Kiddushin 70b · Talmud

אֵין שׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹם אִשָּׁה. עַל יְדֵי בַּעְלָהּ! אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין שׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹם אִשָּׁה כְּלָל. שְׁלַחָה לֵיהּ דְּבֵיתְהוּ: שְׁרִי לֵיהּ תִּגְרֵיהּ דְּלָא נִישַׁוְּויָךְ כִּשְׁאָר עַם הָאָרֶץ. אֲמַר לֵיהּ: מַאי שְׁיָאטֵיהּ דְּמָר הָכָא? אֲמַר לֵיהּ: טַסְקָא דְהַזְמָנוּתָא שַׁדַּר מָר אַבָּתְרַאי. אֲמַר לֵיהּ: הַשְׁתָּא שׁוּתָא דְמָר לָא גְּמִירְנָא, טַסְקָא דְהַזְמָנוּתָא מְשַׁדַּרְנָא לְמָר?! אַפֵּיק דִּיסְקָא דְהַזְמָנוּתָא מִבֵּי חָדֵיהּ וְאַחְזִי לֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: הָא גַּבְרָא וְהָא דִּסְקָא. אֲמַר לֵיהּ: הוֹאִיל וַאֲתָא מָר לְהָכָא לִישְׁתַּעֵי מִילֵּיהּ כִּי הֵיכִי דְּלָא לֵימְרוּ מְחַנְּפִי רַבָּנַן אַהֲדָדֵי. אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעְמָא שַׁמְּתֵיהּ מָר לְהָהוּא גַּבְרָא? – צַיעַר שְׁלִיחָא דְרַבָּנַן. וְנַגְּדֵיהּ מָר, דְּרַב מְנַגֵּיד עַל מַאן דִּמְצַעַר שְׁלוּחָא דְרַבָּנַן. דַּעֲדִיף מִינֵּיהּ עֲבַדִי לֵיהּ. מַאי טַעְמָא אַכְרֵיז מָר עֲלֵיהּ דְּעַבְדָּא הוּא? אֲמַר לֵיהּ: דִּרְגִיל דְּקָרֵי אִינָשֵׁי ״עַבְדֵי״, וְתָנֵי: כׇּל הַפּוֹסֵל – פָּסוּל, וְאֵינוֹ מְדַבֵּר בִּשְׁבָחָא לְעוֹלָם. וְאָמַר שְׁמוּאֵל: בְּמוּמוֹ פּוֹסֵל. אֵימַר דְּאָמַר שְׁמוּאֵל לְמֵיחַשׁ לֵיהּ, לְאַכְרוֹזֵי עֲלֵיהּ מִי אָמַר? אַדְּהָכִי וְהָכִי (אֲתָא הַהוּא בַּר דִּינֵיהּ מִנְּהַרְדָּעֵי). אֲמַר לֵיהּ הָהוּא בַּר דִּינֵיהּ לְרַב יְהוּדָה: לְדִידִי קָרֵית לִי ״עַבְדָּא״, דְּאָתֵינָא מִבֵּית חַשְׁמוֹנַאי מַלְכָּא?! אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל: כֹּל דְּאָמַר מִדְּבֵית חַשְׁמוֹנַאי קָאָתֵינָא – עַבְדָּא הוּא. אֲמַר לֵיהּ: לָא סָבַר לַהּ מָר לְהָא דְּאָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: כׇּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁמּוֹרֶה הֲלָכָה וּבָא, אִם קוֹדֶם מַעֲשֶׂה אֲמָרָהּ – שׁוֹמְעִין לוֹ, וְאִם לָאו – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ? אֲמַר לֵיהּ: הָא אִיכָּא רַב מַתְנָה דְּקָאֵי כְּווֹתִי. רַב מַתְנָה לָא חַזְיַיהּ לִנְהַרְדְּעָא תְּלֵיסַר שְׁנֵי. הָהוּא יוֹמָא אֲתָא. אֲמַר לֵיהּ: דְּכִיר מָר מַאי אֲמַר שְׁמוּאֵל כִּי קָאֵי חֲדָא כַּרְעָא אַגּוּדָּא וַחֲדָא כַּרְעָא בְּמַבָּרָא? אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל: כֹּל דְּאָמַר מִדְּבֵית חַשְׁמוֹנַאי מַלְכָּא קָאָתֵינָא – עַבְדָּא הוּא, דְּלָא אִישְׁתְּיוּר מִינַּיְיהוּ אֶלָּא הַהִיא רְבִיתָא דְּסָלְקָא לְאִיגָּרָא וְרָמְיָא קָלָא וְאָמְרָה: כֹּל דְּאָמַר מִבֵּית חַשְׁמוֹנַאי אֲנָא – עַבְדָּא הוּא. נְפַלָה מֵאִיגָּרָא וּמִיתָה. אַכְרוּז עֲלֵיהּ דְּעַבְדָּא הוּא. הָהוּא יוֹמָא אִקַּרְעָן כַּמָּה כְּתוּבָּתָא בִּנְהַרְדְּעָא. כִּי קָא נָפֵיק, נָפְקִי אַבָּתְרֵיהּ לְמִירְגְּמֵיהּ. אֲמַר לְהוּ: אִי (שְׁתִיקוּ) [שָׁתְקִיתוּ] – שְׁתִיקוּ, וְאִי לָא מְגַלֵּינָא עֲלַיְיכוּ הָא דְּאָמַר שְׁמוּאֵל תַּרְתֵּי זַרְעֲיָיתָא אִיכָּא בִּנְהַרְדְּעָא: חֲדָא מִיקַּרְיָא דְּבֵי יוֹנָה, וַחֲדָא מִיקַּרְיָא דְּבֵי עוֹרַבְתִּי. וְסִימָנָיךְ: טָמֵא – טָמֵא, טָהוֹר – טָהוֹר. שַׁדְיוּהּ לְהָהוּא רִיגְמָא מִידַיְיהוּ וְקָם אַטְמָא בִּנְהַר מַלְכָּא. מַכְרִיז רַב יְהוּדָה בְּפוּמְבְּדִיתָא: אַדָּא וְיוֹנָתָן – עַבְדֵי. יְהוּדָה בַּר פָּפָּא – מַמְזֵירָא, בָּטִי בַּר טוֹבִיָּה בְּרָמוּת רוּחָא לָא שָׁקֵיל גִּיטָּא דְחֵירוּתָא. מַכְרֵיז רָבָא בְּמָחוֹזָא: בַּלָּאֵי, דַּנָּאֵי, טַלָּאֵי, מַלָּאֵי, זַגָּאֵי – כּוּלָּם לִפְסוּל. אָמַר רַב יְהוּדָה: גּוֹבָאֵי – גִּבְעוֹנָאֵי, דּוּרְנוּנִיתָא – דָּרָאֵי נְתִינָאֵי. אָמַר רַב יוֹסֵף: הַאי בֵּי כוּבֵּי דְפוּמְבְּדִיתָא – כּוּלָּם דְּעַבְדֵי. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אַרְבַּע מֵאוֹת עֲבָדִים, וְאָמְרִי לַהּ אַרְבַּעַת אֲלָפִים עֲבָדִים הָיוּ לוֹ לְפַשְׁחוּר בֶּן אִימֵּר, וְכוּלָּם נִטְמְעוּ בַּכְּהוּנָּה. וְכׇל כֹּהֵן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עַזּוּת פָּנִים אֵינוֹ אֶלָּא מֵהֶם. אָמַר אַבָּיֵי: כּוּלְּהוּ יָתְבָן בְּשׁוּרָא דְבִנְהַרְדְּעָא. וּפְלִיגָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אִם רָאִיתָ כֹּהֵן בְּעַזּוּת מֵצַח – אַל תְּהַרְהֵר אַחֲרָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַמְּךָ כִּמְרִיבֵי כֹהֵן״. אָמַר רַבִּי אָבִין בַּר רַב אַדָּא אָמַר רַב: כׇּל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ, כְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ מֵעִיד עַל כׇּל הַשְּׁבָטִים וְאֵין מֵעִיד עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל״, אֵימָתַי הָוֵי עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל – בִּזְמַן שֶׁהַשְּׁבָטִים שִׁבְטֵי יָהּ. אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: כְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ – אֵין מַשְׁרֶה אֶלָּא עַל מִשְׁפָּחוֹת מְיוּחָסוֹת שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בָּעֵת הַהִיא נְאֻם ה׳ אֶהְיֶה לֵאלֹהִים לְכֹל מִשְׁפְּחוֹת יִשְׂרָאֵל״, ״לְכׇל יִשְׂרָאֵל״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״לְכֹל מִשְׁפְּחוֹת״. ״[וְהֵמָּה] יִהְיוּ לִי לְעָם״, אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: זוֹ מַעֲלָה יְתֵירָה יֵשׁ בֵּין יִשְׂרָאֵל לְגֵרִים. דְּאִילּוּ בְּיִשְׂרָאֵל כְּתִיב בְּהוּ: ״וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם״, וְאִילּוּ בְּגֵרִים כְּתִיב: ״מִי הוּא זֶה עָרַב אֶת לִבּוֹ לָגֶשֶׁת אֵלַי נְאֻם ה׳. וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים״. אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ: קָשִׁים גֵּרִים לְיִשְׂרָאֵל כְּסַפַּחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנִלְוָה הַגֵּר עֲלֵיהֶם וְנִסְפְּחוּ עַל בֵּית יַעֲקֹב״ – כְּתִיב הָכָא ״וְנִסְפְּחוּ״, וּכְתִיב הָתָם ״לַשְּׂאֵת וְלַסַּפַּחַת״. אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: כְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא

אין שואלין בשלום אשה - שמא מתוך שאילת שלום יהיו רגילים זה עם זה ע"י שלוחם ויבואו לידי חיבה: אמר ליה רב נחמן ע"י בעלה - אהיה אני שליח לדבר: אין שואלין בשלום אשה כלל - שמרגיל לבה ודעתה אצלו: שלחה ליה - ילתא לרב נחמן: שרי ליה תיגריה - פטור אותו מלפניך זה לשון הגמרא לומר מישרי ליה תיגריה כשממהר לעשות בקשת האיש או דינו כדי להפטר ממנו: מאי שיאטיה דמר הכא - מה דרכו של אדוני לשוט הלום כלומר למה בא אדוני הנה: שותא דמר לא ידענא - שיחתו של אדוני איני מבין לדבר בצחות לשונו: לדינא מזמינא ליה - בתמיה: אפיק דיסקא דאזמנותא - הוציא שטר הזמנה מחיקו ששלח לו רב נחמן שיבא לפניו: מבי חדיה - מתוך חיקו: לימא מר מיליה - ידבר דבר זכותו על ריבו של אותו האיש: ציער שליחא דרבנן - ביזה את שלוחו לפניו וחייב מלקות: דרב מנגיד אמאן דמצער שליח דרבנן - כדאמר בפ' קמא (לעיל קידושין דף יב:): דעדיפא מיניה - חמורה ממנה עשיתי לו לקנסו: אדהכי אמר ההוא בר דיניה לרב יהודה לדידי - דאתינא מבית חשמונאי קרית לי עבד: כל דאמר מבית חשמונאי אנא עבד הוא - שכל זרעו הרגם הורדוס ועבד היה ומלך תחתיהן וקרא בניו על שם בית חשמונאי ומסתמא לאו בנות ישראל נסיב דנזהרים הם להשיא בנותם לעבדים והוו להו כולם עבדים: אם קודם שבא מעשה לידו אמרה - להאי שמועה לתלמידיו בשם רבו נאמן לאומרה בשעת מעשה ואם לאו אינו נאמן להעיד בשם רבו שמא מחמת מעשה הבא לידו הוא אמר כן: אגודא - שפת הנהר: אמברא - על הגשר אי נמי בתוך הספינה לעבור הנהר: כל דאמר מבית חשמונאי אנא עבד הוא - שכל זרעו הרגם הורדוס ועבד היה ומלך תחתיהן וקרא בניו על שם בית חשמונאי ומסתמא לאו בנות ישראל נסיב דנזהרים הם להשיא בנותם לעבדים והוו להו כולם עבדים: איקרע' כמה כתובתא - מנשי אותה המשפחה: כי קא נפיק - רב יהודה: למירגמיה - לפי שגילה את פסולם: זרעייתא - משפחות: וקם אטמא בנהר מלכא - באותן האבנים שהשליכום בנהר עמד מכשול סתימה במי הנהר ומנע את מהלך המים: אטמא - סתימה כדמתרגם סתמום טמונון (בראשית כו): מכריז רב יהודה בפומבדיתא - שם היה יושב: בלאי דנאי טלאי מלאי זגאי - שמות מקומות או משפחות: גובאי - גבעוני כלומר על שם שהיו גבעונים נקראו בבבל גובאי קרוב לגבעונים בשמן: דורנונית דרא דנתינאי - כפר נתינים היה דורא כפר כדאמר (עירובין דף ז:) דורא דרעותא א"ל מרי דוראי (פסחים דף כה:) ועל שם שהוא כפר נתיני נקרא דורנינות: בי כובי דפומבדיתא - כפר הסמוך אל פומבדיתא דמקרי בי כובי: פשחור בן אימר - בימי ירמיה היה: וכולן נטמעו בכהונה - ול"ג גדולה: נטמעו - נדמעו נשאו בנות כהנים שהיו מחזיקין עצמן בכהנים מתוך שהיו אוכלים תרומה מחמת [שהיו] עבדי כהנים: אל תהרהר אחריו - אחר משפחתם שהם בני מריבה כדכתיב כמריבי כהן: עדות לישראל - אותן שהן ישראל הוא מעיד עליהן שהן משלו: משפחות ישראל - משפחות שהם ישראל גמורים: בישראל כתיב - והייתי להם לאלהים אע"פ שאינם לי לעם ומתוך שאני מקרבן הם יהיו לי לעם אבל גרים אין מקרבין אותן מן השמים אלא אם כן הן מקרבין עצמם תחילה להיות טובים: קשין גרים - שאינם זהירים במצות והרגילים אצלם נמשכים אצלם ולומדים מן מעשיהם:

אין שואלין בשלום אשה כלל. והא דאמר בהשוכר את הפועלים (ב"מ דף פז.) איה שרה אשתך ששואלין בשלום האשה על ידי בעלה היינו דוקא בשאילת שלום אבל לשלוח לה בשלום אפילו ע"י בעלה אסור: קשים גרים - פי' בקונטרס לפי שאינם בקיאים במצות ומביאים פורענות ועוד שמלמדים את ישראל ממעשיהם וכו' וי"מ לפי שכל ישראל ערבין זה בזה ולאו מילתא היא דהא לא נתערבו בשביל הגרים כשקבלו התורה כדאמרינן בסוטה (דף לז:) נמצא לכל אחד מישראל שש מאות אלף וג' אלפים [ותק"ן בריתות] שכולן נתערבו זה בזה אלמא לא נתערבו מן הגרים שהרי הרבה ערב רב עלה אתם ויש מפרשים דקשין גרים לישראל כספחת לפי שהזהיר הקב"ה עליהם בכ"ד מקומות שלא להונות אותם ואי אפשר שלא יצערום ויש מפרשים לפי שע"י הגרים ישראל בגלות כדאמר (פסחים דף פז:) מפני מה ישראל מפוזרים בכל ארצות יותר משאר עובדי כוכבים כדי שיתוספו עליהם גרים ולא נהירא דהא אמר ביבמות (דף מז.) עובד כוכבים הבא להתגייר אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר תדע שישראל דווים דחופים ואמרי' התם משום דיפרוש הוא דאמר מר קשין גרים לישראל כספחת אלמא דבתר שיתגיירו קשים הם וה"ר אברהם גר פירש לפי שהגרין בקיאין במצות ומדקדקין בהם קשים הם לישראל כספחת דמתוך כן הקב"ה מזכיר עונותיהם של ישראל כשאין עושין רצונו וכה"ג מצינו גבי הצרפית (מלכים א יז) שאמרה מה לי ולך איש האלהים (כי) באת אלי להזכיר [את] עוני שמתוך שהוא צדיק גמור היה נראה לה שמזכיר השם עונה ור"י פירש דלפיכך קשים שנטמעו בישראל ואין השכינה שורה אלא על משפחה מיוחסת וכן נראה דמשום הכי מייתי הא דרבי חלבו על הא מילתא דר' חמא בר חנינא:

קידושין ע:

Navigate the library