Kiddushin 9a · Talmud

חוּמְרֵי פְּתַכְיָיתָא. אֲתַאי הָהִיא אִיתְּתָא, אֲמַרָה לֵיהּ: ״הַב לִי חַד שׂוֹכָא״. אֲמַר לַהּ: ״אִי יָהֲבִינָא לִיךְ מִיקַּדְּשַׁתְּ לִי״? אֲמַרָה לֵיהּ: ״הַבָה מֵיהֲבָה״. אָמַר רַב חָמָא: כֹּל ״הַבָה מֵיהֲבָה״ לָאו כְּלוּם הוּא. הָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה קָא שָׁתֵי חַמְרָא בְּחָנוּתָא. אֲתַאי הָהִיא אִיתְּתָא, אֲמַרָה לֵיהּ: ״הַב לִי חַד כָּסָא״. אֲמַר לַהּ: ״אִי יָהֵיבְנָא לִיךְ מִיקַּדְּשַׁתְּ לִי״? אֲמַרָה לֵיהּ: ״אַשְׁקוֹיֵי אַשְׁקְיַין״. אָמַר רַב חָמָא: כֹּל ״אַשְׁקוֹיֵי אַשְׁקְיַין״ לָאו כְּלוּם הוּא. הָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה קָא שָׁדֵי תַּמְרֵי מִדִּקְלָא. אֲתַאי הָהִיא אִיתְּתָא, אֲמַרָה לֵיהּ: ״שְׁדִי לִי תַּרְתֵּי״! אֲמַר לַהּ: ״אִי שָׁדֵינָא לִיךְ מִיקַּדְּשַׁתְּ לִי״? אֲמַרָה לֵיהּ: ״שְׁדִי מִישְׁדָּא״. אָמַר רַב זְבִיד: כֹּל ״שְׁדִי מִישְׁדָּא״ לָאו כְּלוּם הוּא. אִיבַּעְיָא לְהוּ: ״הַב״, ״אַשְׁקִי״, ״וּשְׁדִי״, מַהוּ? – אָמַר רָבִינָא: מְקוּדֶּשֶׁת. רַב סַמָּא בַּר רַקְתָּא אָמַר: תָּגָא דְמַלְכָּא! אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. וְהִלְכְתָא: אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. וְהִלְכְתָא: שִׁירָאֵי לָא צְרִיכִי שׁוּמָא. וְהִלְכְתָא כְּרַבִּי אֶלְעָזָר, וְהִלְכְתָא כְּרָבָא אָמַר רַב נַחְמָן. תָּנוּ רַבָּנַן: בִּשְׁטָר כֵּיצַד? כָּתַב לוֹ עַל הַנְּיָיר אוֹ עַל הַחֶרֶס, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ שָׁוֶה פְרוּטָה, ״בִּתְּךָ מְקוּדֶּשֶׁת לִי״, ״בִּתְּךָ מְאוֹרֶסֶת לִי״, ״בִּתְּךָ לִי לְאִינְתּוּ״ – הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת. מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי זֵירָא בַּר מֶמֶל: הָא לָא דָּמֵי הַאי שְׁטָרָא לִשְׁטַר זְבִינֵי! הָתָם, מוֹכֵר כּוֹתֵב לוֹ ״שָׂדִי מְכוּרָה לָךְ״, הָכָא בַּעַל כּוֹתֵב ״בִּתְּךָ מְקוּדֶּשֶׁת לִי״! אָמַר רָבָא: הָתָם מֵעִנְיָינָא דִּקְרָא וְהָכָא מֵעִנְיָינָא דִּקְרָא. הָתָם כְּתִיב ״וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ״ – בְּמוֹכֵר תְּלָה רַחֲמָנָא, הָכָא כְּתִיב ״כִּי יִקַּח״ – בְּבַעַל תְּלָה רַחֲמָנָא. הָתָם נָמֵי כְּתִיב ״שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ״! קְרִי בֵּיהּ ״יַקְנוּ״. מַאי טַעְמָא קָרֵית בֵּיהּ ״יַקְנוּ״ – מִשּׁוּם דִּכְתִיב ״וּמָכַר״, הָכִי נָמֵי קְרִי בֵּיהּ ״כִּי יַקַּח״, דִּכְתִיב ״אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה״. אֶלָּא אָמַר רָבָא: הִלְכְתָא נִינְהוּ וְאַסְמְכִינְהוּ רַבָּנַן אַקְּרָאֵי. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָתָם נָמֵי כְּתִיב ״וָאֶקַּח אֶת סֵפֶר הַמִּקְנָה״. וְאָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן: כָּתַב לוֹ עַל הַנְּיָיר אוֹ עַל הַחֶרֶס, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ שָׁוֶה פְרוּטָה, ״בִּתְּךָ מְקוּדֶּשֶׁת לִי״, ״בִּתְּךָ מְאוֹרֶסֶת לִי״, ״בִּתְּךָ לִי לְאִינְתּוּ״, בֵּין עַל יְדֵי אָבִיהָ בֵּין עַל יְדֵי עַצְמָהּ – מְקוּדֶּשֶׁת מִדַּעְתּוֹ, וְהוּא שֶׁלֹּא בָּגְרָה. כָּתַב לָהּ עַל הַנְּיָיר אוֹ עַל הַחֶרֶס, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ שָׁוֶה פְרוּטָה, ״הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי״, ״הֲרֵי אַתְּ לִי לְאִינְתּוּ״, ״הֲרֵי אַתְּ מְאוֹרֶסֶת לִי״ – מְקוּדֶּשֶׁת, בֵּין עַל יְדֵי אָבִיהָ, בֵּין עַל יְדֵי עַצְמָהּ, מִדַּעְתָּהּ, וְהוּא שֶׁבָּגְרָה. בָּעֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: שְׁטַר אֵירוּסִין שֶׁכְּתָבוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, מַהוּ? הֲוָיוֹת לִיצִיאוֹת מַקְּשִׁינַן, מָה

חומרי - בוטייני"ש שעושין של בדיל וחורזין הרבה מהן בחוט אחד ועושין אותו כמין ענק ונושאין בצואריהן למכור ויש גורסין פתכייתא והן של זכוכית כמין טבעות דקים וקורין אותו פוריל"ש ובלשון רבותינו אושטנית: חד שוכא - מלא חוט הענק: מיקדשת לי - בלשון שאילה: הב אשקי ושדי - דלא כפלתיה לדיבורא: תגא דמלכא - בכתר המלך נשבע: והלכתא כר"א - דאמר (לעיל קידושין דף ח.) התקדשי לי במנה ונתן לה דינר הרי זו מקודשת וישלים: כרבא אמר רב נחמן - דאמר לעיל (שם) מנה אין כאן משכון אין כאן: בתך מקודשת לי - והיא ברשות אביה לקדשה כגון שלא בגרה: לשטר זביני - ומנלן דכי האי גוונא הוי שטרא: מאי טעמא קרית ביה יקנו משום דכתיב ומכר - בתמיה קרי ביה כי יקח ונימא דאבי הנערה קאמר שיהא מקיחה לבעל ומשום דכתיב את בתי נתתי: הלכתא נינהו - למשה מסיני: התם נמי - גבי שטר זביני כתיב ואקח את ספר המקנה אלמא המוכר נתנו ללוקח דכתיב ואקח ולא כתיב ואתן וירמיהו היה קונה את השדה מיד חנמאל אלמא מוכר כותב שדי מכורה לך ונותן ביד לוקח אבל הכא כי יקח כתיב: בין ע"י עצמה - שקבלתה היא מדעתו של אב: מדעתה - שהיא אמרה לו לקבל והא דבעינן דעתא דידה והוא שבגרה: שלא לשמה - שנכתב לשם אשה אחרת ונמלך:

כל אשקי אשקויי כו'. הנך תלת עובדי איצטריך לאשמועינן דבשום דבר אין מועיל לא במידי דאכילה ושתיה ולא בשאר מילי: הב אשקי ושדי אינה מקודשת. וא"ת מי גרע מתן מעות לפלוני דמקודשת. כ"ש כשאומרת תן לי וי"ל דשאני הכא דמעיקרא היתה שואלת שלא בתורת קידושין ומשום הכי איכא למימר כשאומרת הב אדעתא דמעיקרא קאמרה: והלכתא שיראי לא צריך שומא. וא"ת אמאי איצטריך לפסוק כרבה לגבי רב יוסף דהא בבבא בתרא (דף קמג:) פסקינן הלכתא כרבה בר משדה ענין ומחצה וי"מ דהיינו דוקא במילי דב"ב ולא נהירא דע"כ בכולי גמרא הלכתא כרבה כדמוכח פרק מי שאחזו (גיטין דף עד:) גבי ההוא דאמר ליה לאריסיה כ"ע דלו תלתא ושקלו ריבעא כו' וקאמר ותסברא דרבה כרשב"ג והא קי"ל הלכתא כרבה ובהא קי"ל אין הלכה כרשב"ג משמע מדקאמר והא קי"ל הלכתא כרבה משמע דבכולי גמרא הלכתא כוותיה ושמא יש לדחות דהתם יש ספרים דגרסי בהא קי"ל הלכתא כרבה דמשמע בהא דוקא ולא בכולי גמרא מיהו קשיא אמאי לא קאמר בהדיא הלכתא כוותיה דרבה כדאמר הלכה כר' אלעזר והלכתא כרבא אמר רב נחמן ואומר ר"ת דאתא לאשמועינן דדוקא שיראי הוא דלא צריכי שומא לפי ששומתן ידוע קצת ואין רגילין לטעות בו כל כך אבל שאר דברים כגון אבנים טובות ומרגליות שיש שאינם טובות אלא מעט ורגילים לטעות בהרבה יותר משוויים צריכי שומא משום דלא סמכה דעתה ולפיכך נהגו העולם לקדש בטבעת שאין בה אבן והא דאמר לקמן בפרק שני (קידושין דף מח:) שהוסיף לה נופך משלו יש לומר ששמו אותו אי נמי ההוא נופך כעין שיראי שידוע שוויו קצת וההוא גברא דקדש באבנא דכוחלא (לקמן קידושין דף יב.) והוה רב חסדא משער אי אית ביה שוה פרוטה אבנא דכוחלא לא הוי כשאר אבנים טובות אלא כעין אבני שיש כדאשכחנא פ"ה דסוכה (דף נא:) בהורדוס דבניה לבהמ"ק באבני דשישא וכוחלא ומרמרא וי"מ משום הכי איצטריך לפסוק כרבה לגבי רב יוסף משום דרב יוסף הביא לעיל (קידושין דף ח.) כמה ראיות לדבריו עוד י"מ מש"ה לא קאמר הלכתא כרבה דלא תימא דהיינו רבה דאיכא דאמרי דבכל דהו לא צריכי שומא אבל אמר לה חמשין ושוי חמשין בעי שומא לפיכך פסק דבשום ענין לא בעי שומא לפי זה הטעם יתיישב הא דאיצטריך לפסוק כרבה אע"ג דבכל דוכתא קי"ל כוותיה: כתב על הנייר ועל החרס. משמע דשטר כשר על החרס וכן משמע לקמן בפירקין (קידושין דף כו.) דאמר כתב לו על הנייר ועל החרס שדי מכורה לך שדי נתונה לך הרי זו מכורה ונתונה וקשה דאמר בפ"ב דכתובות (דף כא.) האי מאן דבעי לאחוויי חתימת ידיה בבי דינא לכתוב אחספא כו' וקאמר דוקא אחספא אבל אמגילתא לא דלמא משכח איניש דלא מעלי וכתיב עליה מאי דבעי ותנן הוציא עליו כתב ידו משמע אבל על חרס ליכא למיחש להכי דאפי' כתוב עליו לא יועיל ואומר ר"ת דההיא דלקמן וההיא דהכא אתיא כר' אלעזר דאמר (בגיטין דף פו.) עדי מסירה כרתי וההיא דכתובות אתיא כר"מ דאמר (שם) עדי חתימה כרתי וההיא דהכא לא אתיא כר' מאיר דכיון דבעינן בשטר קדושין עדי חתימה כדמוכח לקמן בפרק שני (קידושין דף מח.) ועדים שעל גבי החרס לא חשיבי ואין מוכיח מתוכו כלום בחרס דדבר שיכול להזדייף הוא ותנן בפ"ב דגיטין (דף כא:) אין כותבין לא על נייר מחוק ולא על דיפתרא משום שיכול להזדייף וחכמים מכשירין ואמרו מאן חכמים ר' אלעזר ש"מ דלא מהני בדבר שיכול להזדייף ואע"ג דאמר בגיטין בסוף פרק שני (דף כב: ושם) לא הכשיר ר' אלעזר אלא בגיטין אבל בשטרות לא ה"מ בשטרות העומדות לראיה דבעינן ראוי לעמוד ימים רבים אבל זה שאינו עשוי אלא לקדש בו אשה ולקנות בו שדה כעין גיטין הוה שעשוי לגרש בו את האשה לפי שעה ואע"פ שהשטר של קנין יכול להועיל לראיה כמו כן הגט יכול להועיל כדאמר בפ' הכותב (כתובות פט:) ובפ"ק דב"מ (דף יט.) וכ"ת ליקרעיניה בעינא לאינסובי ביה אלמא אע"פ שהיא צריכה לראיה עיקרו לא לכך נעשה: אף על פי שאין בו שוה פרוטה. הכא ניחא דקצת הוא רבותא לפי דבשוה פרוטה היתה ראויה להתקדש בלא שטר אבל לקמן (קידושין דף כו.) גבי שדי מכורה לך יש לתמוה מאי רבותא דאע"פ שאין בו שוה פרוטה דהתם המוכר נותן השטר וכך לי בשוה פרוטה כמו באין בו שוה פרוטה וי"ל משום דכתב ביה נתינה אחריתי ספר המקנה ס"ד דליבעי שוה פרוטה משום דמוכר מקנה שדהו ללוקח קמ"ל דלא בעי: הא לא דמי האי שטרא וכו' - ומגט לא היה יכול להקשות דבצד אחד דמי שפיר לגט דמה גט הבעל כותבו בב"ד: הלכתא נינהו - תימה כיון דהלכתא נינהו ל"ל קרא דויצאה והיתה שהאשה נקנית בשטר וי"ל דשטר מכר לחוד הוי הלכתא ושטר קידושין נפקי מכי יקח דבעל כותבו ודמי למכר ואע"ג דקאמר הלכתא נינהו לשון רבים לאו אתרוייהו קאי וכהאי גוונא אשכחן בריש בנות כותים (נדה לב:) דקאמר הי קרא והי הלכתא. אך קשה דלקמן (קידושין דף כו.) גבי שדה קבעי מנין שנקנית בשטר ואייתי קרא דכתיב ואקח את ספר המקנה ושמא י"ל דכיון דההוא קרא לא הוי אלא מדברי קבלה אין להקפיד בכך אי נמי יש לפרש הלכות מדינה כלומר מנהג היה כך:

קידושין ט.

Navigate the library