Avodah Zarah 72b

אִם יֵשׁ בּוֹ עַכֶּבֶת יַיִן — אָסוּר. הָא עַכֶּבֶת יַיִן בְּמַאי קָא מִתַּסְרָא? לָאו בְּנִצּוֹק? שְׁמַע מִינַּהּ: נִצּוֹק חִיבּוּר. תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: שֶׁפְּחָסַתּוּ צְלוֹחִיתוֹ, אֲבָל לֹא פְּחָסַתּוּ צְלוֹחִיתוֹ — מַאי? לָא, תִּפְשׁוֹט דְּנִצּוֹק אֵינוֹ חִיבּוּר! לָא, פְּחָסַתּוּ צְלוֹחִיתוֹ — תִּפְשׁוֹט לָךְ דְּאָסוּר, נִצּוֹק — תִּיבְּעֵי. תָּא שְׁמַע: הַמְעָרֶה מִכְּלִי לִכְלִי, אֶת שֶׁמְּעָרֶה מִמֶּנּוּ — מוּתָּר, הָא דְּבֵינֵי בֵּינֵי — אָסוּר. שְׁמַע מִינַּהּ: נִצּוֹק חִיבּוּר. אִי נִצּוֹק חִיבּוּר, אֲפִילּוּ דְּגַוֵּיהּ דְּמָנָא נָמֵי לִיתְּסַר! הָא לָא קַשְׁיָא, דְּקָא מְקַטֵּיף קַטּוֹפֵי. מִכׇּל מָקוֹם, נִצּוֹק חִיבּוּר! וּלְטַעְמָיךְ, אֵימָא סֵיפָא: אֶת שֶׁעֵירָה לְתוֹכוֹ הוּא דַּאֲסִיר, הָא דְּבֵינֵי בֵּינֵי שְׁרֵי! אֶלָּא, מֵהָא לֵיכָּא לְמִשְׁמַע מִינַּהּ. תָּא שְׁמַע: הַמְעָרֶה מֵחָבִית לַבּוֹר, קִילּוּחַ הַיּוֹרֵד מִשְּׂפַת חָבִית לְמַטָּה — אָסוּר! תַּרְגְּמַהּ רַב שֵׁשֶׁת: בְּגוֹי הַמְעָרֶה, דְּאָתֵי מִכֹּחוֹ. אִי גּוֹי הַמְעָרֶה, אֲפִילּוּ גַּוָּא דְּחָבִיתָא נָמֵי מִתְּסַר! כֹּחַ דְּגוֹי מִדְּרַבָּנַן הוּא דַּאֲסִיר, הַהוּא דִּנְפַק לְבָרַאי — גְּזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן, הַהוּא דִּלְגַוַּאי — לָא גְּזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן. אֲמַר לְהוּ רַב חִסְדָּא לְהָנְהוּ סָבֹיָתָא: כִּי כָיְילִיתוּ חַמְרָא לְגוֹיִם — (קָטְפִי) [קַטִּיפוּ] קַטּוֹפֵי, אִי נָמֵי (נָפְצִי) [נַפִּיצוּ] נַפּוֹצֵי. אֲמַר לְהוּ רָבָא לְהָנְהוּ שָׁפוֹכָאֵי: כִּי שָׁפְכִיתוּ חַמְרָא — לָא לִיקְרַב גּוֹי לְסַיַּיע בַּהֲדַיְיכוּ, דִּלְמָא מִשְׁתְּלִיתוּ וְשָׁדֵיתוּ לֵיהּ עֲלֵיהּ, וְקָאָתֵי מִכֹּחוֹ וַאֲסִיר. הָהוּא גַּבְרָא דְּאַסֵּיק חַמְרָא בְּגִישְׁתָּא וּבַת גִּישְׁתָּא, אֲתָא גּוֹי אַנַּח יְדֵיהּ אַגִּישְׁתָּא, אַסְרֵיהּ רָבָא לְכוּלֵּיהּ חַמְרָא. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא, וְאָמְרִי לַהּ רַב אַדָּא בַּר מַתְנָה לְרָבָא, וְאָמְרִי לַהּ רָבִינָא לְרָבָא: בְּמַאי? בְּנִצּוֹק. שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ נִצּוֹק חִיבּוּר? שָׁאנֵי הָתָם, דְּכוּלֵּי חַמְרָא אַגִּישְׁתָּא וּבַת גִּישְׁתָּא גְּרִיר. אָמַר מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: קְנִישְׁקְנִין שְׁרֵי, וְהָנֵי מִילֵּי דִּקְדֵים פְּסַק יִשְׂרָאֵל, אֲבָל קְדֵם פְּסַק גּוֹי — לָא. רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אִיקְּלַע לְבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא, שְׁרָא לְהוּ לְמִשְׁתֵּא בִּקְנִישְׁקְנִין.

הא עכבת יין - דמשפך במאי איתסר הא לא נגע משפך ביין נסך משירד לתוך הצלוחית: אלא בנצוק - שחיבר יין שבמשפך ליין שבקרקעיתה של צלוחית: תני רבי חייא - במתניתיה להך מתניתא ומוסיף בה: שפחסתו צלוחיתו - והכי קתני לה נטל המשפך ומדד לתוך צלוחית של עובד כוכבים והרי פחסתו צלוחיתו וחזר ומדד לתוך צלוחיתו של ישראל אם יש בו עכבת יין אסור דכיון שנתמלאת צלוחיתו עד שפחס היין בשולי המשפך שנתחבר ממש יין שבמשפך ליין נסך:
ומקשינן כיון דהך דרבי חייא מתני' היא וקתני שפחסתו צלוחיתו הא לאו הכי שרי תפשוט דנצוק אינו חיבור: ומשני לא שפחסתו צלוחיתו תפשוט לך דאסיר - והיא גופה איצטריכא לאשמועי' דלא תימא הא נמי דמיא לנצוק ולא תיתסר אבל נצוק תיבעי לך ומהכא לא דייקי בה התירא דהא גופא איצטריך: המערה מכלי אל כלי - סלקא דעתיה בישראל עסקינן: דמפסוקי פסוקי - קוד' שירד הקילוח לתוך כלי העובד כוכבים יפסוק ראש הנצוק מכלי העליון דהשתא ליכא חיבור מידי אבל דביני ביני דמיחבר ע"י נצוק אסור לקלטו מן האויר לשתותו וה"נ מחבית לבור ומה שבבור יין נסך: דגואי לא גזור רבנן - והלכה כרב ששת שאין אדם חלוק עליו ואם שפך עובד כוכבים [מן] הכלי מותר מה שנשאר בכלי: קטופי - שיפסוק ראש העליון של נצוק קודם שיגיע ראש התחתון לכלי העובד כוכבים ואי נגע מקמי דליפסוק ראש העליון תו לא מהני קיטוף דאיתסר לה בנצוק דס"ל נצוק חיבור וכן הלכה: נפצי נפוצי - יעמדו מרחוק ויזרקו היין לכליו של עובד כוכבים כי היכי דלא ליהוי נצוק: שפוכאי - פועלין ישראל הרגילים לערות יין מכלי אל כלי: ושדית ליה עלויה - שמא הניחו את כל הכלי שמערין ממנו ביד העובד כוכבים והוא יערה לבדו ומיתסר התחתון: גישתא ובת גישתא - היינו דיופי דגרס בעירובין (דף קד.) חותכין שני קנים בשיפוע ומדביקין ראשיהן מלמעלה ושניהן פונין למטה (כזה) ומניחין אחד מן הראשין בחבית מליאה עד שמגיע לשוליה וראש קנה השני נותן בפיו ומוצץ מעט עד שעולה היין ושמטו מפיו ומניח חבית ריקנית כנגד הקילוח ויין עולה מאליו כולו מחבית לחבית: אנח ידיה אגישתא - נגע בראש זה המקלח: לכולי חמרא - אפי' מה שבכלי הראשון: אגישתא ובת גישתא גריר - שהרי מאליו עולה והוה ליה כנוגע בחבית ממש דהויא לה כחבית אריכתא: קנישקנין - כלי רחב ויש לו שני קנין או שלשה יוצאין מצידו ונמשכין ועולין כנגד גובהו וכשנותנין יין בפיו מתמלאין כל הקנים ויכולין כמה בני אדם לשתות בו ביחד וכאן קורין לו קרוגל"א מפני שמוקף קנים כמחולות הללו. קנישקנין שריא לשתות בה ישראל ועובד כוכבים ביחד שכל זמן שזה מוצץ אין יין שנוגע בפי עובד כוכבים חוזר למטה: וה"מ דקדם ופסק ישראל כו':

אם יש בו עכבת יין אסור - וא"ת למה לי עכבת יין תיפוק ליה משום משפך גופיה דאמר לקמן (עבודה זרה דף עד:) דבעי ניגוב ותירץ ר"ת דלקמן מיירי במשפך של חרס דבלע טפי והכא בשל עץ דלא בלע כולי האי ושוב חזר בו ר"ת ופי' דהכא והתם בשל עץ אלא דלקמן מיירי בשל עץ שמיוחד לתשמישו של עובד כוכבים ובלע טפי ולכך בעי ניגוב אבל הכא מיירי שהמשפך של ישראל ולכך לא בעי ניגוב דלפי שעה לא גזרו ביה רבנן ומשו"ה נקט דוקא שיש בו עכבת יין אע"ג דלקמן (שם) קאמר גבי קנקנים דלפי שעה גזרו בהו רבנן התם כדמפרש טעמא משום דמכניסן לקיום אבל גת ומחץ ומשפך שאין מכניסן לקיום לא בלעי כולי האי: פחסתו צלוחיתו תפשוט לך - וא"ת פשיטא דאסור כיון דפחסתו צלוחיתו וי"ל דאשמועינן חידוש דאף על פי שאין היין נשאר כלל במשפך אפ"ה אסור: כחו של עובד כוכבים דרבנן בההוא דלבראי גזרו רבנן דלגואי לא גזרו - מכאן שאם היה היין כשר בתוך כלי אחד ונטל העובד כוכבים את הכלי מבחוץ ושפך מן היין לחוץ ולא נגע ביין מה שנפל חוץ לכלי אסור אבל מה שבתוך הכלי מותר כדאמרינן הכא דלגואי לא גזור רבנן: אמר להו רב חסדא להנהו סביתא כי כייליתו חמרא לעובדי כוכבים מקטפי קטופי - פרש"י שיפסוק ראש העליון של נצוק מכליו של ישראל קודם שיגיע ראש התחתון לכליו של עובד כוכבים דאם הגיע ראש התחתון לכליו של עובד כוכבים קודם שיפסוק ראש העליון מכליו של ישראל תו לא מהני קיטוף דנצוק חיבור ופסק רש"י כרב הונא דאמר נצוק חיבור מדסבר רב חסדא הכא כוותיה ומעשה רב אבל ר"ת פסק דנצוק אינו חיבור ואע"ג דרב חסדא ס"ל דנצוק חיבור מ"מ הא רב ששת דבתרא הוא טפי אמר דנצוק אינו חיבור מדמוקי מתניתין בעובד כוכבים המערה לעיל וכן מר זוטרא דבתראה הוא אמר לקמן קנישקנין שריא וקנישקנין חשיב נצוק אע"ג דאינו עולה אלא ע"י מציצה דדמי לגישתא ובת גישתא דחשיב ליה לקמן נצוק מדפריך תלמודא עליה ש"מ נצוק חיבור אלמא גבי גישתא אע"ג דאין היין עולה אלא ע"י מציצה ואין סופו להתערב מאליו כשאר נצוק אפילו הכי חשיב ליה נצוק ה"ה נמי קנישקנין ועוד מדתני ר' חייא כשפחסתו צלוחיתו אלמא דקסבר דנצוק אינו חיבור ואע"ג דקאמר נצוק תיבעי לך לא הוי אלא דוחק ותירוצא בעלמא ועוד מביא ר"ת ראיה דנצוק אינו חיבור מדפריך תלמודא בכל דוכתין ש"מ נצוק חיבור משמע דקשה לתלמודא לאסור בנצוק ועוד דרב הונא דדייק דנצוק חיבור מההיא דהנצוק והקטפרס ומשקה טופח כו' ודייק רב הונא מינה לטומאה ולטהרה הוא דלא הוי חיבור הא לענין יין נסך הוי חיבור ולענין משקה טופח ע"כ אין דיוק זה אמת דהא בפרק ר' ישמעאל (לעיל עבודה זרה ס:) משמע דלענין יין נסך בעינן טופח על מנת להטפיח גבי ההוא עובד כוכבים דאשתכח במעצרתא כו' אמר רב אשי אי איכא טופח להטפיח כו' וכי היכי דאין הדיוק אמת לענין משקה טופח כדפי' ה"ה לענין נצוק נמי אינו אמת דהא בהדי הדדי תני להו ועוד מדבעי לעיל (עבודה זרה דף נז:) גבי מלתא דרב הונא דגרגותני ש"מ נצוק חיבור מאי קבעי הא רב הונא דאמר בשמעתין נצוק חיבור אלא ש"מ דרב הונא הדר ביה והשתא במקום שיש הפסד גדול יש לסמוך על דברי ר"ת להתיר מגע עובד כוכבים ע"י נצוק אבל בהפסד מועט יכול להחמיר כדברי רש"י אמנם אם משך יין מן החבית לתוך כלי שיש בו יין נסך אם יש בחבית ששים מן היין שבכלי שיש בו נסך ודאי מותר אפילו למ"ד נצוק חיבור דהא לא גרע חיבורו ע"י נצוק מאליו מאילו היה כולו מעורב בחבית שהיה אז בטיל בששים כסתם יינם כמו שפר"ת ונצוק דמיתסרי היכי דמי כגון שהיה היין מקלח מן החבית ובא העובד כוכבים ונגע בקילוח שהוא הנצוק כי האי מיתסר למ"ד נצוק חיבור ומכל מקום היכא שיש הפסד מרובה סמכינן אפסק רבינו תם: אמר להו רבא לשפוכאי כי שפכיתו חמרא לעובדי כוכבים לא ליקרב עובד כוכבים ולסייע בהדייכו כו' - והלכך יש להזהר בישראל שופך יין מחבית לכלי אחר שלא יסייע העובד כוכבים אא"כ ישראל אחר שמסייע הרבה עמו וכשהיין מקלח מן הגיגית או מן החבית בעגלה לתוך הכובא והעובד כוכבים מגביה את העגלה כדי שיקלח היין יפה יפה זה היה מעשה ולא היה ר"י רוצה לומר לא איסור ולא היתר ומ"מ נראה דכיון דבלאו הכי נמי היין מקלח ולא הועיל מעשה העובד כוכבים אלא שע"י כך הוא מקלח יותר יפה א"כ מותר דהוי מסייע שאין בו ממש אבל יש ליזהר כשנשאר היין בכובא והעובד כוכבים מטה בכובא בסיוע נער קטן ישראל דהוי מסייע שאין בו ממש כדאמרן:

עבודה זרה עב:

Navigate the library