Kiddushin 39a · Talmud

נִיתְנֵי אוֹ: ״זֶה וָזֶה יוֹרֵד וְלוֹקֵחַ״, אוֹ: ״זֶה וָזֶה יוֹרֵד וְלוֹקֵט״! הָאָמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב עָנָן: תְּנִי אוֹ: ״זֶה וָזֶה יוֹרֵד וְלוֹקֵחַ״ אוֹ: ״זֶה וָזֶה יוֹרֵד וְלוֹקֵט״. מָר בְּרֵיהּ דְּרַבְנָא מַתְנֵי לֵיהּ לְקוּלָּא: ״זֶה וָזֶה יוֹרֵד וְלוֹקֵט, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִלְקוֹט בַּיָּד״. אֲמַר לֵיהּ לֵוִי לִשְׁמוּאֵל: אַרְיוֹךְ, סַפֵּק לִי, וַאֲנָא אֵיכוֹל. רַב אַוְיָא וְרַבָּה בַּר רַב חָנָן מְסַפְּקוּ סַפּוֹקֵי לַהֲדָדֵי. אָמְרִי חֲרִיפֵי דְפוּמְבְּדִיתָא: אֵין עׇרְלָה בְּחוּצָה לָאָרֶץ. שַׁלְחַהּ רַב יְהוּדָה לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן. שְׁלַח לֵיהּ: סְתוֹם סְפֵיקָהּ, וְאַבֵּד וַדָּאַהּ, וְהַכְרֵז עַל פֵּירוֹתֵיהֶן שֶׁטְּעוּנִים גְּנִיזָה. וְכׇל הָאוֹמֵר אֵין עׇרְלָה בְּחוּצָה לָאָרֶץ – לֹא יְהֵא לוֹ נִין וָנֶכֶד, ״מַשְׁלִיךְ חֶבֶל בְּגוֹרָל בִּקְהַל ה׳״. וְאִינְהוּ כְּמַאן סַבְרוּהָ? כִּי הָא דְּתַנְיָא: רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן דּוֹרְמַסְקִית, שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל: אֵין עׇרְלָה בְּחוּצָה לָאָרֶץ. וְלָא? וְהָאֲנַן תְּנַן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַף הֶחָדָשׁ! תְּנִי: ״חָדָשׁ״. אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עׇרְלָה בְּחוּצָה לָאָרֶץ הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי אַסִּי: וְהָתַנְיָא: סְפֵק עׇרְלָה בָּאָרֶץ – אָסוּר, בְּסוּרְיָא – מוּתָּר, בְּחוּצָה לָאָרֶץ – יוֹרֵד וְלוֹקֵט! ״אֶשְׁתּוֹמַם כְּשָׁעָה חֲדָה״ אֲמַר לֵיהּ: אֵימָא כָּךְ נֶאֶמְרָה: סְפֵיקָהּ מוּתָּר, וַדָּאָהּ אָסוּר. אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לוֹקִין עַל הַכִּלְאַיִם דְּבַר תּוֹרָה. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יוֹסֵי: וְהָאֲנַן תְּנַן: הַכִּלְאַיִם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים! לָא קַשְׁיָא, כָּאן בְּכִלְאֵי הַכֶּרֶם, כָּאן בְּהַרְכָּבַת הָאִילָן. כְּדִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: ״אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ״ – חוּקִּים שֶׁחָקַקְתִּי לְךָ כְּבָר, ״בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע״ – מָה בְּהֶמְתְּךָ בְּהַרְבָּעָה, אַף שָׂדְךָ בְּהַרְכָּבָה. וּמָה בְּהֶמְתְּךָ נוֹהֵג בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ, אַף שָׂדְךָ נוֹהֵג בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ. וְאֶלָּא הָכְתִיב: ״שָׂדְךָ״! הָהוּא לְמַעוֹטֵי זְרָעִים שֶׁבְּחוּצָה לָאָרֶץ. רַב חָנָן וְרַב עָנָן הֲווֹ שָׁקְלִי וְאָזְלִי בְּאוֹרְחָא. חַזְיוּהּ לְהָהוּא גַּבְרָא דְּקָא זָרַע זְרָעִים בַּהֲדֵי הֲדָדֵי. אֲמַר לֵיהּ: נֵיתֵי מָר נְשַׁמְּתֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: לָא חָוְורִיתוּ. וְתוּ, חַזְיוּהּ לְהָהוּא גַּבְרָא דְּקָא זָרַע חִטֵּי וּשְׂעָרֵי בֵּי גוּפְנֵי. אֲמַר לֵיהּ: נֵיתֵי מָר נְשַׁמְּתֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: לָא צָהֲרִיתוּ, לָא קַיְימָא לַן כְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה דְּאָמַר: עַד שֶׁיִּזְרַע חִטָּה וּשְׂעוֹרָה וְחַרְצָן בְּמַפּוֹלֶת יָד?! רַב יוֹסֵף מְעָרֵב בִּיזְרָנֵי וְזָרַע. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְהָאֲנַן תְּנַן: הַכִּלְאַיִם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים! אֲמַר לֵיהּ: לָא קַשְׁיָא, כָּאן בְּכִלְאֵי הַכֶּרֶם, כָּאן בְּכִלְאֵי זְרָעִים. כִּלְאֵי הַכֶּרֶם דְּבָאָרֶץ אֲסוּרִים בַּהֲנָאָה – בְּחוּצָה לָאָרֶץ נָמֵי גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן. כִּלְאֵי זְרָעִים דְּבָאָרֶץ לָא אֲסִירִי בַּהֲנָאָה – בְּחוּצָה לָאָרֶץ נָמֵי לָא גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן. הֲדַר אָמַר רַב יוֹסֵף: לָאו מִלְּתָא הִיא דְּאָמְרִי, דְּרַב זָרַע גִּינְּתָא דְּבֵי רַב מְשָׁארֵי מְשָׁארֵי, מַאי טַעְמָא – לָאו מִשּׁוּם עֵירוּב עֵירוּבֵי כִלְאַיִם? אָמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: בִּשְׁלָמָא אִי אַשְׁמְעִינַן

ניתני או אידי ואידי כו' - דערלה ודכלאים או זה וזה יורד ולוקט דלא אסרו בחוצה לארץ אלא את הזורע או את הלוקט בידים: ספק לי - לקוט שלא בפני שיהיה ספק אצלי ואנא איכול ובערלה קאי: חריפי דפומבדיתא - עיפא ואבימי בני רחבה דפומבדיתא: סתום ספיקא ואבד ודאה - כלומר ספיקו מותר ודאה אסור והיתר ספיקא סתמייהו להורות בהצנעה ולא לדרשו ברבים הואיל ומקילין בה וכה"ג אמרי' בנדרים (דף כג:) במילתא אחריתי רב הונא בר חיננא סבר למדרשיה בפירקא א"ל רבא תנא סתים לה סתומי ואת דריש לה בפירקא אלמא סתום סתום הדבר קאמר כך השיב רבינו גרשם בר' יהודה זצ"ל: ואבד ודאה - הואיל והן מקילין אל תתיר להם לספק זה אצל זה אלא אבד אותם הפירות בידים: והכרז על פירותיהן - של אלו המקילין בה שטעונין גניזה: אף החדש - אלמא בערלה כת"ק ס"ל דקא מוסיף חדש: ניתני או אידי ואידי כו' - דערלה ודכלאים או זה וזה יורד ולוקט דלא אסרו בחוצה לארץ אלא את הזורע או את הלוקט בידים: תני חדש - ולא תתני אף והכי קאמר ערלה וכלאים הרי הם כשאר התלויין בארץ ואין נוהגין בח"ל אבל חדש נוהג בח"ל דכתיב בו מושב כל מקום שאתם יושבים: בסוריא מותר - ואי ודאה בח"ל הלכה היכי מזלזלינן בספיקא: כך נאמרה - הלכה למשה: לוקין על הכלאים בח"ל דבר תורה - כדיליף לקמיה: בהרכבת האילן - מין בשאינו מינו: חקתי תשמרו - מדלא כתיב ושמרתם את חקתי משמע את חקתי אשר מעולם תשמרו מלמד שהזהיר את נח ובניו עליהן ואלו הן החקים בהמתך לא תרביע שדך לא תזרע ואיזו זריעת כלאים שאני אומר שחקקתים לך כבר דומיא דבהמה דבר המסויים והיינו הרכבה ומהכא נפקא לן בסנהדרין (דף ס.) דבני נח הוזהרו עליהן והכא אתה מוסיף ללמוד מהיקש זה דומיא דבהמה אפי' בח"ל דהא חובת הגוף היא אף שדך בח"ל: והכתיב שדך - המיוחד לך וח"ל לא הקנו לך מן השמים: ההוא למעוטי זרעים - דכלאי הכרם בח"ל דמשום דאפקיה בלשון זריעה כתב שדך: נשמתיה - דהא עבר על דברי סופרים: לא חווריתו - אין הלכות כלאים מחוורים לכם: לא צהריתו - אין הלכות כלאים צוהרות ומאירות לכם: לא קי"ל כר' יאשיה - בתמיה וטעמיה דר' יאשיה לא ידענא מהיכא נפקא ליה דבעינן ב' מיני זרעים וחרצן שלישי ומפולת יד נפקא ליה (דברים כ״ב:ט׳) מלא תזרע כרמך כלאים משמע שזריעת הכרם עצמה תהיה בכלאים: מערב בזרני וזרע - ולא בכרם: והא אנן תנן כו' - וקס"ד אפי' כלאי זרעים נמי אסרו ביה כי היכי דבא"י אסירי מדאורייתא: כלאי זרעים - לא כתיב בהם פן תקדש דמשדך לא תזרע כלאים נפקו: לאו מילתא היא דאמרי - דלא גזרו על כלאי זרעים בח"ל: לגינתא דבי רב - שהיתה לצורך התלמידים לאכול ירק שבה: משארי משארי - ערוגות ערוגות:

תני חדש - וא"ת אמאי צריך למחוק אף לימא דקאי אכלאים וי"ל כיון דאמר רבי אליעזר אין ערלה בח"ל אין סברא לומר שיהא מחמיר בכלאים יותר מערלה ועוד אומר ר"י כיון דכלאים דרבנן וחדש דאורייתא אין שייך למיתני אף אכלאים ולא פריך אלא אליבא דמ"ד ערלה הלכה למשה מסיני: ההוא למעוטי זרעים - פירש בקונטרס זרעים שבכרם דאין לוקין עליו אבל אין לפרש כלאי זרעים דקרקע דבהם לא איצטריך קרא כיון דחובת קרקע הוא פשיטא דאין נוהגת אלא בארץ אבל כלאי זרעים שבכרם איצטריך קרא אע"ג דחובת קרקע הוא דס"ד למילפינהו בק"ו דחדש כיון דאיסורן איסור עולם ואסורין בהנאה אבל זרעים לא מצי למילף מק"ו דחדש דהא כלאי זרעים דקרקע אינם אסורים בהנאה כדאמר לקמן בשמעתין כלאי זרעים דבארץ לא אסירי בהנאה בחוצה לארץ לא גזרו בה רבנן: לא קי"ל כרבי יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. פי' בקונט' לא ידעינן מהיכא נפקא ב' מיני זרעים וחרצן שלישי ומפולת יד נפקא ליה מלא תזרע כרמך כלאים משמע שזריעת הכרם עצמה תהא כלאים עכ"ל ונראה דהאי דבעי רבי יאשיה חטה ושעורה וחרצן היינו דוקא להתחייב משום כלאי הכרם אבל מכלאי זרעים מתחייב משני מינין כמו חטה ושעורה אפי' לרבי יאשיה ותדע מדקאמר הא כתיב שדך למעוטי כלאי זרעים שבחוצה לארץ ואי לית ליה לר' יאשיה כלאי זרעים למה לי שדך דמשמע למעוטי ח"ל אפילו בא"י נמי אינו לוקה אלא משמע דבכלאי זרעים לא פליג וכן מוכח בירושלמי דקאמר התם על דעתיה דרבי יאשיה נאמר שדך לא תזרע כלאים לאיזה דבר נאמר כרמך לא תזרע כלאים כלומר בלא חרצן מיחייב משום כלאים בחטה ושעורה חברייא אמרין להתראה שאם התרו בו משום שדך ומשום כרמך לוקה שתים כלומר כי איכא כרם בהדי כלאים לוקה שתים ואי איתא דרבי יאשיה לית ליה כלאי זרעים מאי בעי ליה לרבי יאשיה לאיזה דבר נאמר כרמך והא אינו לוקה כלל על שדך כי אם על כלאי כרם אלא שמע מינה אית ליה שפיר כלאי זרעים בלא כלאי כרם וא"ת אמאי לא בעי רבי יאשיה בכלאי זרעי' אלא שני מינים ובכלאי הכרם בעי שלשה מינים וי"ל דמשמע ליה דקרא ה"ק כרמך לא תזרע כלאים כלומר בעינן שיהיו כלאים קודם שיבואו בכרם אבל גבי שדך וכלאי זרעים כגון חטה ושעורה קרוים כלאים להתחייב כשזורען בקרקע דגוף הקרקע קרוי שדה ונראה דהלכה כרבי יאשיה דאף ע"ג דאשכחן כמה משניות דלא כוותיה כגון המעביר עציץ נקוב בכרם (כלאים פ"ז משנה ח) והמסכך גפנו כו' (שם משנה ה) מ"מ קי"ל כוותיה כדאמר בפ' מי שמתו (ברכות דף כב.) נהוג עלמא כתלתא סבי כרבי יאשיה בכלאים וכרבי אלעאי כו' ומותר לזרוע תחת הכרם וגם מותר לזרוע כלאי זרעים בח"ל כדאמרינן הכא רב יוסף מערב ביזרני וזרע ואף על גב דאמר לאו מילתא היא הא כבר תרצה אביי ונראה לה"ר שמואל מאיוור"א דטוב ליזהר שלא לזרוע זרעים סמוך שלשה טפחים מעיקרו של אילן דנראה כמרכיב זרעים בתוך האילן:

קידושין לט.

Navigate the library