קידושיןעח.
טוען את הדף…
– זוֹנָה מְשַׁוֵּי לַהּ, חֲלָלָה לָא מְשַׁוֵּי לַהּ. חָזַר וּבָא עָלֶיהָ – עֲשָׂאָהּ חֲלָלָה. אָמַר רַב יְהוּדָה: כֹּהֵן גָּדוֹל בְּאַלְמָנָה לוֹקֶה שְׁתַּיִם, אַחַת מִשּׁוּם ״לֹא יִקָּח״, וְאַחַת מִשּׁוּם ״לֹא יְחַלֵּל״. וְלִילְקֵי נָמֵי מִשּׁוּם ״לֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ״! בְּשֶׁלֹּא גָּמַר בִּיאָתוֹ. מֵתִיב רָבָא: אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה לוֹקֶה מִשּׁוּם שְׁנֵי שֵׁמוֹת, מַאי לָאו שְׁנֵי שֵׁמוֹת וְתוּ לָא? לָא, שְׁנֵי שֵׁמוֹת עַל זֶה וּשְׁנֵי שֵׁמוֹת עַל זֶה. אִי הָכִי אֵימָא סֵיפָא: גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא עַל אַחַת! הָכִי קָאָמַר: אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא עַל אַחַת, וּלְעוֹלָם שְׁנֵי שֵׁמוֹת. וַחֲלוּצָה דְּרַבָּנַן? וְהָתַנְיָא: גְּרוּשָׁה – אֵין לִי אֶלָּא גְּרוּשָׁה, חֲלוּצָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאִשָּׁה״! מִדְּרַבָּנַן, וּקְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא. אָמַר אַבָּיֵי: קִידֵּשׁ – לוֹקֶה, בָּעַל – לוֹקֶה. קִידֵּשׁ לוֹקֶה מִשּׁוּם ״לֹא יִקָּח״. בָּעַל לוֹקֶה מִשּׁוּם ״לֹא יְחַלֵּל״. רָבָא אָמַר: בָּעַל – לוֹקֶה, לֹא בָּעַל – אֵינוֹ לוֹקֶה, מִשּׁוּם דִּכְתִיב: ״לֹא יִקַּח... וְלֹא יְחַלֵּל״ מָה טַעַם ״לֹא יִקַּח״? מִשּׁוּם ״לֹא יְחַלֵּל״. וּמוֹדֶה אַבָּיֵי בְּמַחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ, שֶׁאִם קִידֵּשׁ וְלֹא בָּעַל – שֶׁאֵינוֹ לוֹקֶה. ״לְקַחְתָּהּ לִהְיוֹת לוֹ לְאִשָּׁה״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְהָא לֵיכָּא. וּמוֹדֶה רָבָא בְּכֹהֵן גָּדוֹל בְּאַלְמָנָה, שֶׁאִם בָּעַל וְלֹא קִידֵּשׁ – שֶׁלּוֹקֶה. ״וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו״ אָמַר רַחֲמָנָא, וַהֲרֵי הוּא חִילֵּל. וּשְׁנֵיהֶם מוֹדִים בְּמַחְזִיר גְּרוּשָׁתוֹ, שֶׁאִם בָּעַל וְלֹא קִידֵּשׁ – שֶׁאֵינוֹ לוֹקֶה, דֶּרֶךְ לִיקּוּחִין אָסְרָה תּוֹרָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּת גֵּר זָכָר כְּבַת חָלָל. תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּת גֵּר זָכָר כְּבַת חָלָל זָכָר. וְהַדִּין נוֹתֵן: מָה חָלָל, שֶׁבָּא מִטִּפָּה כְּשֵׁרָה – בִּתּוֹ פְּסוּלָה, גֵּר, שֶׁבָּא מִטִּפָּה פְּסוּלָה – אֵינוֹ דִּין שֶׁבִּתּוֹ פְּסוּלָה? מָה לְחָלָל, שֶׁכֵּן יְצִירָתוֹ בַּעֲבֵירָה. כֹּהֵן גָּדוֹל בְּאַלְמָנָה יוֹכִיחַ, שֶׁאֵין יְצִירָתוֹ בַּעֲבֵירָה, בִּתּוֹ פְּסוּלָה. מָה לְכֹהֵן גָּדוֹל בְּאַלְמָנָה, שֶׁכֵּן בִּיאָתוֹ בַּעֲבֵירָה! חָלָל יוֹכִיחַ. וְחָזַר הַדִּין, לֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה, הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן – שֶׁאֵינָן בְּרוֹב הַקָּהָל, אַף אֲנִי אָבִיא אֶת הַגֵּר שֶׁאֵינוֹ בְּרוֹב הַקָּהָל וּבִתּוֹ פְּסוּלָה. מָה לְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן, שֶׁכֵּן יֵשׁ בָּהֶם צַד עֲבֵירָה! לָא תֵּימָא כֹּהֵן גָּדוֹל בְּאַלְמָנָה יוֹכִיחַ, אֶלָּא אֵימָא: מִצְרִי רִאשׁוֹן יוֹכִיחַ. מָה לְמִצְרִי רִאשׁוֹן, שֶׁכֵּן אֵינוֹ רָאוּי לָבֹא בַּקָּהָל. חָלָל יוֹכִיחַ. וְחָזַר הַדִּין. לֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה, הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן – שֶׁאֵינָן בְּרוֹב קָהָל, וּבִתּוֹ פְּסוּלָה. אַף אֲנִי אָבִיא אֶת הַגֵּר, שֶׁאֵינוֹ בְּרוֹב קָהָל וּבִתּוֹ פְּסוּלָה. מָה לְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן, שֶׁכֵּן פּוֹסְלִים בְּבִיאָתָם. וְרַבִּי יְהוּדָה: גֵּר נָמֵי פּוֹסֵל בְּבִיאָתוֹ, וּמַיְיתֵי לַהּ בַּמָּה הַצַּד מֵהַאי דִּינָא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר גֵּר. תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: גִּיּוֹרֶת פְּחוּתָה מִבַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד – כְּשֵׁרָה לַכְּהוּנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים... הַחֲיוּ לָכֶם״, וַהֲלֹא פִּינְחָס הָיָה עִמָּהֶם! וְרַבָּנַן? ״הַחֲיוּ לָכֶם״ – לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת. וְכוּלָּן מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ: ״אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה לֹא יִקְחוּ לָהֶם לְנָשִׁים כִּי אִם בְּתוּלֹת מִזֶּרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל״, רַבִּי יְהוּדָה סָבַר: עַד דְּאִית כׇּל זֶרַע מִיִּשְׂרָאֵל. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב סָבַר: ״מִזֶּרַע״, וַאֲפִילּוּ מִקְצָת זֶרַע. רַבִּי יוֹסֵי סָבַר: מִי שֶׁנִּזְרְעוּ בְּיִשְׂרָאֵל. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי סָבַר: מִי שֶׁנִּזְרְעוּ בְּתוּלֶיהָ בְּיִשְׂרָאֵל. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְרָבָא:זונה משוי לה - ללקות כהן הבא עליה עוד משום זונה שהרי נבעלה בעילת זנות מאסור לה: חללה לא משוי לה - ואין כהן שני הבא עליה לוקה משום חללה: חזר ובא עליה - הוא או כהן אחר עשאה חללה שהרי אסורה לו משום זונה שאינו נוהג אלא בכהונה: כ"ג באלמנה כו' - וה"ה לכהן הדיוט בגרושה וחללה דהא מיגמר גמירי מהדדי מה כאן זרעו חולין אף להלן זרעו חולין הלכך בכהן הדיוט נמי איכא לא יחלל: לא יקח - משום קידושין ובביאה שלאחר קידושין הוא דקאמר לוקה שתים: משום לא יחלל - שחילל אותה: ולילקי נמי - משום חילול זרעו: בשלא גמר ביאתו - דליכא חילול זרע אבל היא נתחללה בהעראה כדתנן ביבמות (דף נג:) אחד המערה ואחד הגומר קנה ולא חילק בין ביאה לביאה: אלמנה וגרושה - בא על אלמנה שהיא גרושה: משום שני שמות - משום אלמנה ומשום גרושה: שני שמות על זה כו' - ודאי שני שמות דקתני גרושה ואלמנה קאמר ומיהו על כל אחת לוקה שתים משום לא יקח ומשום לא יחלל: אלא על אחת - על שם גרושה הוא חייב על כל חיובים התלוים בה אבל על חלוצה לא דחלוצה לאו דאורייתא אלא דרבנן: קידש - כ"ג או כהן הדיוט אחת מן הפסולות האמורות בענין: לא יקח - קידושין משמע שהן הקונים אותה: בעל לוקה - בעל אחר קידושין לוקה שתים לא בעל אינו לוקה אפי אחת: ומודה אביי - אע"ג דמחייב מלקות אקידושין באיסור כהונה הכא הוא דכל חד וחד לאו באנפי נפשיה ולא תלה הכתוב את זה בזה בפירוש אבל ישראל המחזיר גרושתו משנשאת לאחר ונתארמלה או נתגרשה אע"ג דכתיב לא יוכל לשוב לקחתה דהיינו אזהרה שלא יקדשנה מודה הוא דאינו לוקה עד שיבעל דבהדיא תלה רחמנא קידושין בביאה: לקחתה להיות לו לאשה - דכיון דקיחה הוא קידושין להיות לו לאשה אישות של ביאה קאמר: ומודה רבא - אע"ג דבעי באיסור כהונה תרתי דוקא ביאה אחר קידושין הוא דבעי דאקידושין לחודייהו לא לקי: אבל בעל ולא קידש - מודה הוא שהבעילה אינה תלויה בקידושין דלא יחלל אמר רחמנא והרי חילל: ושניהם מודים במחזיר גרושתו - אע"פ שלדברי שניהם כהן בפסולה לו לוקה על ביאה בלא קידושין מודים הם בישראל המחזיר גרושתו משנישאת שאם בעל ולא קידש שאינו לוקה: ה"ג דרך ליקוחין אסרה תורה - על הביאה לא פרט לאו אלא על ידי ליקוחין דלא יוכל לשוב לקחתה כתיב: בתו פסולה - כדאמרן לעיל (קידושין דף עז.) מקיש זרעו לו מה הוא מחלל זרעו אף בנו מחלל זרעו: יצירתו בעבירה - שנתעברה אמו באיסור אבל עובד כוכבים בעובדת כוכבים אין עיבורו באיסור: שכן ביאתו בעבירה - באלמנה זו לפיכך בת הנולדה מהן פסולה לכהונה שהרי יצירתה בעבירה תאמר בגר שנשא ישראלית שביאתו בהיתר: חלל יוכיח - שנשא ישראלית שאין ביאתו בעבירה: שאינן ברוב הקהל - שחלוקין משאר קהל שזה יצירתו בעבירה וזה ביאתו בעבירה: אף אני אביא גר שאינו ברוב קהל - שבא מטפה פסולה: מצרי ראשון - שנשא מצרית ראשונה שאין יצירתו בעבירה ולא ביאתו בעבירה ובתו פסולה דהא שניה היא ורחמנא אמר דור שלישי: שאינן ברוב קהל - שזה יצירתו בעבירה וזה אינו ראוי לבא בקהל וגר אינו ברוב קהל שבא מטפה פסולה: פוסלין בביאתן - את אשה מן הכהונה כדתניא לעיל בפירקין (קידושין דף עד:) בן ט' שנים ויום א' גר עמוני ומואבי כו' תאמר בגר שאינו פוסל בביאתו: מהאי דינא - מה חלל שבא מטפה כשרה פוסל גר שבא מטפה פסולה לכ"ש כו': רש"א כו' - הרי ארבע מחלוקת בדבר לר"י בת גר זכר פסולה ואפי' נשא ישראלית לר' אליעזר אי איכא צד אחד ישראל מכשיר ומיהו גר וגיורת בתו פסולה ולר' יוסי אפי' גר שנשא גיורת בתו כשרה ומיהו הורתה ולידתה בקדושה בעי ור' שמעון אפי' גיורת עצמה מכשיר ובלבד שלא תהא ראויה לביאה בגיותה דתיפוק לה מכלל זונה: והרי פינחס היה ביניהם - בין היוצאים למלחמת מדין שנאמר להם המקרא הזה: כל זרע - כלומר כל עיקר הקרוי זרע היינו מן האב לאפוקי בת גר זכר: מקצת זרע - אפי' זרע כחוש כגון מן האם גר שנשא ישראלית: מי שנזרעו בישראל - שתהא הורתה בקדושה: מי שנזרעו בתוליה בישראל - שצמחו וגמרו בתוליה משבאה לכלל ישראל דהיינו כשנעשית בת שלש גמרו בתוליה לביאה שאם תבעל מכאן ואילך אינן חוזרין אבל קודם שלש כל שעה הם חוזרין וצומחים ובאין והכי דריש לקרא בתולות מזרע בית ישראל בתולי' שלה יהו מזרע גידולי יהודי:מ"ט דרך ליקוחין אסרה תורה - פי' דלא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה כתיב ה"ג בקונט' ול"ג דרך הויה אסרה תורה לפי דמהאי קרא דהויה מפיק לעיל דבעי ביאה להתחייב המחזיר גרושתו והשתא הויה מפיק מינה שאין חייב במחזיר גרושתו אלא א"כ קידש ושמא י"ל דנוכל לגרוס דרך הויה אסרה תורה לפי דלעיל דריש ליה מלאשה דמשמע דרך של אישות דהיינו ביאה והכא דריש מלהיות דמשמע הויה שהן קידושין: ורבי יהודה גר נמי פוסל בביאתו ומייתי לה במה הצד - דחלל ומצרי ראשון וא"ת לר' יוסי אמאי מכשיר במתני' בת גר הוה לן למיפסל במה הצד שבהן דחלל ומצרי כמו רבי יהודה וצ"ל דקסבר רבי יוסי אין זו הצד השוה למילף מינייהו פסול לבת גר שהרי בת חלל אינה פסולה לקהל ישראל ובת מצרי ראשון פסולה לבא בקהל ולא שייך למימר הצד השוה שבהן שאינן ברוב הקהל ובתו פסולה כיון שאין פסול בנות שוה ועוד דוחק הוא לומר ולפרש שאינן ברוב קהל היינו שבאחד מהם יש צד עבירה ובאחרת הוא פסול לבא בקהל דאין סברא לומר כן דהא אינן שוין: [במה הצד בהאי דינא - קשיא לר"י דהא לא שייך פסול ביאה גבי מצרי אלא כשנשא בת ישראל דאי במצרית כבר היא פסולה ואיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד עבירה כדלעיל כו']: ת"י