Kiddushin 4a · Talmud

יְצִיאָה דִּכְווֹתַהּ קָא מְמַעֵט. וְהָא לָא דָּמְיָא הַאי יְצִיאָה לְהַאי יְצִיאָה, הָתָם נָפְקָא לַהּ מֵרְשׁוּת אָדוֹן לִגְמָרֵי, וְהָכָא אַכַּתִּי מִיחַסְּרָא מְסִירָה לְחוּפָּה! בַּהֲפָרַת נְדָרִים מִיהָא נָפְקָא לַהּ מֵרְשׁוּתֵיהּ. דִּתְנַן: נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה אָבִיהָ וּבַעְלָהּ מְפִירִין נְדָרֶיהָ. וְהַאי ״וְיָצְאָה חִנָּם״ לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא? הָא מִבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא, דְּתַנְיָא: ״וְיָצְאָה חִנָּם״ – אֵלּוּ יְמֵי בַּגְרוּת, ״אֵין כָּסֶף״ – אֵלּוּ יְמֵי נַעֲרוּת. אָמַר רָבִינָא: אִם כֵּן, לֵימָא קְרָא ״אֵן כָּסֶף״. מַאי ״אֵין כָּסֶף״ – אֵין כֶּסֶף לְאָדוֹן זֶה אֲבָל יֵשׁ כֶּסֶף לְאָדוֹן אַחֵר, וּמַאן נִיהוּ – אָב. וּמִמַּאי דְּדָרְשִׁינַן הָכִי – דְּתַנְיָא: ״וְזֶרַע אֵין לָהּ״ – אֵין לִי אֶלָּא זַרְעָהּ. זֶרַע זַרְעָהּ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״זֶרַע אֵין לָהּ״ – עַיֵּין לָהּ. וְאֵין לִי אֶלָּא זֶרַע כָּשֵׁר. זֶרַע פָּסוּל מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״זֶרַע אֵין לָהּ״ – עַיֵּין לָהּ. וְהָא אַפֵּיקְתֵּיהּ לְזֶרַע זַרְעָהּ! זֶרַע זַרְעָהּ לָא אִיצְטְרִיךְ קְרָא, דִּבְנֵי בָנִים הֲרֵי הֵן כְּבָנִים. כִּי אִיצְטְרִיךְ קְרָא – לְזֶרַע פָּסוּל. וְתַנָּא גּוּפֵיהּ מְנָלֵיהּ דְּדָרֵישׁ הָכִי? אָמְרִי: כְּתִיב ״מֵאֵן בִּלְעָם״ וּ״מֵאֵן יְבָמִי״, דְּלָא כְּתִיב בְּהוּ יוֹד. וְהָכָא, כְּתִיב בֵּיהּ יוֹד – שְׁמַע מִינַּהּ לִדְרָשָׁא הוּא דַּאֲתָא. וְאִיצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב קִידּוּשֶׁיהָ לְאָבִיהָ, וְאִיצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לְאָבִיהָ. דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא קִידּוּשֶׁיהָ לְאָבִיהָ, הֲוָה אָמֵינָא מִשּׁוּם דְּלָא טָרְחָא בְּהוּ, אֲבָל מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ דְּקָא טָרְחָא בְּהוּ אֵימָא דִּידַהּ הָווּ. וְאִי אַשְׁמְעִינַן מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ, דְּקָא מִתַּזְנָא מִינֵּיהּ, אֲבָל קִידּוּשֶׁיהָ דְּמֵעָלְמָא קָאָתֵי לַהּ אֵימָא דִּידַהּ הָווּ, צְרִיכָא. גּוּפָא: ״וְיָצְאָה חִנָּם״ – אֵלּוּ יְמֵי בַּגְרוּת, ״אֵין כֶּסֶף״ – אֵלּוּ יְמֵי נַעֲרוּת. וְלִכְתּוֹב רַחֲמָנָא נַעֲרוּת, וְלָא בָּעֵי בַּגְרוּת! אָמַר רַבָּה: בָּא זֶה וְלִמֵּד עַל זֶה. מִידֵּי דְּהָוֵה אַתּוֹשָׁב וְשָׂכִיר. דְּתַנְיָא: ״תּוֹשָׁב״ – זֶה קָנוּי קִנְיַן עוֹלָם, ״שָׂכִיר״ – זֶה קָנוּי קִנְיַן שָׁנִים. יֵאָמֵר ״תּוֹשָׁב״ וְלֹא יֵאָמֵר ״שָׂכִיר״, וַאֲנִי אוֹמֵר: קָנוּי קִנְיַן עוֹלָם אֵינוֹ אוֹכֵל, קָנוּי קִנְיַן שָׁנִים לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? אִילּוּ כֵּן, הָיִיתִי אוֹמֵר: ״תּוֹשָׁב״ – זֶה קָנוּי קִנְיַן שָׁנִים. אֲבָל קְנוּי קִנְיַן עוֹלָם – אוֹכֵל. בָּא ״שָׂכִיר״ וְלִימֵּד עַל ״תּוֹשָׁב״, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּי קִנְיַן עוֹלָם – אֵינוֹ אוֹכֵל. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מִי דָּמֵי? הָתָם תְּרֵי גוּפֵי נִינְהוּ, דְּכִי נָמֵי כְּתַב רַחֲמָנָא ״תּוֹשָׁב נִרְצָע לֹא יֹאכַל״ וַהֲדַר כְּתַב אִידַּךְ, הֲוָה שָׂכִיר מִילְּתָא דְּאָתְיָא בְּקַל וָחוֹמֶר, וּמִילְּתָא דְּאָתְיָא בְּקַל וָחוֹמֶר טָרַח וְכָתַב לַהּ קְרָא. אֶלָּא הָכָא, חַד גּוּפָא הִיא – כִּי נָפְקָא לַהּ בְּנַעֲרוּת, בַּגְרוּת מַאי בָּעֲיָא גַּבֵּיהּ? אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְבֶגֶר דְּאַיְלוֹנִית, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: בְּנַעֲרוּת תִּיפּוֹק, בְּבַגְרוּת לָא תִּיפּוֹק, קָא מַשְׁמַע לַן. מַתְקֵיף לַהּ מָר בַּר רַב אָשֵׁי: וְלָאו קַל וָחוֹמֶר הוּא? וּמָה סִימָנִין שֶׁאֵין מוֹצִיאִין מֵרְשׁוּת אָב – מוֹצִיאִין מֵרְשׁוּת אָדוֹן, בַּגְרוּת שֶׁמּוֹצִיאָה מֵרְשׁוּת אָב – אֵינוֹ דִּין שֶׁמּוֹצִיאָה מֵרְשׁוּת אָדוֹן? אֶלָּא אָמַר מָר בַּר רַב אָשֵׁי: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְעִיקַּר זְבִינָא דְאַיְלוֹנִית, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: דְּאַתְיָא סִימָנֵי נַעֲרוּת – הָוֵי זְבִינָא, דְּלָא אַתְיָא סִימָנֵי נַעֲרוּת – לָא הָוֵי זְבִינַהּ זְבִינָא,

יציאה דכוותה קא ממעט - יציאת אירוסין דומיא דיציאת אמה קא ממעט מדין אמה ולמימר דיש כסף בה ומה יציאת אמה העבריה אין כסף לאדון דנפקא מרשותיה קאמר קרא אף מיעוט דיש כסף דקא דייק ליציאת אירוסין יש כסף למי שיצאה הימנו קאמר והיינו אב: והא לא דמיא - יציאת אירוסין ליציאת אמה והיכי קאמרת דיציאת אירוסין אתי למעוטי הא לאו דכוותה היא דאכתי לא נפקא מרשותיה דאב למעשה ידיה ולירושתה עד שתכנס לחופה: בהפרת נדרים מיהא נפקא ליה מרשותיה - שאינו יכול להפר לבדו: ויצאה חנם - ולא פירש מתי תצא: אלו ימי בגרות - שהיא משתנה מנערות להיות בוגרת: אין כסף - אלא דבר אחר מוציאה אלו ימי נערות ולקמיה פריך מכי נפקא לה בנערות בגרות מאי עבידתיה: אן כסף - בלא יו"ד כדכתיב מאן יבמי: מנלן דדרשינן - יו"ד דאין כי האי גוונא באנפי נפשיה: זרע אין לה אין לי - שיעכב על בת כהן מלאכול בתרומה אלא זרעה מישראל: זרע זרעה מנין ת"ל אין לה עיין עליה - שאם מת בנה ויש לו בן אף הוא מעכבה: זרע פסול - כגון ממזר: בני בנים הרי הם כבנים - נפקא לן במסכת יבמות בפ' הבא על יבמתו (יבמות דף סב:): ותנא גופיה מנא ליה - דמשמע ליה אן בלא יו"ד: מאן בלעם - אין בדעתו לילך עמנו: ואיצטריך למכתב מעשה ידיה לאביה - כדיליף לעיל מאת בתו לאמה: דקא מתזנא מיניה - ודעתיה על מעשה ידיה דשכיחא: דמעלמא קא אתי לה - ולא היתה דעתו עליהם לזונה בשבילם: בא זה ולימד על זה - מתוך שלא פירש נערות במקרא אלא מאיליו הוא למד שאין לנו דבר אחר לתלות יציאתו בו הוצרך לכתוב שניהם. דאי כתב חד הוה אמינא בגרות הוא דאשמועינן קרא אבל נערות לא מפיק לה בא חבירו ולמד עליו על כרחך חד מינייהו לנערות אתא: מידי דהוה אתושב ושכיר - דכתיב גבי תרומה למידרש הכי: תושב - האמור אצל תרומה תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש: זה קנוי קנין עולם - עבד עברי הנרצע ביד כהן ואעפ"כ אין גופו קנוי לו כשאר עבדים כנענים לאכול בתרומה: קנין שנים - שלא הגיע לו עדיין שש שנים: בא שכיר ולימד על תושב - דעל כרחך חד מינייהו לנרצע הוא דאתא ומאחר שנכתבו שניהם משמעותא דנרצע מתושב אתיא שהוא מיושב אצלו יותר מן הקנוי לשש שנים: התם תרי גופי נינהו - נרצע ושאינו נרצע שני גופים הם ואפשר להיות שניהם בביתו של כהן: דכי נמי כתב רחמנא כו' - כלומר ואפילו פירש הכתוב נרצע לא יאכל וחזר ופירש על שאינו נרצע ואע"פ שלא הוצרך לכותבו הייתי יכול לתרץ ולומר אע"ג דהוי שכיר מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא לפיכך כשכתבו התם י"ל בא זה ולימד על זה ואין לנו להקשות יכתוב נרצע בפירוש ולא יכתוב שכיר: אבל הכא - דאפקה קרא מרשותיה בנערותה לא משכחת לה אמה יוצאה בבגרות והיכי כתב לן קרא מידי דלא הוי לכתוב נערות בהדיא ותו לא: אילונית - אין לה סימני נערות ואשמועינן קרא שיוציאוה ימי בגרותה כשיהיה לה עשרים שנה: שאין מוציאין מרשות אב - כדאמרינן לעיל שמעשה ידיה לאביה: בגרות שמוציאה מרשות אב - דלא אשכחנא דזכי ליה קרא אלא נערות דכתיב (דברים כב) לאבי הנערה: אינו דין כו' - ולקמן פריך הא אמרן מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא: לא נצרכה - קרא דבגרות אלא ללמדנו שהאילונית נמכרת בקטנותה כשאר בנות:

יציאה דכוותה קא ממעט - פי' ר"ח יציאת אמה העבריה מאדון שהוא עת נעורים אף כאן נערה מיהו סוגיא לא משמע כלל שהוא צריך ללמוד דביום נערות מיירי אלא מנלן דכסף דאביה הוי ונראה לפרש יציאה דכוותה כגון ברשות אדון אם היה שם כסף אז היה נותן לאדון שיצאה ממנו כמו כן כאן שיש כסף ביציאתה מרשות אב דאביה הוי וכן משמע לשון הקושיא: זרע פסול מנין - אומר ר"י זרע זרעה פסול קאמר דהא כיון שנבעלה לפסול לה פסלה מן הכהונה ולא תאכל עוד בתרומה הילכך ליכא לפרש זרע פסול ממש אלא זרע זרעה: ויצאה חנם אלו ימי בגרות אין כסף אלו ימי נערות. וא"ת ברישא הוה ליה למנקט אלו ימי נערות והדר ימי בגרות וי"ל משום דאין כסף צריך לאוקמיה לימי נערות כדאמר לעיל אבל יש כסף לאדון אחר דהיינו ימי נערות דאין האב זכאי בקדושי בתו בוגרת: בא זה ולימד על זה - פירוש אי לא כתב אלא חד הוי מוקמי ליה בנראה יותר דהיינו בגרות וא"ת ולמה לי ויצאה חנם ללמוד על אין כסף הא ע"כ לא הוה מצינן לאוקמי אין כסף בבגרות אלא בנערות דהא מיניה דרשינן לעיל אבל יש כסף לאדון אחר ומנו אב אם כן ע"כ האי קרא איירי בנערות דאילו בבגרות אין האב זכאי בקדושין דכיון שבגרה אין לאביה רשות בה ואומר הר"ם דאי לאו ויצאה חנם הוה מוקמינן אין כסף ויתורא דיו"ד דאמר רבינא חד לנערות וחד לבגרות ודרשה דאין כסף לאדון זה לא הוה דרשינן להכי איצטריך ויצאה חנם: בגרות שמוציאה מרשות האב כו' - וא"ת מיתת האב תוכיח שמוציאה מרשות האב ואינה מוציאה מרשות אדון אף אני אביא ויש לומר דאיכא למפרך מה למיתת האב שכן לא נשתנה הגוף תאמר בבגרות שנשתנה הגוף: דלא אתיא סימני נערות לא הוי זבינה זבינא - וא"ת ובקטנות איך נדע שלא תביא סימני נערות דסימני אילונית היינו כשהיא בת עשרים ולא הביאה שערות כדאיתא פרק הערל (יבמות דף פ:) ואע"פ שיש סימני אילונית שאפשר להכיר בקטנות כגון סימן דקולה עבה ואין שיפולי מעיה כנשים הא אמרינן (שם) גבי סריס עד שיהא בו כולן ומסתמא הוא הדין באילונית וי"ל דהכי קאמר לא הוי זבינה זבינא וצריך האדון להחזיר מעשיה והאב יחזיר הכסף וגם אין שייך בה דין ייעוד אם יעדה:

קידושין ד.

Navigate the library