קידושיןכו.
טוען את הדף…
אִי נָמֵי: בַּחֲבִילֵי זְמוֹרוֹת. מַתְנִי׳ נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אַחְרָיוּת – נִקְנִין בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה. שֶׁאֵין לָהֶם אַחְרָיוּת – אֵין נִקְנִין אֶלָּא בִּמְשִׁיכָה. נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחְרָיוּת נִקְנִין עִם נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אַחְרָיוּת בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה, וְזוֹקְקִין אֶת הַנְּכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אַחְרָיוּת לִישָּׁבַע עֲלֵיהֶן. גְּמָ׳ בְּכֶסֶף מְנָלַן? אָמַר חִזְקִיָּה: אָמַר קְרָא: ״שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ״. וְאֵימָא עַד דְּאִיכָּא שְׁטָר, דִּכְתִיב: ״וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם״! אִי כְּתִיב ״יִקְנוּ״ לְבַסּוֹף – כִּדְקָאָמְרַתְּ, הַשְׁתָּא דִּכְתִיב ״יִקְנוּ״ מֵעִיקָּרָא, כֶּסֶף – קָנֵי, שְׁטָר – רְאָיָה בְּעָלְמָא הוּא. אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּמְקוֹם שֶׁאֵין כּוֹתְבִין אֶת הַשְּׁטָר, אֲבָל בִּמְקוֹם שֶׁכּוֹתְבִין אֶת הַשְּׁטָר – לֹא קָנָה. וְאִי פָּרֵישׁ – פָּרֵישׁ. כִּי הָא דְּרַב אִידִי בַּר אָבִין כִּי זָבֵין אַרְעָא, אָמַר: אִי בָּעֵינָא בְּכַסְפָּא – אִיקְנֵי, אִי בָּעֵינָא בִּשְׁטָרָא – אִיקְנֵי. אִי בָּעֵינָא בְּכַסְפָּא – אִיקְנֵי, דְּאִי בָּעֵיתוּ לְמִיהְדַּר, לָא מָצִיתוּ הָדְרִיתוּ. וְאִי בָּעֵינָא בִּשְׁטָרָא – אִיקְנֵי, דְּאִי בָּעֵינָא לְמִיהְדַּר, הָדַרְנָא בִּי. וּבִשְׁטָר. מְנָלַן? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דִּכְתִיב: ״וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם וְהָעֵד עֵדִים״, וְהָאָמְרַתְּ שְׁטָר רְאָיָה בְּעָלְמָא הוּא! אֶלָּא מֵהָכָא, ״וָאֶקַּח אֶת סֵפֶר הַמִּקְנָה״. אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּשְׁטַר מַתָּנָה, אֲבָל בְּמֶכֶר לֹא קָנָה עַד שֶׁיִּתֵּן לוֹ דָּמִים. מֵתִיב רַב הַמְנוּנָא: בִּשְׁטָר כֵּיצַד? כָּתַב לוֹ עַל הַנְּיָיר אוֹ עַל הַחֶרֶס, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶם שָׁוֶה פְּרוּטָה, ״שָׂדִי מְכוּרָה לָךְ״, ״שָׂדִי נְתוּנָה לְךָ״ – הֲרֵי זוֹ מְכוּרָה וּנְתוּנָה. הוּא מוֹתֵיב לַהּ וְהוּא מְפָרֵק לַהּ: בְּמוֹכֵר שָׂדֵהוּ מִפְּנֵי רָעָתָהּ. רַב אָשֵׁי אָמַר: בְּמַתָּנָה בִּיקֵּשׁ לִיתְּנָהּ לוֹ, וְלָמָּה כָּתַב לוֹ לְשׁוֹן מֶכֶר – כְּדֵי לְיַפּוֹת אֶת כּוֹחוֹ. וּבַחֲזָקָה. מְנָלַן? אָמַר חִזְקִיָּה: אָמַר קְרָא: ״וּשְׁבוּ בְּעָרֵיכֶם אֲשֶׁר תְּפַשְׂתֶּם״, בַּמֶּה תְּפַשְׂתֶּם – בִּישִׁיבָה. דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: ״וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ״, בַּמֶּה יְרַשְׁתֶּם – בִּישִׁיבָה. וְשֶׁאֵין לָהֶם אַחְרָיוּת אֵין נִקְנִין אֶלָּא בִּמְשִׁיכָה. מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ״ – דָּבָר הַנִּקְנֶה מִיָּד לְיָד. וּלְרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר: דְּבַר תּוֹרָה מָעוֹת קוֹנוֹת, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? תַּנָּא תַּקַּנְתָּא דְרַבָּנַן קָתָנֵי. נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחְרָיוּת. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר חִזְקִיָּה: דְּאָמַר קְרָא: ״וַיִּתֵּן לָהֶם אֲבִיהֶם מַתָּנוֹת וְגוֹ׳ עִם עָרֵי מְצֻרוֹת בִּיהוּדָה״. אִיבַּעְיָא לְהוּ: בָּעֵינַן צְבוּרִים, אוֹ לָא? אָמַר רַב יוֹסֵף: תָּא שְׁמַע: רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: קַרְקַע כׇּל שֶׁהוּא חַיֶּיבֶת בַּפֵּאָה, וּבַבִּכּוּרִים,אי נמי - משכחת לה הגבהה אצל פיל: בחבילי זמורות - הגבוהים מן הארץ שלשה טפחים ומוליכין עליהם דהגבהת שלשה טפחים הגבהה היא דנפקא ליה מתורת לבוד: מתני' שיש להם אחריות - היינו קרקעות שאחריות כל אדם הלוה והנושה בחבירו עליהן לפי שקיימין ועומדין לפיכך נסמכין עליהן: בחזקה - רפק ביה פורתא או דיש אמצרי או נעל או פרץ כל שהוא: נקנין עם נכסים כו' - אם מכר מטלטלין עם קרקע כיון שקנה לוקח את הקרקע באחד משלשה קנינים נקנים מטלטלין עמה: וזוקקים - נכסים הללו שאין להם אחריות דקמיירי בהו תנא את הנכסים שיש להן כו'. אע"ג דאין נשבעין על הקרקעות לבדן כדנפקא לן בשבועות (דף מב:) היכא דטענו כלים וקרקעות ונתחייב לישבע על המטלטלין זוקקין המטלטלין את הקרקעות לישבע עליהן האי זוקקין אנכסים קאי שאין להם אחריות ולאו אבית דין: גמ' ואימא עד דאיכא שטר - בהדי כסף דכתיב קרא (ירמיהו ל״ב:מ״ד) וכתוב בספר וחתום: לא שנו - דקני בכספא לחודיה אלא במקום שאין רגילין לכתוב שטר מכירה: לא קנה - דכיון דרגילין בהכי לא סמכא דעתיה דלוקח עד דנקיט שטרא ועיקר דעתו לקנות על השטר הוא: ואם פריש - אם רצוני יקנה לי כספי או יקנה שטרי: אי בעינא כו' - להכי אמר תרוייהו שיהא הוא יכול לחזור בו אבל המוכר לא יחזור כדמפרש ואזיל שאם בא המוכר לחזור יאמר לו אני רוצה שיקנה לי כספי ואם הוא בא לחזור יאמר לו איני רוצה שיהא כספי קונה עד שיבא השטר וכל זמן שלא קבלתי השטר אחזור בי: את ספר המקנה - אלמא יש קנין אף בספר לבדו: עד שיתן דמים - דלא גמר מוכר ומקנה עד דקביל דמים ואע"ג דקביל דמים בעי שטרא אלא היכא דפריש וכדאמרינן לעיל: הרי זו מכורה ונתונה - קא סלקא דעתך או או קתני: מפני רעתה - דניחא ליה דלקנייה ליה שטרא ללוקח כי היכי דלא מצי למיהדר ביה: רב אשי אמר - הך מתני' בנותן מתנה מיירי וכולה חדא היא ולאו או או קתני אלא כך וכך כתב לו שדי מכורה ונתונה לך לייפות את כחו שאם יגבנה בעל חוב של נותן ממנו ישוב עליו לתבוע ממנו דמים המפורשים: ושבו בעריכם - גדליה בן אחיקם קאמר ליה: בישיבה - דתפשתם אשבו קאי: מיד ליד - דהיינו משיכה: ולר' יוחנן דאמר - בפרק הזהב: דבר תורה מעות קונות - כדאשכחן גבי הקדש ונתן הכסף וקם לו: אמר לך - מתני' לא תקשי לי דתקנתא דרבנן קתני תנא דמתני' שעקרו חכמים קנין המעות ואמרו לא תקנה אלא משיכה גזירה שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעלייה: ויתן להם אביהם - בבני יהושפט כתיב וסיפיה דקרא עם ערי מצורות ביהודה: צבורין בו - שיהו אותן מטלטלין מונחין באותו קרקע: ובוידוי - ל"ג דאף מי שאין לו קרקע מתוודה על המעשרות ויכול לומר וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו ולא דמי לבכורים דבעי למימר אשר נתת לי:אי נמי בחבילי זמורות - פי' בקונטרס משכחת לה להגבהת פיל בחבילי זמורות הגבוהים מן הארץ שלשה ומעלהו עליהן דהגבהת ג' הגבהה היא דנפיק לה מתורת לבוד ולפירושו בכלים לא מצי למימר דליקני מדין הגבהה שיניח כלים תחת רגליו דסתמייהו אין בעוביין שלשה טפחים ולפי' ר"ת דמפרש דהגבהה בטפח קני. צ"ל סתם כלים אין בעוביין טפח וקשה אמאי נקט חבילי זמורות לנקוט אבנים או עצים ומפרש הרב משולם דלהכי נקט חבילי זמורות לפי שהן מאכל פיל כדאמרינן פרק מפנין (שבת דף קכח.) מטלטלין חבילי זמורות בשבת מפני שהן מאכל לפילין ומגביהין לפיל חבילי זמורות למעלה והוא קופץ ומגביה את עצמו מן הארץ ואוכלן ואין לתמוה אי חשיבא הגבהה בהכי דכה"ג אשכחן בפרק שילוח הקן (חולין דף קמב.) כי היכי דליגבינהו ולקנינהו: אמר קרא שדות בכסף יקנו - הא דלא אייתי מקרא דכתיב גבי עפרון (בראשית כג) משום דדילמא ה"מ מנכרי שכל קנינו בכסף: על הנייר או על החרס - פי' לעיל (קידושין דף ט:): ולמה כתב בלשון מכר כדי לייפות כחו - וא"ת ולמה כתב לו בלשון מתנה בשלמא מכר משום אחריות אלא מה יפוי כח יש במתנה אי משום דבמתנה לית ביה משום דינא דבר מצרא הא אמר בפרק המקבל (ב"מ דף קח:) דמתנה דאית בה אחריות אית בה משום דינא דבר מצרא וי"ל דשני שטרות כותב לו אם צריך לאחריות מראה של מכר ואם צריך לדינא דבר מצרא מראה של מתנה ומצניע של מכר [ועוד נראה דמיירי שפיר בשטר אחד והא דכתב ליה בלשון מתנה לפי שהאמת הוא כך וכו'] ובירושלמי בפירקין מפרש דיפוי כח של מתנה היינו לגבי בור ודות דמוכר שדה בסתם לא מכר בור ודות אבל מתנה בעין יפה נותן הכל: קרקע כל שהוא חייבת בפאה - בירושלמי דמסכת פאה פריך על הך משנה עד שלא קצרה אינה חייבת בפאה ומשקצרה אין כאן שיור ומשני תפתר שהיה שם קנה א' ובו חמשה שיבולות מדדחיק לומר כן משמע דבכל שהוא חייבת בפיאה וכן משמע בסמוך דדחיק לאוקמא במחט ותלה בה מרגליות ובפרק לא יחפור (ב"ב דף כז:) מוקי לה בחטה דאי באילן לא מיחייב בבכורים אא"כ היה לו י"ו אמה לכל רוח כשיעור יניקה ותימה דהא חטה נמי יונקת שלשה טפחים כדמוכח בשמעתא דערוגה בפרק ר' עקיבא (שבת דף פה.) וי"ל אע"ג דיניקה עד שלשה טפחים מ"מ אין עיקר יניקתה אלא כנגדו וכה"ג אשכחן גבי אילן גופיה אע"ג שהשרשים מתפשטים חוץ לי"ו אמה כדמוכח בלא יחפור (ב"ב שם) אפ"ה לא בעי אלא י"ו אמה דכך הוא עיקר יניקתו: ובוידוי. פי' בקונטרס דל"ג בוידוי דאף מי שאין לו קרקע מתודה על המעשר ויכול לומר וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו ולא דמי לבכורים דבעי למימר אשר נתת לי וכן פר"י דל"ג ובוידוי ולא מטעם דרש"י אלא משום דבירושלמי (דפאה פ"ג) פריך אהא מילתא גופא אמאי לא תני ובוידוי אלמא משמע דלא גרסינן ליה וגם משמע מי שאין לו קרקע מתודה כגון פירות לקוחין: