבן החרס אבל הכא כיון שהכניס האור מיד זפתו נושר. ומהכא שמעינן דהני חביות או קנקנים לפי שמכניסן לקיום לא סגי בהכשר בפנים בין לשרפן בין לתת לתוכן מים חמין מדאסיר בקינסא דהיינו באור עצמו כ"ש במה שהוחם ממנו אבל אם אפשר לשרפן מבחוץ שרי לפיכך צריך לערן מעת לעת או להשהותם עד שנים עשר חדש: לא חש למילתא - למגזר שכרא אטו חמרא דשכרא מבטל ליה לטעמיה דחמרא: דפקוסנא - של צפיעי בקר ונתן בהן יין נסך: איסורא דלעולם - כלומר איבדתם על חנם: אין להם טהרה - מיין נסך הנבלע בהן משום דבליעי טובא: מחפורת של צריף - קרקע שחופרין משם צריף ובלע"ז אלו"ם ובלשון אשכנז בייס"א: פרזק - שם האיש: רופילא - שני למלך: שחימי - מקרקע שחמתית רוש"א בלע"ז: פתוותא - כלי חרס: דבי מיכסי - מקום קרקעיתו קשה: כסי - כוסות של חרס ואין מכניסן לקיום אלא שותין בהם: אי שתי בהו עובד כוכבים פעם ראשון דכולי עלמא אסור - דאיידי דרכיכי בלעי ואסירי עד שימלאם מים שלשה ימים וכדאמרן: קוניא - כלי חרס מצופה באבר וקורין פלומי"ד: ירוקא אסור - דמשום דמצריף שיש בו קרקע מחפורת של צריף ובלעי טפי: קרטופני - בקעים וסדקים: דמצרפי ובלעי - שיש בהן צריף ובלעי טפי:

בעא מיניה ר' יהודה נשיאה מר' אמי - נראה דאינו ר' יהודה נשיאה דשרא מישחא כי אותו בן בנו של רבינו הקדוש היה ואף בברייתא הוא נזכר ותני עלה ורבותינו התירוה לינשא ובתוספתא (פ"ה) נמי גרס רבי יהודה התיר את השמן אלא אחריו היה ושמא בן בנו של ר' יהודה דגזר על השמן הוה והוא ר' יהודה הנשיא דמועד קטן (דף יב:) דקאמר התם דאישתי מיא דאחים קפילא ארמאה ושמע רב (אסי) ואיקפיד: קינסא - פ"ה ולא דמי להחזירן בכבשן דהתם כיון שהוסקו מבחוץ עד שנשרה זפתן כבר נתלבן החרס אבל הכא כיון שמכניס האור מבפנים מיד זפתן נושר וכן הדין בחביות שלנו ומשמע לפירושו כי אם היה מסיקו מבפנים עד שאם היה זפת מבחוץ והיה נושר כי די בכך ואין נראה לרבינו אלחנן כי יש לחוש דלמא חס עליה דלמא פקעה דאף בשל חרס אמר פרק כל שעה (פסחים דף ל:) דלא נימלי לקדירות גומרי דחייס עלייהו דלמא פקעי כ"ש בחביות דחייס שלא ישרפו וכתב הרב ר' משה מקוצי דאע"ג דפסקינן הלכתא כמאן דאסר מ"מ לכפות החבית על האש אם האש גדול כל כך וחזק מבפנים שידו סולדת מבחוץ מותר וחשוב כמו הגעלה וענין הגעלה התיר ר"ת להגעיל חבית לטהר מיין נסך אם פתח אחד משוליה וזורק רותחין לתוכה ומהפך המים על שוליה אילך ואילך דאע"ג דבשאר איסורין לא סלקא הגעלה בהכי דאפילו עירוי מכלי ראשון ליכא הכא מ"מ איכא למימר ביין נסך דתשמישו בצונן שרי ומביא ראיה מדקא"ר יוסי לקמן בפ"ב (עבודה זרה עה.) חולטן במי זיתים ובשאר איסורין לא מהניא חליטת מי זיתים ור"י אומר כי מצוה מן המובחר להגעיל כל נסר לבד ולזרוק עליה מאותו כלי עצמו שהוא רותח על האור ודי בכך אע"פ שפסקה הרתיחה כשמעבירה מן האור ויש משימין קערה בתוך מחבת על האש עד שהרתיחות עולות תוך הקערה ומאותה קערה מגעילין ובזה מסופק ר"י אם זה מועיל ככלי ראשון אם לאו ותלה הדבר להחמיר ואסר בהן להגעיל דחשיב ככלי שני ולענין מליגת תרנגולת נמי אסר דחשיב ליה ככלי ראשון: והלכתא כמאן דאסר - בכל התורה כולה אמר רבינא לקולא ורב אחא לחומרא והלכתא כרבינא לקולא כדאמרינן פרק (כל הבשר) [גיד הנשה] (חולין דף צג:) ולכך הוצרך לפסוק כאן כמאן דאסר: שרא למירמי ביה שיכרא - אומר ר"י דה"ה מים וכל שאר משקין לבד מיין: כלי נתר - אומר ר"י דתרי גווני נתר שעושין ממנו כלים וזה אינו אותו דפ"ק דשבת (דף טז.) דקאמר כלי נתר וכלי חרס טומאתן שוה ויש עוד נתר שלישי שאין עושין ממנו כלים אלא מכבסין בו את הכלים והוא ששנינו (נדה דף סא:) אצל שבעה סמנין המעבירים את הכתם נתר כו': כסי - פרש"י כוסות של חרס ואין מכניסן לקיום אלא שותין בהן ואי שתי בהו עובד כוכבים פעם ראשון ושני אסור דאיידי דרכיכי בלעי ואסירי עד שימלאם מים ג' ימים כדאמר לעיל ולפי זה נהגו העולם ליתן מים בכלי חרס חדש ולהשהות בו זמן גדול קודם שישתמשו בהם יין לפי שאם יגע בהם עובד כוכבים אח"כ לא יצטרך עירוי אבל קשה לר"ת מהא דאמר לקמן בפ"ב (עבודה זרה דף עד:) מודה רבי בקנקנים שהן אסורין לפי שמכניסן לקיום הא לאו טעמא דמכניסן לקיום כמו בכלי חרס סגי בניגוב בעלמא כמו בגת ומחץ ומשפך והדחה בשאר כלים מועיל כמו ניגוב בגת כי גם ניגוב אינו להפליט רק להסיר הזוהמא שנדבק מבחוץ ואין סברא לומר כי בקנקנים נשתמש עובד כוכבים מים בתחלת תשמישו לכך פר"ת דמיירי הכא בכסי בין חדשים בין ישנים ושתה בהם עובד כוכבים יין כמה פעמים וה"פ הלכתא פעם ראשון ושני כלומר שתי הדחות במים אינם רוצים להכשירו שלישי מותר פי' דאז ודאי בהדחה שלישית נפלט הכל וכיוצא בדבר מצינו פרק התערובות (זבחים דף עט:) גבי חרסן של זב וזבה פעם ראשון ושני טמא שלישי טהור פירוש הוא כלי שהטילו בו הזב והזבה מימי רגלים וקאמר דמים ראשונים ושניים טמאים שמעורב בהם מי רגלים של זב אבל מים שלישיים טהורים וגם במדרש אסתר גבי ישנו עם אחד שא"ל המן לאחשורוש אם זבוב נופל לכוסו של אחד מהם זורקו ושותהו ואילו אדוני המלך נוגע בהם חובטו בקרקע ולא עוד אלא שמדיח כוסו שלש פעמים ודוקא בכוסות של חרס אבל של עץ או של מתכת וזכוכית אין צריך להדיח רק פעם אחת מיהו בהרבה מקומות בתלמוד מצינו כוסות סתם שהם של מתכות וזכוכית ונכון להדיח שלש פעמים בכל הכלים: קוניא - פ"ה כלי חרס מצופה באבר פלומי"ן בלע"ז וקשה לר"ת (דאמר בזבחים פרק קדשי קדשים) גבי מזבח מני סיד וקוניא ולא קאמר אבר שהוא לשון התלמוד כדאמר פתילה של אבר וע"ק מי גרע חיפוי אבר מאם היה כולו ממנו וע"ק דאמר ירוקי אסירי משום דבלעי דמצריף ובשלנו איכא ירוקי ולא מצריף לכך פר"ת קוניא היתוך כלי זכוכית שלא נתבשל כל צרכו והוא מן החול כמו כלי חרס כדאמרינן פ"ק דשבת (דף טו:) הואיל ותחילת ברייתו מן החול שוינהו רבנן ככלי חרס כדאמרינן ואע"ג דכלי זכוכית שלם לא בלע הכא כיון דאין בו אלא חיפוי על החרס בלע וכן פירש הערוך:

עבודה זרה לג:

Navigate the library