Avodah Zarah 74b

מַתְנִי׳ גַּת שֶׁל אֶבֶן שֶׁזְּפָתָהּ גּוֹי, מְנַגְּבָהּ וְהִיא טְהוֹרָה. וְשֶׁל עֵץ, רַבִּי אוֹמֵר: יְנַגֵּב, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יִקְלוֹף אֶת הַזֶּפֶת. וְשֶׁל חֶרֶס, אַף עַל פִּי שֶׁקָּלַף אֶת הַזֶּפֶת — הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה. גְּמָ׳ אָמַר רָבָא: דַּוְקָא זְפָתָהּ, אֲבָל דָּרַךְ בָּהּ — לֹא. פְּשִׁיטָא, ״זְפָתָהּ״ תְּנַן! מַהוּ דְּתֵימָא: הוּא הַדִּין אֲפִילּוּ דָּרַךְ בָּהּ, וְהַאי דְּקָתָנֵי ״זְפָתָהּ״ — אוֹרְחָא דְּמִלְּתָא קָתָנֵי, קָא מַשְׁמַע לַן. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רָבָא: דַּוְקָא זְפָתָהּ, אֲבָל דָּרַךְ בָּהּ לָא סַגִּי לַהּ בְּנִיגּוּב. פְּשִׁיטָא, ״זְפָתָהּ״ תְּנַן! מַהוּ דְּתֵימָא: הוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ דָּרַךְ בָּהּ, וְהַאי דְּקָתָנֵי ״זְפָתָהּ״ אוֹרְחָא דְמִלְּתָא קָתָנֵי, קָא מַשְׁמַע לַן דַּוְקָא זְפָתָהּ, אֲבָל דָּרַךְ בָּהּ לָא סַגִּי לַהּ בְּנִיגּוּב. כִּי הָהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא, אֲמַר לֵיהּ: הַב לִי גַּבְרָא (דדכי) [דִּמְדַכֵּי] לִי מַעְצַרְתַּאי, אֲמַר לֵיהּ לְרַב: זִיל בַּהֲדֵיהּ וַחֲזִי דְּלָא מְצַוְּחַתְּ עֲלַי בֵּי מִדְרְשָׁא. אֲזַל חַזְיַיהּ דַּהֲוָה שִׁיעָא טְפֵי, אֲמַר: הָא וַדַּאי בְּנִיגּוּב סַגִּי לַהּ. בַּהֲדֵי דְּקָא אָזֵיל וְאָתֵי, חֲזָא פִּילָא מִתּוּתֵיהּ וַחֲזָא דַּהֲוָה מְלֵא חַמְרָא, אֲמַר: הָא לָא סַגִּי לַהּ בְּנִיגּוּב אֶלָּא בְּקִילּוּף, וְהַיְינוּ דַּאֲמַר לִי חַבִּיבִי: חֲזִי דְּלָא מְצַוְּחַתְּ עֲלַי בֵּי מִדְרְשָׁא. תָּנוּ רַבָּנַן: הַגַּת וְהַמַּחַץ וְהַמַּשְׁפֵּךְ שֶׁל גּוֹיִם, רַבִּי מַתִּיר בְּנִיגּוּב, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. וּמוֹדֶה רַבִּי בְּקַנְקַנִּים שֶׁל גּוֹיִם שֶׁהֵן אֲסוּרִין. וּמָה הֶפְרֵשׁ בֵּין זֶה לָזֶה? זֶה מַכְנִיסוֹ בְּקִיּוּם, וְזֶה אֵין מַכְנִיסוֹ בְּקִיּוּם. וְשֶׁל עֵץ וְשֶׁל אֶבֶן — יְנַגֵּב, וְאִם הָיוּ מְזוּפָּפִין — אֲסוּרִין. וְהָתְנַן: גַּת שֶׁל אֶבֶן שֶׁזְּפָתָהּ גּוֹי — מְנַגְּבָהּ וְהִיא טְהוֹרָה! מַתְנִיתִין דְּלֹא דָּרַךְ בָּהּ, בָּרַיְיתָא דְּדָרַךְ בָּהּ. אָמַר מָר: הַגַּת וְהַמַּחַץ וְהַמַּשְׁפֵּךְ שֶׁל גּוֹיִם, רַבִּי מַתִּיר בְּנִיגּוּב, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. וְהָאֲנַן תְּנַן: שֶׁל חֶרֶס, אַף עַל פִּי שֶׁקָּלַף אֶת הַזֶּפֶת — הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה! אָמַר רָבָא: סֵיפָא דְּמַתְנִיתִין אֲתָאן לְרַבָּנַן. דָּרֵשׁ רָבָא: נַעֲוָה אַרְתַּחוּ. רָבָא כִּי הֲוָה מְשַׁדַּר גּוּלְפֵי לְהַרְפַּנְיָא, סָחֵיף לְהוּ אַפּוּמַּיְיהוּ וְחָתֵים לְהוּ אַבִּירְצַיְיהוּ. קָסָבַר: כׇּל דָּבָר שֶׁמַּכְנִיסוֹ לְקִיּוּם, אֲפִילּוּ לְפִי שָׁעָה — גְּזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן. בַּמֶּה מְנַגְּבָן? רַב אָמַר: בְּמַיִם, רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר: בְּאֵפֶר. רַב אָמַר בְּמַיִם — בְּמַיִם וְלֹא בְּאֵפֶר? רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר בְּאֵפֶר — בְּאֵפֶר וְלֹא בְּמַיִם? אֶלָּא

מתני' גת של אבן שזפתה עובד כוכבים - ואורחא למירמי ביה חמרא פורתא לעבורי קוטרא דזיפתא: מנגבה - מפרש בגמרא במים ואפר: של עץ - דבעיא זפת טובא ובלעא חמרא טפי רבי אומר ינגב כשל אבן ורבנן פליגי: ושל חרס אע"פ שקילף את הזפת הרי זו אסורה - קס"ד דברי הכל היא ומשום דחרס גופא בלא זיפתא בלע ליה לחמרא: גמ' אבל דרך בה - בשאינה זפותה לא בעיא ניגוב אלא הדחה: אורחא דמילתא קתני - שדרך הזופתין לזרוק בו יין: א"ד אמר רבא דוקא זפתה - ולא דרך בה הוא דסגיא בניגוב: אבל דרך בה - עובד כוכבים בגת מזופפת: לא סגי לה בניגוב - אלא בקילוף משום דעייל חמרא בפילי דזיפתא: דלא מצוחת עלי - לעשותן בהכשר שלא תפסיד את יינו ונמצא צווח עלי: שיעא - חלקה: מחץ - כלי שדולין בו מן הבור לחבית. הגת והמחץ והמשפך כו' בשל חרס עסקינן מדקתני סיפא של עץ ושל אבן כו' ובשאין מזופפות עסקינן מדקתני סיפא ואם הן מזופפות מכלל דכולה רישא בשאין מזופפין: ר' מתיר בניגוב - ולקמן פריך והא אנן תנן בשל חרס אע"פ שקילף הזפת אסורה: ומודה בקנקנים - של חרס אע"פ שאין מזופפין שאסורין עד שימלאם ג' ימים מים ומערן מעת לעת כדאמרינן באין מעמידין (לעיל עבודה זרה לג.): מכניסו - כינוסו של קנקן לקיום שהוא שוהה בו יין זמן מרובה: ושל עץ ושל אבן - מנגבן והן טהורים דברי הכל כל זמן שאין מזופפין: ואם היו מזופפין אסורים - עד שיקלוף: והא אנן - תנן בשל אבן אפילו זיפתה מנגבה דברי הכל ולר' ינגב בשל עץ והכא קתני אפילו בשל אבן דברי הכל אסורין קשיא בשל אבן דברי הכל אדברי הכל ובשל עץ קשיא דרבי אדר': מתני' דלא דרך בה - הלכך בשל אבן דברי הכל בניגוב סגי ובשל עץ לר' ינגב: ברייתא דדרך בה - הלכך אפי' בשל אבן בעי קילוף וכ"ש בשל עץ: אמר מר הגת והמחץ והמשפך של חרס ר' מתיר בניגוב - הואיל ואינם מזופפין: והא אנן תנן ושל חרס אע"פ שקילף את הזפת הרי זו אסורה - אלמא אפילו לר' חרס גופיה בלע ולא סגי בניגוב ואפי' לא דרך וכ"ש הכא דאוקמינן ברייתא דדרך בה: סיפא דמתני' אתאן לרבנן - והכי קאמרי רבנן של אבן כי לא דרך בה ינגב ושל עץ יקלוף ושל חרס אסורה ולרבי של אבן ושל עץ ינגב ושל חרס יקלוף כדקתני בברייתא דכשאינה מזופפת סגי בניגוב אלמא מזופפת ינגב ושריא: נעוה ארתחו - הגת הרתיחו ברותחין. נעוה כמו יטופון נעווהי בחמר: כי הוה משדר גולפי - כדים רקים: סחיף להו אפומייהו - כופה אותן שוליהן למעלה ופיהן למטה משום חותם בתוך חותם: וחתים להו אבירצייהו - חותם את פי השק כלפי שוליהן: קסבר כל כלי שמכניסו לקיום אפילו - אין מוסרו לעובד כוכבים אלא לפי שעה גזרו ביה רבנן כיין עצמו כי היכי דלא ליתי לשהוייה ביד עובד כוכבים: במים ולא באפר - בתמיה. מי מיקרי ניגוב:

דהוה שיעא - פירש ה"ר פטר כלי שנקב בו ונסתם בזפת אינו חמור ככלי מזופף שהחמירו בו אפילו לפי שעה לפי שמכניסו לקיום ולא משום דבלע ולכך רצה רב להתיר גת של אבן זפותה דהוה שיעא ולא חש לבליעת זפת וא"כ סתימת זפת הכלי שאין עשוי לקיום סגי ליה בהדחה ככלי עצמו או ניגוב אם הוא כלי שצריך ניגוב ולפי זה המשפך שלנו שמזופפין מעט סביב הברזל סגי להו בניגוב כמו המשפך עצמו מיהו בכלים מזופפים יש להחמיר שרגילים ומצוים: הגת והמחץ והמשפך כו' - ושל עץ ושל אבן מנגבן וזהו טהרתם כשאינם מזופפים מיירי ולקמן מוקמינן בדרך בה עובד כוכבים וא"ת והא רבא אמר לעיל גבי מתני' בדרך בה עובד כוכבים סגי לה בהדחה בעלמא וי"ל דמתני' דלעיל מיירי בגת של ישראל שדרך בה עובד כוכבים לפי שעה אבל הכא מיירי בשל עובד כוכבים דבליעא טובא לפי שהרבה פעמים דרך בה העובד כוכבים וא"ת א"כ היכי פריך בסמוך ממתני' דקתני דסגי בניגוב במזופפין להך ברייתא דקתני בה ואם היו מזופפין אסורין ומאי קושיא הא אוקימנא מתני' בשל ישראל וברייתא בשל עובדי כוכבים כדפרישי' וי"ל דבמזופפין אין לחלק בין של עובדי כוכבים לשל ישראל לפי שהזפת מבליע בשעה מועטת: דרש רבא נעוה ארתחו - פירוש הגעילו הגתיות הגדולים מכאן אומר ר"ת דעירוי ככלי ראשון מדאמר הכא דעל ידי עירוי מפליט היין הבלוע בגת דעל כרחך ע"י עירוי קאמר הכא שהרי הגת גדולה וכבידה שאין יכולין לתתה לתוך יורה מרותחת כדי להגעילה אלא ע"כ על ידי עירוי קאמר והשתא כיון דהוה ככלי ראשון אם כן הני כלים שנאסרו ע"י כלי ראשון סגי להו בהגעלה ע"י עירוי אבל רשב"ם חולק על ר"ת ואומר דעירוי ככלי שני הוא לגמרי והא דמשמע הכא דגת סגי לה בעירוי שאני יין נסך דתשמישו ע"י צונן ועיקר דברי רשב"ם ור"ת במסכת שבת פרק כירה (שבת דף מב. ושם) האילפס והקדרה שהעבירן מרותחין ושם האריכו ומסקנא דמילתא פי' רבינו ברוך דמילתא דעירוי תליא בפלוגתא דרב ושמואל דפ' כיצד צולין בפסחים (דף עו.) דפליגי אי תתאה גבר אי עילאה גבר וקיימא לן כמאן דאמר תתאה גבר מיהו גם עילאה מבשל ומבליע כדי קליפה דאדמיקר ליה בלע כדאמרינן פ' כיצד צולין הלכך עירוי אינו לא ככלי ראשון ולא ככלי שני לגמרי אלא מבשל ומבליע הוא כדי קליפה ולא יותר וא"כ כלים שנאסרו ע"י כלי ראשון שהם בלועים מעבר לעבר לא סגי בעירוי שהרי העירוי אינו מפליט אלא כדי קליפה ולא יותר והני קערות שהם בולעות על ידי עירוי היה נראה כמו כן דסגי להו בעירוי להגעילן וכן פירשתי בסדר ביעור חמץ בקרובץ שבת הגדול שיסד רבינו יוסף ט"ע (פחז) קדירות אין צריך לפלחא כו' וקערות מותרות כי שקיל מדורא עלייהו לאנחא ומיהו אין הלכה כך אלא צריך להגעילן בכלי ראשון משום דפעמים שתוחבין הקערות בתוך הכלי ראשון ותוך יורה מרותחת והשתא דפירשתי עירוי אינו לא מבליע ולא מפליט רק כדי קליפה אם כן הני חביות של עובדי כוכבים סגי להו בעירוי דומיא דגת דקאמר הכא נעוה ארתחו ואם היה מנסרן הנגר וקולפן במלקט וברהיטני ומסיר הקליפה של צד היין סגי בהכי בלא עירוי דהא כי נעביד להו עירוי אינו מפליט עירוי כי אם כדי קליפה כו': רבא כי משדר להו גולפי להרפניא סחיף להו אפומייהו וחתים להו אבירצייהו - שמעינן מהכא דישראל השולח חביות ריקניות בבית עובד כוכבים או מעיר לעיר כדי לתקנן צריך לחותמן מבפנים בגחלת או באבן רכה שהיא כאבן סיד כדי שיהא ניכר אם העובד כוכבים נותן לתוכן יין מיהו יש לדחות דדוקא לדידהו שהיו חביות שלהם קטנים ונוחים לתת לתוכן יין ולערותם מיד אבל חביות שלנו שהם גדולים ואינם נוחים לתת לתוכן יין ולערותם מיד אין לחוש ואין צריך לחותמם ומכל מקום טוב להחמיר:

עבודה זרה עד:

Navigate the library