קידושין ל.

פרק א׳ · האשה נקנית

Kiddushin 30a · Chapter 1: HaIshah Nikneit

הֲוָה אָמֵינָא לְשָׂטָן: גִּירָא בְּעֵינָיךְ. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַבִּי נָתָן בַּר אַמֵּי: אַדִּידָךְ עַל צַוְּארֵי דִּבְרָיךְ. מִשִּׁיתְּסַר וְעַד עֶשְׂרִים וְתַרְתֵּי וְאָמְרִי לַהּ: מִתַּמְנֵי סְרֵי עַד עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה. כְּתַנָּאֵי: ״חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ״, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, חַד אָמַר: מִשִּׁיתְּסַר וְעַד עֶשְׂרִים וְתַרְתֵּין, וְחַד אָמַר: מִתַּמְנֵי סְרֵי וְעַד עֶשְׂרִים וְאַרְבְּעָה. עַד הֵיכָן חַיָּיב אָדָם לְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ תּוֹרָה? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כְּגוֹן זְבוּלוּן בֶּן דָּן, שֶׁלִּימְּדוֹ אֲבִי אָבִיו מִקְרָא וּמִשְׁנָה וְתַלְמוּד הֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת. מֵיתִיבִי: לִמְּדוֹ מִקְרָא – אֵין מְלַמְּדוֹ מִשְׁנָה, וְאָמַר רָבָא: מִקְרָא – זוֹ תּוֹרָה! כִּזְבוּלוּן בֶּן דָּן, וְלֹא כִּזְבוּלוּן בֶּן דָּן. כִּזְבוּלוּן בֶּן דָּן – שֶׁלִּמְּדוֹ אֲבִי אָבִיו, וְלֹא כִּזְבוּלוּן בֶּן דָּן, דְּאִילּוּ הָתָם מִקְרָא מִשְׁנָה וְתַלְמוּד הֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת, וְאִילּוּ הָכָא – מִקְרָא לְבַד. וַאֲבִי אָבִיו מִי מִיחַיַּיב? וְהָתַנְיָא: ״וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם״ – וְלֹא בְּנֵי בְנֵיכֶם. וּמָה אֲנִי מְקַיֵּים: ״וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ״, לוֹמַר לָךְ: שֶׁכׇּל הַמְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ תּוֹרָה – מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ לִמְּדוֹ לוֹ וְלִבְנוֹ וּלְבֶן בְּנוֹ, עַד סוֹף כׇּל הַדּוֹרוֹת! הוּא דְּאָמַר כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: ״וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם״ – אֵין לִי אֶלָּא בְּנֵיכֶם, בְּנֵי בְנֵיכֶם מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ״. אִם כֵּן מָה תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בְּנֵיכֶם״ – בְּנֵיכֶם וְלֹא בְּנוֹתֵיכֶם. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל הַמְלַמֵּד אֶת בֶּן בְּנוֹ תּוֹרָה מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ קִבְּלָהּ מֵהַר סִינַי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ״, וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹקֶיךָ בְּחֹרֵב״. רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי דְּשָׁדֵי דִּיסְנָא אַרֵישֵׁיהּ וְקָא מַמְטֵי לֵיהּ לְיָנוֹקָא לְבֵי כְנִישְׁתָּא. אֲמַר לֵיהּ: מַאי כּוּלֵּי הַאי? אֲמַר לֵיהּ: מִי זוּטַר מַאי דִּכְתִיב: ״וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ״ וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹקֶיךָ בְּחֹרֵב״? מִכָּאן וְאֵילָךְ, רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא לָא טָעֵים אוּמְצָא עַד דְּמַקְרֵי לְיָנוֹקָא וּמוֹסְפֵיהּ. רַבָּה בַּר רַב הוּנָא לָא טָעֵים אוּמְצָא עַד דְּמַיְיתֵי לְיָנוֹקָא לְבֵית מִדְרְשָׁא. אָמַר רַב סָפְרָא מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָא: מַאי דִּכְתִיב ״וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ״ – אַל תִּקְרֵי ״וְשִׁנַּנְתָּם״, אֶלָּא ״וְשִׁלַּשְׁתָּם״. לְעוֹלָם יְשַׁלֵּשׁ אָדָם שְׁנוֹתָיו: שְׁלִישׁ בַּמִּקְרָא, שְׁלִישׁ בַּמִּשְׁנָה, שְׁלִישׁ בַּתַּלְמוּד. מִי יוֹדֵעַ כַּמָּה חָיֵי? לָא צְרִיכָא לְיוֹמֵי. לְפִיכָךְ נִקְרְאוּ רִאשׁוֹנִים ״סוֹפְרִים״, שֶׁהָיוּ סוֹפְרִים כׇּל הָאוֹתִיּוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: וָא״ו דְּ״גָחוֹן״– חֶצְיָין שֶׁל אוֹתִיּוֹת שֶׁל סֵפֶר תּוֹרָה. ״דָּרֹשׁ דָּרַשׁ״ – חֶצְיָין שֶׁל תֵּיבוֹת. ״וְהִתְגַּלָּח״ – שֶׁל פְּסוּקִים. ״יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר״ – עַיִ״ן דְּיַעַר חֶצְיָין שֶׁל תְּהִלִּים. ״וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן״ – חֶצְיוֹ דִּפְסוּקִים. בָּעֵי רַב יוֹסֵף: וָא״ו ״דְּגָחוֹן״, מֵהַאי גִּיסָא אוֹ מֵהַאי גִּיסָא? אֲמַרוּ לֵיהּ: נֵיתֵי סֵפֶר תּוֹרָה וְנִימְנִינְהוּ, מִי לָא אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: לֹא זָזוּ מִשָּׁם עַד שֶׁהֵבִיאוּ סֵפֶר תּוֹרָה וּמְנָאוּם? אֲמַר לְהוּ: אִינְהוּ בְּקִיאִי בַּחֲסֵירוֹת וִיתֵרוֹת, אֲנַן לָא בְּקִיאִינַן. בָּעֵי רַב יוֹסֵף: ״וְהִתְגַּלָּח״, מֵהַאי גִּיסָא אוֹ מֵהַאי גִּיסָא? אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: פְּסוּקֵי מִיהָא לַיְתוֹ לִימְנִינְהוּ! בִּפְסוּקֵי נָמֵי לָא בְּקִיאִינַן, דְּכִי אֲתָא רַב אַחָא בַּר אַדָּא, אָמַר: בְּמַעְרְבָא פָּסְקִי לֵיהּ לְהַאי קְרָא לִתְלָתָא פְּסוּקֵי: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן״. תָּנוּ רַבָּנַן: חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת וּשְׁמוֹנִים וּשְׁמוֹנָה פְּסוּקִים הָווּ פְּסוּקֵי סֵפֶר תּוֹרָה, יָתֵר עָלָיו תְּהִלִּים שְׁמוֹנָה, חָסֵר מִמֶּנּוּ דִּבְרֵי הַיָּמִים שְׁמוֹנָה. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְשִׁנַּנְתָּם״, שֶׁיְּהוּ דִּבְרֵי תוֹרָה מְחוּדָּדִים בְּפִיךְ, שֶׁאִם יִשְׁאַל לְךָ אָדָם דָּבָר אַל תְּגַמְגֵּם וְתֹאמַר לוֹ, אֶלָּא אֱמוֹר לוֹ מִיָּד, שֶׁנֶּאֱמַר:

הוה אמינא ליה לשטן גירא בעיניך - כלומר הייתי מתגרה בו ושטן הוא יצר הרע ולא אירא שיחטיאני: אדידך על צוארי דבריך - בעוד ידך תקיפה על בנך קודם שיגדיל ולא יקבל תוכחתך השיאו אשה: משיתסר - שנין הגיע זמן לכנוס ויותר מעשרין ותרתין אל תאחרהו לשון אחר אדידך על צוארי דבריך בשעה שעוד ידך תקיפה עליו הוי זהיר ללמדו תוכחות ואיזה זמנו משיתסר ועד עשרים ותרתין בציר משיתסר אין בו דעת לקבל תוכחות כל כך ואל תכביד יסורין ותוכחות ויותר מעשרים ותרתין יש לחוש שלא יבעט וזה עיקר: על פי דרכו - דרך שכל ימיו יהא מתנהג בו חנוך לו בנערותו ואיזוהי נערותו רבי יהודה ורבי נחמיה כו': זבולון בן דן - תלמיד שהיה בימיהם: אינו מלמדו משנה - אין חובת בנו עליו אלא במקרא מכאן ואילך ילמד הוא לעצמו: תורה - ולא נביאים וכתובים: כזבולון בן דן שלמדו אבי אביו - ועד היכן נמי דקאמרי' הכי קאמרי' עד היכן אדם חייב ללמוד תורה בדורותיו אמר רב יהודה לבנו ולבן בנו: דשדי דיסנא ארישיה - סדין שאינו ראוי לעטיפת הראש אלא כסוי בעלמא שם על ראשו שלא לילך בגילוי ראשו ולא הספיק להתעטף בסודרו: מאי כולי האי - שמיהרת לצאת בלא עטיפה ההוגנת לך: לא טעים אומצא - בשר מעט בגחלים היו רגילין לטעום בבקר: עד דמקרי לינוקא ומוספיה - מהדר לו מה שקרא אתמול ומלמדו עוד פסוק יותר: אלא ושלשתם - מדלא כתיב ושניתם שישלישם: גמ' - סברות וטעמי סתימתיהן של משניות ולתרצם במה שסותרות זו את זו: ליומי - ימי השבוע: לפיכך נקראו כו' - מילתא באפי נפשה היא: נקראו ראשונים סופרים - כדכתיב (ד"ה א ב) ומשפחות סופרים יושבי יעבץ: וי"ו דגחון - כל הולך על גחון: לא זזו משם - לא איתפרש היכא: חסר ממנו - ממנין ס"ת: יהו מחודדין בפיך - חזור עליהם ובדוק בעומקם שאם ישאלך אדם לא תצטרך לגמגם אלא שתוכל לומר מיד:

לא צריכא ליומי - פירש בקונטרס ימי השבת כלומר שני ימים מקרא ושני ימים משנה ושני ימים גמרא ולא נהירא דא"כ אכתי הוה מצי למיפרך מי ידע כמה חיי ונ"ל לפרש בכל יום ויום עצמו ישלש על כן תיקן בסדר רב עמרם גאון כמו שאנו נוהגים בכל יום קודם פסוקי דזמרה לומר מקרא ומשנה וגמרא ור"ת פי' שאנו סומכין אהא דאמרינן בסנהדרין (דף כד.) בבל בלולה במקרא במשנה ובגמרא דגמרת בבל בלול מכולם: נקראו סופרים - פי' בקונטרס כדכתיב ומשפחות סופרים יושבי יעבץ ובירושלמי (שקלים פ"ה) מפרש שעשו כל התורה כולה מספרות כגון אבות מלאכות ארבעים חסר אחת (שבת דף עג.) וארבעה אבות נזיקין (ב"ק דף ב.) וכיוצא בהם: [יתר עליו תהלים שמונה כו' - תימה דע"כ בחומש יש יותר דאפילו אם יהיו פסוקי תהלים מג' תיבות בלבד אינו כ"כ כמו שיש בחומש. ת"י]: אל תגמגם ותאמר לו - והא דאמר באלו מציאות (ב"מ דף כג:) דצורבא מרבנן משני בדיבוריה במסכ' אומר ר"ת דהיינו אם שואלים אותו אם למדת מסכת זו אל יתגאה לומר שלמדה כלומר למדתי הרבה אבל אם שואלים אותו דבר הלכה או שצריכין ללמוד ממנו מסכ' צריך שיהיו מחודדים בפיו שלא יגמגם בדבר ולא דמי להא דאמר (מסכת ד"א זוטא פ"ג) למד לשונך לומר איני יודע שמא תתבדה ותאחז דהיינו במילי דעלמא ואפילו בדברי תורה לא יאמר יודע אני דבר להתפאר בו בכך אלא מה שיודע יורה וילמוד לתלמידים: