קידושיןלו:
טוען את הדף…
״וְהִקְרִיבוּ״ – זוֹ קַבָּלַת הַדָּם. וְהַזָּאוֹת. הַזָּאָה דְּהֵיכָא? אִי דְּפָרָה, ״אֶלְעָזָר״ כְּתִיב בַּהּ. אִי דְּפָנִים, ״הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ״ כְּתִיב בַּהּ. אֶלָּא הַזָּאָה דְּבֶן עוֹף, דְּאָתְיָא בְּקַל וָחוֹמֶר מִבֶּן צֹאן. וּמָה בֶּן צֹאן שֶׁלֹּא קָבַע לוֹ כֹּהֵן לִשְׁחִיטָתוֹ – קָבַע לוֹ כֹּהֵן לְהַזָּאָתוֹ, בֶּן עוֹף שֶׁקָּבַע לוֹ כֹּהֵן לִמְלִיקָתוֹ – אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּקְבַּע לוֹ לְהַזָּאָתוֹ? חוּץ מִמִּנְחַת סוֹטָה וּנְזִירָה. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר לְרַבִּי יֹאשִׁיָּה דְּדָרֵיהּ: לָא תֵּיתֵיב אַכַּרְעָךְ עַד דְּאָמְרַתְּ לִי לְהָא שְׁמַעְתְּתָא: מִנַּיִן לְמִנְחַת סוֹטָה שֶׁטְּעוּנָה תְּנוּפָה? מְנָלַן?! בְּגוּפַהּ כְּתִיב: ״וְהֵנִיף אֶת הַמִּנְחָה״! אֶלָּא: תְּנוּפָה בִּבְעָלִים מְנָלַן? אָתְיָא ״יָד״ ״יָד״ מִשְּׁלָמִים. כְּתִיב הָכָא: ״וְלָקַח הַכֹּהֵן מִיַּד הָאִשָּׁה״ וּכְתִיב הָתָם: ״יָדָיו תְּבִיאֶנָּה״. מָה כָּאן כֹּהֵן – אַף לְהַלָּן כֹּהֵן, מָה לְהַלָּן בְּעָלִים – אַף כָּאן בְּעָלִים. הָא כֵּיצַד? כֹּהֵן מַכְנִיס יָדוֹ תַּחַת יָד בְּעָלִים וּמֵנִיף. אַשְׁכְּחַן סוֹטָה, נְזִירָה מְנָלַן? אָתְיָא: ״כַּף״ ״כַּף״ מִסּוֹטָה. מַתְנִי׳ כׇּל מִצְוָה שֶׁהִיא תְּלוּיָה בָּאָרֶץ – אֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בָּאָרֶץ, וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בָּאָרֶץ – נוֹהֶגֶת בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ,ה"ג הזאה דהיכא - ול"ג היכא כתיבה: אי דפרה - הזאת דמה דפרה אדומה: אלעזר כתוב בה - ואפילו שאר כהנים פסולין וכ"ש נשים: אי דפנים - הזאה דפנים כגון הפרוכת ומזבח הזהב האמורין בפר כהן משיח ופר העלם דבר של ציבור: הכהן המשיח כתיב בהן - למעוטי הדיוטים וכ"ש נשים ומאי איצטריך ליה לתנא למיתנייה: הזאת דם עוף - דכתיב בחטאת העוף (ויקרא ה׳:ט׳) והזה מדם החטאת ואיצטריך לאשמועינן נשים פסולות ונפקא ליה מק"ו מזריקת דם דעולת בן צאן דכתיב ביה (שם א) וזרקו בני אהרן: לא קבע לו כהן לשחיטתו - שהשחיטה כשרה בזר דכתיב (שם) ושחט את בן הבקר והקריבו בני אהרן מקבלה ואילך מצות כהונה לימד על השחיטה שכשרה בזר (ברכות דף לא:): להזאתו - לזריקת דמו כדכתיב (ויקרא א׳:י״א) וזרקו בני אהרן: בן עוף שקבע לו כהן למליקתו - דכתיב (שם) והקריבו הכהן אל המזבח ומלק את ראשו: לרבי יאשיה דדריה - שהיה בדורו אמורא כמותו ויש להבין מכאן שעדיין בימי ר"א היה רבי יאשיה בר פלוגתיה דר' יונתן קיים להכי איצטריך למיתני לרבי יאשיה דדריה לאפוקי ר' יאשיה קשישא: בבעלים מנלן - שתהא הסוטה עצמה מניפתה דלמא לכהן קאמר רחמנא כדכתיב (במדבר ה׳:כ״ה) ולקח הכהן מיד האשה וגו': ה"ג מה כאן כהן אף להלן כהן מה להלן בעלים אף כאן בעלים: בבעלים מנלן - שתהא הסוטה עצמה מניפתה דלמא לכהן קאמר רחמנא כדכתיב (במדבר ה׳:כ״ה) ולקח הכהן מיד האשה וגו': ידיו תביאנה - בבעלים כתיב ובתנופה משתעי: ה"ג מה כאן כהן אף להלן כהן מה להלן בעלים אף כאן בעלים: כף כף מסוטה - בסוטה כתיב (שם ה) ונתן על כפיה ובנזיר כתיב ונתן על כפי הנזיר (שם ו): מתני' תלויה ואינה תלויה - בגמ' מפרש להו:אי דפרה אלעזר כתיב בה - פי' בקונטרס אפילו כהן הדיוט פסול וכ"ש נשים תימה הניחא למ"ד לדורות נמי בעי' כ"ג דומיא דאלעזר פריך שפיר אבל למ"ד בכהן הדיוט מרבינן ליה לדורות קשה דמאי פריך הכא גמרא דילמא מש"ה איצטריך (קרא) הכא למעוטי נשים משום דהעבודה מותרת בכהן הדיוט לדורות וי"ל דה"פ מדאיצטריך התם לרבויי כהן הדיוט מכלל לגבי נשים פשיטא ליה לתנא דאין עבודה כשרה בהן וכן יש לפרש בסמוך אי דפנים וכו': אי דפנים כהן משיח כתיב - פי' בקונטרס הזאת הפרוכת ומזבח הזהב האמורים בפר כהן משיח ופר העלם דבר של ציבור ונראה להר"ם דאע"ג דפר העלם דבר מרבינן התם (ת"כ פ' ויקרא) דעבודתה כשרה אפילו בכהן הדיוט דמרבינן ליה מן ה' דהכהן המשיח אפ"ה מדאיצטריך קרא לרבויי כהן הדיוט דכשר בה מכלל דפשיטא ליה לתנא דנשים אינן כשרות בה: ומה בן צאן שלא קבע לו כהן לשחיטתו קבע לו כהן להזאתו בן עוף שקבע לו כהן וכו'. וא"ת איכא למיפרך מה לבן צאן שקבע לו כלי (עץ ארז ואזוב) ומש"ה בעי כהן להזאתו אבל בן עוף שלא קבע לו כלי להזאתו שהרי הזאה דבן עוף בעצמו של כהן הויא לא בעינן כהן דכה"ג פריך בזבחים (דף מח:) דהתם בעי למילף מהאי ק"ו דהכא דבן עוף טעון שחיטה בצפון אי לאו האי פירכא וי"ל דפירכא זו דטעון כלי הוי פירכא כל דהו דאיכא למימר דהזאה מהניא טפי בעיצומו של כהן יותר מבכלי וא"כ התם דבעי למילף בהאי ק"ו דבן עוף תהא שחיטתו בצפון הוי מילתא רבה דבעי לאתויי צפון דאינו נוהג בכל הזבחים א"כ יש סברא למעוטי צפון מבן עוף בפירכא כל דהו אבל כהן שצריך בכל הזבחים לא הוי מילתא רבה לרבויי בבן עוף הלכך ליכא למעוטי בפירכא כל דהו כדפרישית ועוד י"ל דהכא עבדינן ק"ו הכי ומה בן צאן שאינו טעון כהן בתחילה שהרי שחיטה בזר כשרה טעון כהן בסוף לקבלה ולהולכה ולזריקה בן עוף שטעון כהן בתחילה אינו דין שטעון כהן בסוף שהרי בכל מקום טעון כהן בסוף יותר מבתחילה דעיקר עבודה דקרבן הוי בסוף והשתא הוי ק"ו מיניה וביה ואין להביא בהאי ק"ו שום פירכא: חוץ ממנחת סוטה ונזירה מפני שהן מניפות - וא"ת תיפוק ליה דכל הני אינם כשרות בנשים לפי שהן מחוסרי בגדים דהא אמר בפ"ב דזבחים (דף יז:) דאפילו כהנים בזמן שאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם וי"ל דמיירי שלבשו את הבגדים א"נ י"ל כיון שלא נצטוו בבגדי כהונה לא הוו מחוסרי בגדים: כל מצוה התלויה בארץ כו' חוץ מן הערלה והכלאים - בירושלמי פריך אמאי לא תני לה חלה ומשני לפי שאינה בעיסה של עובדי כוכבים ולא מיירי מתני' אלא בדברים הנוהגים בישראל ובעובדי כוכבים וקשה אמאי לא פריך נמי התם אמאי לא תני תרומה ומעשר כדפריך מחלה ואין לומר לפי שאינם אלא מדרבנן דהא חלה נמי אינה בח"ל אלא מדרבנן ואפ"ה בעי אמאי לא תני חלה ולא משני לפי שהיא מדרבנן וי"ל דלהכי בעי מחלה לפי שגזרו על חלה בכל מקום אבל על תרומה ומעשר לא גזרו במקומות הרחוקים מא"י אלא דוקא אעיירות הסמוכות לארץ והיינו טעמא דגזרו על החלה בכל מקום טפי מתרומה ומעשר לפי שהחלה דומה יותר לחובת הגוף שהרי החיוב בא ע"י גלגול עיסה שהאדם עושה והלכך דין הוא שינהוג בכ"מ אפילו בח"ל אבל תרומה ומעשר אינן מוטלות אלא על מי שיש לו קרקע ודמי טפי לחובת הארץ עי"ל דהיינו טעמא דלא בעי מתרומה ומעשר משום דתני בירושלמי רבותינו שבח"ל היו מפרישין תרומה ומעשר עד שבאו הרובים וביטלום ובעי מאי רובים מתורגמניא ויש ליתן טעם דלפיכך בטלו תרומה ומעשר לפי שעכשיו בח"ל אין הקרקעות שלנו שהרי משועבדות הן למלך ואנו נותנים מהם מס למלך אם כן אין להם דין קרקע להפריש תרומה ומעשר ואם תאמר בא"י נמי משועבדות הן למלך ואפ"ה מפרישין תרומה ומעשר וי"ל דאין קנין לעובד כוכבים בא"י להפקיע מיד מעשר ומן הירושלמי שהבאתי יש להוכיח דערלה וכלאים נוהגים בשל עובדי כוכבים וכן משמע בפרק אין מעמידין (ע"ז דף לה:) דקאמר התם מפני מה גבינות העובדי כוכבים אסורין מפני שמעמידין אותם בשרף של ערלה ומיירי בערלה של עובדי כוכבים דדוחק הוא לומר דמיירי בערלה של ישראל וכן משמע לקמן (קידושין דף לח:) דקאמר ספק ערלה בח"ל יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט ועל כרחך מיירי בערלה דעובד כוכבים דאי בערלה דישראל הלא אסור למכור דדמי ערלה אסורין וקשה דהא אמרינן במסכת [ר"ה (דף ט:) לענין] ערלה אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב יש בהם משום ערלה ואם כן איך אנו נהנים מן הכרמים שהעובדי כוכבים מבריכין אותן בכל שנה ואף על פי שאין אנו יודעין ודאי שמבריכין כולם הוה לנו לילך אחר הרוב ואומר רבינו שמשון ששאל בעובדי אדמה ואמרו לו שאינן חותכין הזמורה מן הסדן ואם כן הוא יונק עוד מן הזקנה ואמר התם (ירושלמי פ"ק דערלה) המבריך בזמן שיונק מן הזקנה פטור מן הערלה ואם סיפק חייב והוא ניכר היטב כשיונק מן הזקנה וכשאינו יונק מן הזקנה כשהזמורה יונקת מן הזקנה עליהן נוטין [לצד אחר] וכשפוסק עליהן נוטין לצד [זקנה] וסימניך דהאי מאן דאכיל מחבריה בהית לאיסתכולי ביה ונראה דחדש נוהג בזמן הזה ולכך יש ליזהר שאם אדם יודע בודאי שהשעורים נזרעו אחר זמן הקרבת העומר דהיינו אחר י"ו מכניס כהן ידו תחת יד הבעלים ומניף - וא"ת והא הוי חציצה דה"נ אמרינן במנחות (דף צד.) אין תנופה בחוברין פי' בשותפים דהיכי ליעביד לינפו והדר לינפו כלומר דהשותפין זה אחר זה יניפו חדא תנופה אמר רחמנא ולא שתי תנופות ואי מנח חד מן השותפין ידיה תחת ידיה דחבריה א"כ הוי חציצה אלמא דבכה"ג הוי חציצה וי"ל דלא דמי דהכא היינו טעמא דלא הוי חציצה בכה"ג לפי שהוא גזירת הכתוב דבעינן כהן ובעלים אבל התם גבי שני שותפין חשיב כה"ג חציצה אם אחד מהם מניח ידו תחת יד חבירו לפי שאינה גזירת הכתוב שיהיו שניהן מניפים עוד י"ל דה"נ לא מיירי שהכהן מניח את ידו תחת יד הבעלים ממש דבכה"ג הוי חציצה אלא ר"ל שאוחז הכלי למטה והבעלים אוחזין למעלה והשתא ליכא חציצה כלל דה"נ אשכחן גבי ביכורים שהכהן היה אוחז בשפתיו כלומר בשפת הכלי למעלה והבעלים למטה ה"נ גבי מנחות איפכא שיד הבעלים תהיה למעלה ויד הכהן למטה: