קידושיןיב:
טוען את הדף…
לָאו הַיְינוּ דִּיהוּדִית דְּבֵיתְהוּ דְּרַבִּי חִיָּיא, (דַּהֲוֵית) [דַּהֲוָה] לַהּ צַעַר לֵידָה, אֲמַרָה לֵיהּ: אֲמַרָה לִי אֵם: קַבֵּיל בִּיךְ אֲבוּךְ קִידּוּשֵׁי כִּי זוּטְרַתְּ. אֲמַר לַהּ: לָאו כָּל כְּמִינַּהּ דְּאִימָּךְ דְּאָסְרָה לִיךְ עִילָּוַאי. אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן לְרַב חִסְדָּא: אַמַּאי? הָא אִיכָּא סָהֲדִי בְּאִידִית, דְּיָדְעִי דִּבְהָהוּא יוֹמָא הֲוָה בַּיהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה! הַשְׁתָּא מִיהָא לָא לֵיתַנְהוּ קַמַּן. לָאו הַיְינוּ דְּרַבִּי חֲנִינָא, דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: עֵידֶיהָ בְּצַד אַסְתָּן, וְתֵיאָסֵר?! אַבָּיֵי וְרָבָא לָא סְבִירָא לְהוּ לְהָא דְּרַב חִסְדָּא. אִם הֵקֵילּוּ בִּשְׁבוּיָה, דִּמְנַוְּולָה נַפְשַׁהּ גַּבֵּי שַׁבַּאי, נָיקֵיל בְּאֵשֶׁת אִישׁ?! אִישְׁתְּאַר מֵהַהִיא מִשְׁפָּחָה בְּסוּרָא, וּפְרַשׁוּ רַבָּנַן מִינַּהּ. וְלָאו מִשּׁוּם דִּסְבִירָא לְהוּ דִּשְׁמוּאֵל, אֶלָּא מִשּׁוּם דִּסְבִירָא לְהוּ כְּאַבָּיֵי וְרָבָא. הָהוּא גַּבְרָא דְּאקַדֵּישׁ בְּשׁוּטִיתָא דְאָסָא בְּשׁוּקָא, שַׁלְחַהּ רַב אַחָא בַּר הוּנָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף: כְּהַאי גַּוְונָא מַאי? שְׁלַח לֵיהּ: נַגְּדֵיהּ כְּרַב, וְאַצְרֵיךְ גִּיטָּא כִּשְׁמוּאֵל. דְּרַב מְנַגֵּיד עַל דִּמְקַדֵּשׁ בְּשׁוּקָא, וְעַל דִּמְקַדֵּשׁ בְּבִיאָה, וְעַל דִּמְקַדֵּשׁ בְּלָא שִׁידּוּכֵי. וְעַל דִּמְבַטֵּיל גִּיטָּא, וְעַל דְּמָסַר מוֹדָעָא אַגִּיטָּא, וְעַל דִּמְצַעַר שְׁלוּחָא דְרַבָּנַן, וְעַל דְּחָלָה שַׁמְתָּא עִילָּוֵיהּ תְּלָתִין יוֹמִין, וְעַל חַתְנָא דְּדָיַיר בֵּי חֲמוּהּ. דְּדָיַיר – אִין, חָלֵיף – לָא?! וְהָא הָהוּא חַתְנָא דַּחֲלֵיף אַבָּבָא דְּבֵי חֲמוּהּ וְנַגְּדֵיהּ רַב שֵׁשֶׁת! הָהוּא מֵידָם הֲוָת דָּיְימָא חֲמָתֵיהּ מִינֵּיהּ. נְהַרְדָּעֵי אָמְרִי: בְּכוּלְּהוּ, לָא מְנַגֵּיד רַב אֶלָּא עַל דִּמְקַדֵּשׁ בְּבִיאָה בְּלָא שִׁידּוּכֵי. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: וַאֲפִילּוּ בְּשִׁידּוּכֵי נָמֵי מִשּׁוּם פְּרִיצוּתָא. הָהוּא גַּבְרָא דְּקַדֵּישׁ בְּצִיפְּתָא דְאָסָא, אֲמַרוּ לֵיהּ: וְהָא לֵית בַּהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה! אֲמַר לְהוּ: תִּיקְדּוֹשׁ בְּאַרְבַּע זוּזֵי דְּאִית בַּהּ. שְׁקַלְתַּהּ וְאִישְׁתִּיקָא. אָמַר רָבָא: הָוֵה שְׁתִיקוּתָא דִּלְאַחַר מַתַּן מָעוֹת, וְכֹל שְׁתִיקוּתָא דִּלְאַחַר מַתַּן מָעוֹת, לָאו כְּלוּם הִיא. אָמַר רָבָא: מְנָא אָמֵינָא לַהּ, דְּתַנְיָא: אָמַר לָהּ: כִּנְסִי סֶלַע זוֹ בְּפִקָּדוֹן, וְחָזַר וְאָמַר לָהּ: הִתְקַדְּשִׁי לִי בּוֹ. בִּשְׁעַת מַתַּן מָעוֹת – מְקוּדֶּשֶׁת, לְאַחַר מַתַּן מָעוֹת, רָצְתָה – מְקוּדֶּשֶׁת, לֹא רָצְתָה – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. מַאי ״רָצְתָה״ וּמַאי ״לֹא רָצְתָה״? אִילֵימָא ״רָצְתָה״ – דְּאָמְרָה: ״אִין״, לֹא רָצְתָה דְּאָמְרָה: ״לָא״, מִכְּלָל דְּרֵישָׁא,לאו היינו דיהודית - רב חסדא קאמר לה: צער לידה - שהיתה יולדת תאומים דאמר מר (ביבמות דף סה:) יהודה וחזקיה אחי פזי וטוי אחוותא: קבל ביך אבוך קידושי - מאיש אחר ובעל זה אסור לך: באידית - שם מקום ואותו היום היו בכאן והלכו להם: דרבי חנינא - בכתובות גבי בנתיה דשמואל דאשתביין ואייתינהו לבי מדרשא דרבי חנינא ואוקמינהו לשבוייהו אבראי הא אמרה נשביתי וטהורה אני וכן אידך והתירם לכהונה ואמרו ליה לר' חנינא הא איכא סהדי במדינת הים שראו אותן שנשבו ותנן אם יש עדים שנשבית והיא אומרת טהורה אני אינה נאמנת ואמר להו השתא מיהא ליתנהו ואינן מעידין על שבייתן ונתירם: עידיה בצד אסתן - רוח צפונית ואינן באים ומעידים ותאסר בתמיה: לא סבירא להו הא דרב חסדא - להתירה משום דאיכא סהדי באידית: מההיא משפחה - שנשאת לאחר וילדה לו: ולאו משום דסבירא להו דשמואל - למיחש שמא ש"פ במדי: אלא משום דסבירא להו דאביי ורבא - דכיון דאיכא סהדי באידית לא מקילינן בה: בשוטיתא דאסא - בשבט בד של הדס: נגדיה כרב - משום פריצותא דקדיש בשוקא: ואצרכה גיטא - אם באת לינשא לאחר כשמואל דאמר חיישינן שמא שוה פרוטה במדי: דרב מנגיד כו' - משום פריצותא: ועל דמבטל גיטא - השולח גט לאשתו והגיע בשליח ואמר לו גט שנתתי לך בטל הוא דילמא לא ידעי ליה אינשי דבטליה קודם שיבא לידה ושמא יתננו השליח לאחר שבטלו ותנשא בו: ועל דמסר מודעא אגיטא - כגון בגט המעושה בישראל דמוציא לעז על בניה: דמצער שליח דרבנן - שמזמינו לדין מפי הדיינין וזה קם עליו ומכהו: ועל חתנא דדייר בבית חמוה - שמא יכשל בה שסתם חמותה אוהבת את חתנה דאמר מר (בפסחים דף קיג.) הוי זהיר באשתך מחתנה הראשון: מידם הות דיימא חמתיה מיניה - חשדוה ממנו לשון דומה ובת דומה (סוטה דף כז.): בציפתא דאסא - מחצלת של הדס: בד' זוזי דאית בה - כרוכים היו בה: שקלתא - כלומר נקטא לה ולא השלכתה ואישתיקה: הויא שתיקה דלאחר מתן מעות - שמתחילה כשקיבלתה והמעות היו בתוכה לא ידעה בהן וכשידעה אחר כן ושתקה שתיקה דלאחר מתן מעות היא ולאו כלום היא דהאי דשתקה משום דלא איכפת לה מימר אמרה מעיקרא לאו אדעתיה דהכי קבילתינהו: מנא אמינא לה - דשתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום היא: בשעת מתן מעות - אם קודם שקבלתן אמר לה התקדשי לי בו מקודשת דכי קבילתיה אדעתא דהכי קבילתיה: מכלל דרישא - דלא פליג בין רצתה ללא רצתה:הא איכא סהדי באורית - ה"ג ר"ת ולא גריס באידית והסופרים טעו בין אידית לאורית ואורית הוא מערב כמו אוריה בפרק לא יחפור (ב"ב דף כה.) גבי שכינה במערב מאי אוריה אויר יה ולא כמו שפירש בקונטרס אוריה מזרח אויר של פני השכינה והשתא אתיא שפיר דבני בבל היו אומרים הא איכא סהדי באורי' כלומר בא"י שהוא מערב כדאמרינן במערבא אמרי ורב חנינא מא"י אמר עדיה בצד אסתן ותיאסר כלומר בבל שהיא בצפון דאסתן הוא צפון כדאמרן (מגילה דף כח:) שמעתתא בעי צילותא כיומא דאיסתנא דרוח צפונית מונעת את הגשמים כדאמר (איוב ל״ז:כ״ב) מצפון זהב יאתה תרגומא מצפונא אסתנא יאתי: והאיכא סהדי באורית - אין לפרש דניחוש לשמא איכא סהדי דא"כ אין לדבר סוף דלעולם איכא למיחש והא נמי ליכא לפרש והא איכא סהדי דידעי דבההוא שעתא הוה ביה ש"פ דפשיטא דעל זה ראוי להחמיר אלא נראה לר"י לפרש והא איכא סהדי כלומר יצא הקול שיש עדים באורית או במדינת הים: אם הקלנו בשבויה - אית ספרים שכתוב בהן משום דמנוולא נפשה נקל באשת איש וי"מ אם הקלנו בשבויה היינו משום דאפילו איכא סהדי שנשבית מ"מ לא היו יודעין אם נטמאה א"כ אינה אסורה מה"ת (א"כ) נקל באשת איש דאי איכא סהדי דאותה אבנא דכוחלא אית בה ש"פ הויא א"א גמורה א"כ אין דין הוא שנקל עליה וי"מ אם הקלנו בשבויה משום דליכא אלא איסור לאו דזונה נקל בא"א דאיכא איסור מיתה ולא נהירא שהרי השבויה נמי פעמים דאיכא איסור מיתה אם הוא כהן ויש לו בן ממנה שהוא חלל ויעבוד עבודה במזבח בשבת ובזה יש חיוב מיתה: ועל דמבטל גיטא - פ"ה כגון השולח גט לאשתו והגיע בשליח וא"ל גט שנתתי לך בטל הוא ואיכא למיחש שמא יתננו לה השליח לאחר שבטלו ותנשא בו ולא נהירא דאין סברא לומר שיתן לה השליח כיון שהוא מוחה בו דאטו ברשיעי עסקינן לכן נ"ל כדאמר התם (גיטין דף לב.) בראשונה היה עושה ב"ד ומבטל לפניהם התקין ר"ג שלא יהו עושין כן אך פליגי התם (דף לג.) דאיכא למ"ד אם בטלו מבוטל ולדידיה ניחא שהרי אשה זו אינה יודעת שבטלו ותינשא ואפילו למ"ד התם אם בטלו אינו מבוטל מ"מ הרי מוציא לעז על הגט: בכולהו לא מנגיד רב - על זה סומכין החתנים בזמן הזה שדרים בבית חמותם ואפילו למאן דחייש לעיל מה שדרין עכשיו בבית חמותם היינו בשביל טובת הנאה שדרים בלא שכירות בבית דיש הוכחה שאינם דרים בשביל חמותם אלא בשביל שאר טובות שעושין להם: משום פריצותא - מפרש ר"ת דהיינו פריצותא לפי שצריך או עדי ביאה או עדי יחוד ודבר מכוער שמעמיד עדים על כך וקשה דביבמות פ' ר"ג (יבמות דף נב.) מייתי לה מצות יבמה מקדש והדר בעיל לא קדיש לוקה מכת מרדות מדרבנן כרב והתם לאו משום עדים תליא טעמא דהא יבמה מדאורייתא אינה נקנית אלא בביאה אלא נראה לר"י דהיינו פריצות שעושין תחלת קניינן בביאה דומיא דמקדש בלא שידוכי: בשעת מתן מעות מקודשת - ה"ג ולא גרסינן בין רצתה בין לא רצתה כדאמר לקמן (קידושין דף יג.) ליתני מקודשת סתם כי התם: