קידושיןמה:
טוען את הדף…
שֶׁמָּא נִתְרַצָּה הַבֵּן לָא אָמְרִינַן. אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן לְרָבִינָא: וְדִילְמָא שָׁלִיחַ שַׁוְּיֵהּ? לָא חֲצִיף אִינִישׁ לְשַׁוּוֹיֵי לַאֲבוּהּ שָׁלִיחַ. וְדִילְמָא אַרְצוֹיֵי אַרְצְיַיהּ קַמֵּיהּ? אֲמַר לֵיהּ רַבָּה בַּר שִׁימִי: בְּפֵירוּשׁ אָמַר מָר דְּלָא סָבַר לְהָא דְּרַב וּשְׁמוּאֵל. הָהוּא גַּבְרָא דְּקַדֵּישׁ בְּכִישָׁא דְיַרְקָא בְּשׁוּקָא. אֲמַר רָבִינָא: אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא נִתְרַצָּה הָאָב – הָנֵי מִילֵּי דֶּרֶךְ כָּבוֹד, אֲבָל דֶּרֶךְ בִּזָּיוֹן – לָא. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּיפְתִּי לְרָבִינָא: בִּזָּיוֹן דְּמַאי? אִי בִּזָּיוֹן דְּיַרְקָא, אִי בִּזָּיוֹן דְּשׁוּקָא? נָפְקָא מִינַּהּ דְּקַדֵּישׁ בְּכַסְפָּא בְּשׁוּקָא, אוֹ בְּכִישָׁא דְיַרְקָא בְּבֵיתָא, מַאי? אֲמַר לֵיהּ: אִידֵּי וְאִידֵּי דֶּרֶךְ בִּזָּיוֹן הוּא. הַהוּא דְּאָמַר לְקָרִיבַאי, וְהִיא אָמְרָה לְקָרִיבַהּ. כְּפַתֵּיהּ עַד דַּאֲמַר לַהּ: ״תֶּיהְוֵי לְקָרִיבַהּ״. אַדְּאָכְלִי וְשָׁתוּ אֲתָא קָרִיבֵיהּ בְּאִיגָּרָא וְקַדְּשַׁהּ. אָמַר אַבָּיֵי: כְּתִיב ״שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב״. רָבָא אָמַר: חֲזָקָה אֵין אָדָם טוֹרֵחַ בִּסְעוּדָה וּמַפְסִידָהּ. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּלָא טְרַח. נִתְקַדְּשָׁה לְדַעַת אָבִיהָ, וְהָלַךְ אָבִיהָ לִמְדִינַת הַיָּם וְעָמְדָה וְנִישֵּׂאת, אָמַר רַב: אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה עַד שֶׁיָּבֹא אָבִיהָ וִימַחֶה. רַב אַסִּי אָמַר: אֵינָהּ אוֹכֶלֶת, שֶׁמָּא יָבוֹא אָבִיהָ וִימַחֶה, וְנִמְצֵאת זָרָה אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה לְמַפְרֵעַ. הֲוָה עוֹבָדָא וְחַשׁ לַהּ רַב לְהָא דְּרַב אַסִּי. אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: וּמוֹדֶה רַב שֶׁאִם מֵתָה – אֵינוֹ יוֹרְשָׁהּ. אוֹקִי מָמוֹנָא בְּחֶזְקַת מָרֵיהּ. נִתְקַדְּשָׁה לְדַעַת וְנִיסֵּת שֶׁלֹּא לְדַעַת, וְאָבִיהָ כָּאן, רַב הוּנָא אָמַר: אֵינָהּ אוֹכֶלֶת. רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר: אוֹכֶלֶת. רַב הוּנָא אָמַר: אֵינָהּ אוֹכֶלֶת. וַאֲפִילּוּ לְרַב, דְּאָמַר אוֹכֶלֶת – הָתָם הוּא דְּלָא אִיתֵיהּ לְאָב, אֲבָל הָכָא דְּאִיתֵיהּ לְאָב, הַאי דְּאִישְׁתִּיק – מִירְתָּח רָתַח. רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר: אוֹכֶלֶת. וַאֲפִילּוּ לְרַב אַסִּי דְּאָמַר אֵינָהּ אוֹכֶלֶת, הָתָם הוּא דְּשֶׁמָּא יָבוֹא אָבִיהָ וִימַחֶה, אֲבָל הָכָא מִדִּשְׁתֵיק – אִיתְנוֹחֵי אִיתְנְחָא לֵיהּ. נִתְקַדְּשָׁה שֶׁלֹּא לְדַעַת אָבִיהָ, וְנִיסֵּת שֶׁלֹּא לְדַעַת, וְאָבִיהָ כָּאן, רַב הוּנָא אָמַר: אוֹכֶלֶת, רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר: אֵינָהּ אוֹכֶלֶת. אָמַר עוּלָּא: הָא דְּרַב הוּנָא ״כַּחֹמֶץ לַשִּׁנַּיִם וְכֶעָשָׁן לָעֵינָיִם״. הַשְׁתָּא וּמָה הָתָם דְּקִידּוּשֵׁי דְּאוֹרָיְיתָא אָמְרַתְּ לָא אָכְלָה, הָכָא לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?!שמא נתרצה הבן - בקידושין שקידש לו האב שלא מדעתו לא אמרינן דאב בקידושי בתו בכל דהו ניחא ליה דטב למיתב טן דו אבל גברא דייק ונסיב ובן אינו ברשות אביו לקדש לו אשה שלא בשליחותו: ודילמא ארצויי ארצי - בן קמיה אביו וגילה לו דעתו שהוא חפץ בה והאב נעשה לו שליח מאליו וזכין לאדם שלא בפניו: מר - רבינא: בפירוש - שמעתי ממנו דלא סבר ליה לדרב ושמואל (דאין) חוששין שמא נתרצה האב וכ"ש לשמא עשאו הבן שליח אא"כ שמענו ודקאמר אפילו למ"ד כו' לרווחא דמילתא כי היכי דלקבליה מיניה קאמר הכי: בכישא - אגודה וקטנה שלא לדעת אביה הואי: אידי ואידי - בחדא מינייהו הוי בזיון: הוא אמר לקריבי - מעשה היה שהאיש אמר לתת בתו קטנה לקרובו ואשתו אמרה שיתננה לקרובה: כפתיה - הכריחתו והודה לה לתתה לקרובה ועשו סעודה לחיבת חיתון וזימנו את קרוביהן: באיגרא - בעליה: וקדשה - בסתר ועדיין לא קבל האב קידושין מקרוב של אשתו: לא יעשו עולה - ולא חיישינן בהא שמא נתרצה האב דלא הדר ביה מדבוריה: רבא אמר - טעמא אחרינא דודאי לא נתרצה דכיון דטרח האי אבי הבת לעשות סעודה אינו מפסידה: דלא טרח - לעשות סעודה לאביי מכיון דאודי לה תו לא הדר ולא חיישינן לשמא נתרצה: אוכלת בתרומה - אם כהן הוא זה ואע"פ שלא היתה חופה זו לדעת האב ואמרו רבנן (כתובות דף נז:) אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה זו הואיל וקידושיה לדעתו היו חופה נמי ניחא ליה עד שנשמע שיבא וימחה: ומודה רב - אע"ג דגבי תרומה מחזקינן ליה בחזקה שנתרצה בחופה התם הוא דאי נימא לא נתרצה אכלה מדאורייתא דארוסה אוכלת בתרומה דבר תורה אבל לענין ירושה דבעינן שארו מודה דאינו אלא כארוס ואם מתה אינו יורשה דכיון דמספקא לן אם מתרצה בחופה או לאו אוקימנא ממונא בחזקת מריה: ונשאת שלא לדעת - לא הודיעתו: ומה התם דקידושיה דאורייתא - שנתקדשה לדעת:בפירוש אמר מר לא סבירא ליה להא דשמואל - דקאמר לעיל חיישינן שמא נתרצה לראשון ופירש בקונטרס דהיינו רבינא דלא סבר לדשמואל ואע"ג דקאמר רבינא אפי' למ"ד דחיישינן שמא נתרצה האב לאו משום דס"ל הכי אלא לרווחא דמילתא נקטיה ופסק רב אלפס ובשאלתות. דרב אחאי דהילכתא כרבינא דהוא בתראה וסוף הוראה היה ורבה בר שימי נמי סבר כוותיה ולא חיישינן שמא נתרצה האב ואין צריך לא גט ולא מיאון ואפי' שידכו ואע"ג דמתמה גמרא לעיל (קידושין דף מד:) ואע"ג דשידכו מיהו איכא דאמרי אינו סובר כן וא"כ אין צריך לדחוק ולפרש מה שפי' ר"י לעיל אפילו מיאון אינה צריכה דוקא היכא דלא שידכו דאיכא למימר כמו שפי' בקונטרס ומיירי אפילו שידכו ואי משום דמתמה גמרא ואע"ג דשידכו איכא למימר דמאיכא דאמרי ואילך אית ליה סברא אחרת ומסתמא זו היא דאפילו בשידכו אינה צריכה מיאון שהרי כמו כן קאמר רבינא ועוד פסק בשאלתות דרב אחאי בקטנה שהלך אביה למדינת הים שהיא יכולה להתקדש מדרבנן כדין יתומה דאין לה אב דתקנו רבנן קידושין משום הפקר וזו שהלך אביה למד"ה הרי היא כיתומה משום הפקר וה"ר מנחם מיונ"י אינו מודה בדבר ומעשה אירע באחד שהלך לארץ רחוקה ולו בת קטנה ונתקדשה הבת ואסר ה"ר מנחם מיונ"י לקיימה ואמר חיישינן שמא יקדשנה אביה לאיש אחר במקום שהוא ונמצא בא זה עליה באיסור אשת איש ושלח לו רבינו תם לדבריך אם מת האב במד"ה היא תאסר לכל אדם לעולם שמא קידשה אביה במדינת הים ואין אנו יודעים למי והשיב רבינו מנחם דלהא לא חיישינן שמא יקדש אמרי' שמא קידש לא אמרינן דכי האי גוונא אמר פרק כל הגט (גיטין דף כח:) לשמא מת לא חיישי' לשמא ימות תנאי היא וקי"ל כרבי יוסי דפליג עליה דר"מ דאמר חיישינן לשמא ימות דר"מ ור' יוסי הלכה כר' יוסי ועל זה אמר ר"ת דהשתא דאתית להכי אף כשהיא קטנה מותרת דכיון דלא חיישי' שמא קידש א"כ היא מותרת לעולם דכל שעה ושעה יש לנו לומר דעדיין לא קידש ואפי' חיישת שמא יקדש הואיל וכל שעה יש לומר עדיין לא קידש מותרת היא אצלו ולא דמי לשמא ימות דהתם מיירי שאסר את אשתו בתרומה כשהגט חל שעה אחת לפני מיתתו ואיכא למימר דמיד ימות נמצא דכל שעה אסורה לאכול בתרומה דאיכא למימר דמיד ימות אבל הכא דאינה אסורה עד שיחולו הקידושין שקידש אביה שם כל שעה איכא למימר עדיין לא חלו הקידושין כדפי' והביא ר"ת ראיה מהלכות גדולות שפירש בהלכות קידושין קטנה דאיתא לאבוה במדינת הים ואנסיבתא אמה שאלתא הדא מלתא קמיה דרבנן ואמרו שפיר עבדת אמה דנישואין תקינו לקטנה אם איתיה לאב מקדשה קידושין מן התורה ואי ליתיה מינסבא בתיקון חכמים ולכי גדלה גדלי נישואין בהדה ולכי אתי אב לא צריך לקדשה: ונמצאת זרה למפרע - נראה דזרה דנקט לא קאמר שתהא זרה דאורייתא שהרי מן התורה ארוסה אוכלת בתרומה אלא זרה דרבנן קאמר ואע"ג דלא שייך הכא לא משום סימפון ולא משום שמא ימזגו דכיון דנכנסת לחופה דוכתא מייחד לה ומבדק בדיק לה אפ"ה לא חילקו חכמים בין ארוסה לארוסה כלומר כיון שאין חופתה חופה גמורה שהאב יכול למחות לא פלוג רבנן בין זו ללא נכנסה לחופה כלל: הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי - נראה דהלכה כרב אסי דהא הדר ביה רב אך ר"ת פסק הילכתא כרב שהרי רב אסי היה תלמידו ובכל מקום שהרב והתלמיד חולקין הלכה כדברי הרב באמוראי ראשונים עד אביי ורבא אבל מכאן ואילך פסקינן כבתראי לפי שדקדקו יותר מן הראשונים להעמיד הלכה על בוריה ואע"ג דחש לה רב להא דרב אסי מש"ה לא חזר בו אלא חומרא בעלמא שהחמיר אנפשיה כמו שמצינו בפ"ק דמגילה (דף ה.) אמר רב מגילה בזמנה ביחיד שלא בזמנה בעשרה רב אסי אמר אחד זה ואחד זה בעשרה הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי ואפ"ה קי"ל כרב דהא ר' יוחנן קאי כוותיה בפ"ב דמגילה (דף יט:) דאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים לא יצא ומחו ליה אמוחיה לא שנו אלא בצבור מפני כבוד צבור אבל יחיד לא אלמא משמע דפעמים קורין אותה ביחיד והיינו בזמנה כרב: אוקי ממונא בחזקת מריה - ואפי' הוא מוחזק בנכסי מלוג שלה אינו בחזקתו אלא בחזקת יורשי האשה דתפיסתו שלא כדין היתה ואע"ג דשרי לה רב לאכול בתרומה היינו משום דמן התורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה כדפירש בקונטרס: