טוען את הדף…
הָאִשָּׁה נִקְנֵיתבְּשָׁלֹשׁ דְּרָכִים, וְקוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בִּשְׁתֵּי דְרָכִים. נִקְנֵית בְּכֶסֶף, בִּשְׁטָר, וּבְבִיאָה. בְּכֶסֶף: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים בְּדִינָר וּבְשָׁוֶה דִּינָר, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: בִּפְרוּטָה וּבְשָׁוֶה פְּרוּטָה. וְכַמָּה הִיא פְּרוּטָה – אֶחָד מִשְּׁמֹנָה בָּאִיסָּר הָאִיטַלְקִי. וְקוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בְּגֵט וּבְמִיתַת הַבַּעַל. הַיְּבָמָה נִקְנֵית בְּבִיאָה, וְקוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בַּחֲלִיצָה וּבְמִיתַת הַיָּבָם. גְּמָ׳ הָאִשָּׁה נִקְנֵית. מַאי שְׁנָא הָכָא דְּתָנֵי ״הָאִשָּׁה נִקְנֵית״, וּמַאי שְׁנָא הָתָם דְּתָנֵי ״הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ״? מִשּׁוּם דְּקָא בָּעֵי לְמִיתְנֵי כֶּסֶף, וְכֶסֶף מְנָא לַן – גָּמַר ״קִיחָה״ ״קִיחָה״ מִשְּׂדֵה עֶפְרוֹן. כְּתִיב הָכָא: ״כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה״, וּכְתִיב הָתָם: ״נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי״, וְקִיחָה אִיקְּרִי ״קִנְיָן״, דִּכְתִיב: ״הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם״.האשה נקנית - לבעלה: בשלוש דרכים - כדמפרש ואזיל והאי שלוש לשון נקבה הוא ובגמרא בעי אמאי תנא לשון נקבה: וקונה את עצמה בשתי דרכים גרסי': וקונה את עצמה - להיות ברשותה להינשא לאחר: בכסף ובשטר - מפרש בברייתא בגמ' (לקמן קידושין דף ה ע"ב) נותן לה כסף או שווה כסף ואומר לה הרי את מקודשת לי שטר כותב לה על הנייר אף על פי שאינו שווה פרוטה הרי את מקודשת לי ביאה בא עליה ואמר התקדשי לי בביאה זו וכולהו יליף מקראי: טעמא דב"ש מפרש בגמ' (דף יא.): פרוטה - של נחושת: איסר האיטלקי - של כסף ודמיו שמנה פרוטות: היבמה נקנית - ליבם: בביאה - להיות כאשתו לכל דבר, שאם בא לגרשה אחר כך, אינה צריכה הימנו חליצה אלא גט. אבל שטר וכסף אין מועילין בה מן התורה, אלא מדרבנן דתקון דמהני בה מאמר, כדאמרינן ביבמות (דף נ ע"א). אבל אינו גומר בה להיות יורשה ומיטמא לה ולא לפוטרה מן החליצה, אלא לפוסלה על שאר אחיו: ומאי שנא התם - בפרק שני (לקמן קידושין דף מא ע"א) דתנא האיש מקדש בו ובשלוחו ניתני הכא האשה מתקדשת: משום דקבעי למיתני כסף - בהני קניינין ואמרינן לקמן (קידושין דף ד ע"ב) כסף מנלן דנקנית בו ומפרשינן דגמרינן קיחה קיחה משדה עפרון דאקרי קניין הלכך תנא הכא קניין: וכסף מנלן - לאו הכא קא בעי לה אלא לקמן (קידושין דף ג ע"ב) והכא האי מתרץ קאמר לה לכולא מילתא משום דקא בעי למיתני כסף וכסף מנלן ילפינן ליה לקמן (קידושין דף ד ע"ב) מקיחה וקיחה לשון קניין הוא הילכך תני האשה נקנית:האשה נקנית - הכא תני בה"א. וכן בכמה דוכתין, גבי איש ואשה, קתני בה"א. כמו: "האשה שהלכה" (יבמות קיד:), "האשה שהלך בעלה" (שם סז:), האשה שנתארמלה (כתובות טו:), "האיש מקדש" (לקמן קידושין מא ע"א). וקשה: דבההיא דתנן "בתולה נשאת" (כתובות ב.) - אמאי לא תני הבתולה נשאת? וי"ל דהכא אקרא קאי, כלומר: האשה המבוררת בפסוק, דאשכחנא אשה מבוררת בקרא גבי נשואין דכתיב "כי יקח איש אשה", אבל בתולה לא קאי אקרא - דלא אשכחנא בשום דוכתא בתולה בקרא מפורש גבי נשואין. אבל קשה: לקמן (קידושין יד:) דתנן "עבד עברי", "עבד כנעני" (כב:), אמה עבריה (יד:) - אמאי לא תני בהם ה"א? דהא מבוררין בפסוק נינהו! ושמא בהני, עבד ואמה, אין נופל בהן לשון ה"א - שאין מבוררין כ"כ, לפי שהוצרך לפרש בהן בהי מינייהו: אי בעברי אי בכנעני או בעבריה או בכנענית, דהא גבי יבמה קתני "היבמה". ואין לחוש כל כך שבכ"מ שונה התנא לשון הרהוט לו בפה, דכן מצינו שיש מקומות ששונה המעשה קודם המניין - כי האי דהכא, וכן "בתולה נשאת ליום הרביעי", "אתרוג שווה לאילן בשלוש דרכים" ו"התורה נקנית במ"ח דברים" (אבות פ"ו מ"ה) ; ויש מקומות ששונה המניין קודם - כמו "בעשרה מאמרות" (שם פ"ה מ"א), "אור לי"ד בודקין" (פסחים ב.), "ז' ימים קודם יו"כ" (יומא ב.), "בשבעה דרכים בודקין את הזב" (זבין פ"ב מ"ב), "בג' דברים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים" (גיטין ט ע"א): ב"ש אומרים בדינר - במס' עדויות (פ"ד מ"ז) תני ליה גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה, ואע"ג דאי קבלה קדושין מאחר הוו ב"ש לחומרא - מיהו לאו להכי מיתשיל, כדאמרינן ביומא (פ:) כי אתשיל לעניין עוג מלך הבשן: בפרוטה ובשווה פרוטה - תימה: דלא הוה למיתני אלא בשווה פרוטה כדתנן בהזהב (ב"מ ד' נה.) "חמשה פרוטות הן ההודאה בשווה פרוטה והאשה מתקדשת בשווה פרוטה"! וי"ל, משום דתנא כאן בכסף - מפרש באיזה כסף: דינר לב"ש ופרוטה לב"ה ולפי שלא נטעה לומר כסף דווקא, ולא שווה כסף - כדיליף "קיחה" "קיחה" משדה עפרון דכתיב ביה כסף - מפרש שווה כסף. וא"ת: ומנא לן דשווה כסף ככסף? דהא לקמן (קידושין טז.) מיבעי ליה קרא גבי עבד עברי ישיב לרבות שוה כסף ככסף ופדיון הבן דכתיב ביה כסף, ואמר לקמן (קידושין ח.) דרב כהנא שקל סודרא בפדיון הבן - ומנא לן דשווה כסף ככסף? ומיהו בפרק קמא דשבועות (דף ד ע"ב) דריש כלל ופרט וכלל. אבל גבי ערכין דכתיב ביה כסף והקדש נמי - דתנן (ערכין דף כז.) גבי המקדיש שדה, שהקדש נפדה בכסף ובשווה כסף - מנלן דשווה כסף ככסף? מיהו בהקדשות נמי אפשר דדרשינן כלל ופרט וכלל, דהא אין הקדש נפדה בקרקע כדאמרינן בהזהב (ב"מ נד.) "הרי אמרו אין הקדש מתחלל ע"ג קרקע, דרחמנא אמר: ונתן הכסף וקם לו", ולקמן (קידושין ה.) נמי אמרינן דאין פודין הקדש ומעשר שני בשטר - אבל גבי קדושין וערכין מנלן דשווה כסף ככסף? וי"ל דילפינן מע"ע. וא"ת: והא גבי נזיקין נמי כתב קרא כסף ישיב לבעליו, ודרשינן בפ"ק דב"ק (דף ז ע"א) "ישיב- לרבות שווה כסף ככסף", וא"כ הוו נזיקין ועבד עברי שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין! ויש לומר, דתרוייהו צריכי: דאי כתב עבד עברי גרידא, לא מצי למילף נזיקין מיניה, לפי שמצינו שהקפיד הכתוב לעניין מיטב וסד"א נמי כסף דווקא ולא שויו- להכי איצטריך כסף ישיב גבי נזיקין; וגבי ע"ע איצטריך נמי קרא, דלא מצי יליף מנזיקין דהוה אמינא עבד דומיא דנזיקין, ואם מיקני בקרקע ליבעי מיטב - לכך איצטריך תרוייהו. אי נמי י"ל: אי כתב בעבד הוה אמינא דדין הוא שנקל עליו דיכול לפדות עצמו אפי' בשווה כסף, כדי שלא יטמע בין העובדי כוכבים. אבל גבי נזיקין, דלא שייך למימר כך, לא אמרינן הכי. ואי כתב בנזיקין גרידא, לא מצי למילף עבד מיניה - דס"ד דלא יהיה שווה כסף ככסף בעבד, לפי שגם הוא גרם לו לימכר על שנשא ונתן בפירות שביעית וכר' יוסי בר' חנינא דלקמן (קידושין דף כ ע"א) וס"ד דנחמיר עליו לומר: דווקא כסף ולא שוויו. והא דאיצטריך קרא לפדיון הבן והקדש, דשווה כסף ככסף, ולא יליף מנזיקין וע"ע - לפי שבא למעט קרקעות ושטרות שאין פודין בהן בכור אדם והקדשות : וכמה היא פרוטה - הא דלא מפרש כמה הוא דינר, משום דדינר היו יודעין כמה היה - שהוא אחד מכ"ד בדינר של זהב כדאמרינן בריש הזהב (ב"מ נד:). אבל פרוטה, איכא פלוגתא בגמרא לקמן (קידושין דף יב ע"א) זימנין דזיילי וזימנין דייקרי. ועוד דדברי ב"ה דקי"ל כוותיה איבעי ליה לפרושי טפי: אחד מח' באיסר - כשהאיסרים כדינם, אבל כשהאיסרים מתזיילין: אחד מששה, כדאמרינן בגמרא (שם): איטלקי - מפרש ר"ת: על שם איטליא של יון ואין לתמוה על הקו"ף כדאשכחנא (עזרא ד,ט) "שושנכיא" - על שם שושן: היבמה נקנית כו' - תימה דלא תני מניינא כדלעיל, וליתני "נקנית בדרך אחד וקונה עצמה בשני דרכים" וכמו מניינא דלעיל למעוטי כדאמרינן בגמרא האי מניינא נמי למעוטי דרישא למעוטי כסף ושטר, כדדריש לקמן (קידושין יד.) "ביאה גומר ואין כסף ושטר גומרין בה". ומניינא דסיפא למעוטי ג"כ דלא נילף מק"ו מאשה כדאמרינן בגמ' (שם) דדרשינן "נעלו- אין, מידי אחרינא- לא". וי"ל דבחדא מילתא אין לשנות מניינא. ואע"ג דגבי אתרוג תנן "ששוה לאילן בג' דרכים ולירק בדרך אחד"- התם בא לפרש דברים החולקים בו. ומאחר דלא תנא מניינא ביבמה לא חש לשנות מניינא בעבד עברי וכנעני, אי נמי משום דלא איצטריך למיתני בהם מניינא למעוטי מידי : מאי שנא הכא דתנן האישה נקנית - המ"ל אגב דבעי למיתני סיפא "וקונה את עצמה" דלא שייך התם לשון קדושין וכה"ג משני בסמוך. ומיהו אומר הר"ר מנוח דה"מ למיתני "וניתרת בשני דרכים" דגבי קדושין שייך לשון היתר: משום דקבעי למיתני כסף - והכא לא שייך למיפרך ותנא תרתי אטו חדא, כדפריך לקמן, דלשון קניין שייך נמי בשטר וביאה. ולא היה תמוה על לשון קניין, אלא משום דלקמן תנא לשון קדושין והכא תנא לשון קניין. אי נמי בשטר נמי אשכחן לשון קניין דכתיב "ואקח את ספר המקנה" (ירמיהו ל״ב:י״א) : וכסף מנלן גמר קיחה קיחה משדה עפרון - ואם תאמר: ומה צריך לכל זה, לא היה צריך לומר אלא "כסף איקרי קניין, דכתיב נתתי כסף השדה קח ממני וכתיב השדה אשר קנה אברהם אי נמי שדות בכסף יקנו" ? וי"ל דבהכי לא סגי דנהי דכסף השדה איקרי קניין- כסף דאשה לא איקרי קניין, לכך צריך להביא ראיה דאותו כסף דגמרינן אשה מיניה אקרי קניין : וכתיב התם נתתי כסף השדה קח ממני - אינו חושש אלא שמוצא לשון קיחה, אע"ג דלא דמי: דקיחה דהכא קיימא אכסף של שדה, וקיחה דאשה לא קיימא אכסף של אשה אלא אאשה עצמה. וא"ת: וליתני "האשה נקחת" שהוא לישנא דקרא טפי, דכתיב "כי יקח", ותנן נמי עירובין (כו:) "הכל נקח בכסף מעשר", וביאה שייך נמי לשון קיחה דכתיב (ויקרא כ,יז) "ואיש אשר יקח את אחותו"? וי"ל דלא שייך למיתני סיפא "ולוקחת עצמה בב' דרכים":