Kiddushin 81b · Talmud

תִּיב שַׁפִּיר. אֲמַר לֵיהּ: הַבוּ לִי כָּסָא, יְהַבוּ לֵיהּ כָּסָא. אַכְמַר שְׁדָא בֵּיהּ כִּיחוֹ. נְחַרוּ בֵּיהּ. שְׁקָא וּמִית. שְׁמַעוּ דַּהֲווֹ קָאָמְרִי: פְּלֵימוֹ קְטַל גַּבְרָא! פְּלֵימוֹ קְטַל גַּבְרָא! עֲרַק וּטְשָׁא נַפְשֵׁיהּ בְּבֵית הַכִּסֵּא. אָזֵיל בָּתְרֵיהּ, נְפַל קַמֵּיהּ. כִּי דְּחַזְיֵיהּ דַּהֲוָה מִצְטַעַר גַּלִּי לֵיהּ נַפְשֵׁיהּ. אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעְמָא אָמְרַתְּ הָכִי? וְאֶלָּא הֵיכִי אֵימָא? אֲמַר לֵיהּ: לֵימָא מָר ״רַחֲמָנָא נִגְעַר בֵּיהּ בְּשָׂטָן״. רַבִּי חִיָּיא בַּר אָשֵׁי הֲוָה רְגִיל כׇּל עִידָּן דַּהֲוָה נָפֵל לְאַפֵּיהּ הֲוָה אָמַר: ״הָרַחֲמָן יַצִּילֵנוּ מִיֵּצֶר הָרָע״. יוֹמָא חַד (שְׁמַעְתִּינְהוּ) [שְׁמַעְתֵּיהּ] דְּבֵיתְהוּ, אֲמַרָה: מִכְּדֵי הָא כַּמָּה שְׁנֵי דְּפָרֵישׁ לֵיהּ מִינַּאי, מַאי טַעְמָא קָאָמַר הָכִי? יוֹמָא חֲדָא הֲוָה קָא גָרֵיס בְּגִינְּתֵיהּ. קַשִּׁטָה נַפְשַׁהּ, חָלְפָה וְתָנְיָיה קַמֵּיהּ. אֲמַר לַהּ: מַאן אַתְּ? אֲמַרָה: אֲנָא חָרוּתָא דַּהֲדַרִי מִיּוֹמָא. תַּבְעַהּ. אֲמַרָה לֵיהּ: אַיְיתִי נִיהֲלַי לְהָךְ רוּמָּנָא דְּרֵישׁ צוּצִיתָא. שְׁוַור, אֲזַל אַתְיֵיהּ נִיהֲלַהּ. כִּי אֲתָא לְבֵיתֵיהּ הֲוָה קָא שָׁגְרָא דְּבֵיתְהוּ תַּנּוּרָא, סָלֵיק וְקָא יָתֵיב בְּגַוֵּיהּ. אֲמַרָה לֵיהּ: מַאי הַאי? אֲמַר לַהּ: הָכִי וְהָכִי הֲוָה מַעֲשֶׂה. אָמְרָה לֵיהּ: אֲנָא הֲוַאי. לָא אַשְׁגַּח בַּהּ, עַד דִּיהַבָה לֵיהּ סִימָנֵי. אָמַר לַהּ: אֲנָא מִיהָא לְאִיסּוּרָא אִיכַּוַּונִי. כׇּל יָמָיו שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק הָיָה מִתְעַנֶּה עַד שֶׁמֵּת בְּאוֹתָהּ מִיתָה. דְּתַנְיָא: ״אִישָׁהּ הֲפֵרָם וַה׳ יִסְלַח לָהּ״, בַּמָּה הַכָּתוּב מְדַבֵּר? בְּאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה בְּנָזִיר, וְשָׁמַע בַּעְלָהּ וְהֵפֵר לָהּ, וְהִיא לֹא יָדְעָה שֶׁהֵפֵר לָהּ בַּעְלָהּ, וְהָיְתָה שׁוֹתָה יַיִן וּמִטַּמְּאָה לְמֵתִים. רַבִּי עֲקִיבָא כִּי הֲוָה מָטֵי לְהַאי פְּסוּקָא הֲוָה בָּכֵי, אָמַר: וּמָה מִי שֶׁנִּתְכַּוֵּין לֶאֱכוֹל בְּשַׂר חֲזִיר וְעָלָה בְּיָדוֹ בְּשַׂר טָלֶה, אָמְרָה תּוֹרָה: צְרִיכָה כַּפָּרָה וּסְלִיחָה, מִי שֶׁנִּתְכַּוֵּין לֶאֱכוֹל בְּשַׂר חֲזִיר וְעָלָה בְּיָדוֹ בְּשַׂר חֲזִיר – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר ״וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ״. כְּשֶׁהָיָה רַבִּי עֲקִיבָא מַגִּיעַ לְפָסוּק זֶה הָיָה בּוֹכֶה: וּמָה מִי שֶׁנִּתְכַּוֵּין לֶאֱכוֹל שׁוּמָּן וְעָלָה בְּיָדוֹ חֵלֶב – אָמְרָה תּוֹרָה: ״וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ״, מִי שֶׁנִּתְכַּוֵּין לֶאֱכוֹל חֵלֶב וְעָלָה בְּיָדוֹ חֵלֶב – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אִיסִי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: ״וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ״ – עַל דָּבָר זֶה יִדְווּ כׇּל הַדּוֹוִים. מִתְיַיחֵד אָדָם עִם אִמּוֹ. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב אַסִּי: מִתְיַיחֵד אָדָם עִם אֲחוֹתוֹ, וְדָר עִם אִמּוֹ וְעִם בִּתּוֹ. כִּי אַמְרִ[יתַ]הּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, אָמַר: אָסוּר לְהִתְיַיחֵד עִם כׇּל עֲרָיוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, וַאֲפִילּוּ עִם בְּהֵמָה. תְּנַן: מִתְיַיחֵד אָדָם עִם אִמּוֹ וְעִם בִּתּוֹ וְיָשֵׁן עִמָּהֶם בְּקֵירוּב בָּשָׂר, וּתְיוּבְתָּא דִשְׁמוּאֵל! אָמַר לָךְ שְׁמוּאֵל: וְלִיטַעְמָיךְ, הָא דְּתַנְיָא: אֲחוֹתוֹ וַחֲמוֹתוֹ וּשְׁאָר כׇּל עֲרָיוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה אֵין מִתְיַיחֵד עִמָּהֶם אֶלָּא בְּעֵדִים. בְּעֵדִים – אִין, שֶׁלֹּא בְּעֵדִים – לָא! אֶלָּא תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי מֵאִיר: הִזָּהֲרוּ בִּי מִפְּנֵי בִּתִּי. אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן: הִזָּהֲרוּ בִּי מִפְּנֵי כַּלָּתִי. לִיגְלֵג עָלָיו אוֹתוֹ תַּלְמִיד. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל: לֹא הָיוּ יָמִים מוּעָטִים עַד שֶׁנִּכְשַׁל אוֹתוֹ תַּלְמִיד בַּחֲמוֹתוֹ. אֲפִילּוּ עִם בְּהֵמָה אַבָּיֵי מְכַלֵּ[י] לֵיהּ מִכּוּלֵּהּ דַּבְרָא. רַב שֵׁשֶׁת מְעַבַּר לֵיהּ מִצְרָא. רַב חָנָן מִנְּהַרְדְּעָא אִיקְּלַע לְרַב כָּהֲנָא לְפוּם נַהֲרָא. חַזְיֵיהּ דְּיָתֵיב וְקָא גָרֵס וְקָיְימָא בְּהֵמָה קַמֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: לָא סָבַר לַהּ מָר אֲפִילּוּ עִם בְּהֵמָה? אֲמַר לֵיהּ: לָאו אַדַּעְתַּאי. אָמַר רָבָא: מִתְיַיחֵד אָדָם עִם שְׁתֵּי יְבָמוֹת וְעִם שְׁתֵּי צָרוֹת, עִם אִשָּׁה וַחֲמוֹתָהּ, עִם אִשָּׁה וּבַת בַּעְלָהּ, עִם אִשָּׁה וְתִינוֹקֶת שֶׁיּוֹדַעַת טַעַם בִּיאָה, וְאֵין מוֹסֶרֶת עַצְמָהּ לְבִיאָה. הִגְדִּילוּ זֶה יָשֵׁן בִּכְסוּתוֹ וְכוּ׳. וְכַמָּה? אָמַר רַב אַדָּא בַּר רַב (עֻזָּא) [עַוָּא] אָמַר רַב אַסִּי: תִּינוֹקֶת בַּת תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, תִּינוֹק בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד. אִיכָּא דְאָמְרִי: תִּינוֹקֶת בַּת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד, תִּינוֹק בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה וְיוֹם אֶחָד, וְזֶה וְזֶה כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ ״שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ״. אָמַר רַפְרָם בַּר פָּפָּא אָמַר רַב חִסְדָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵינָהּ בּוֹשָׁה לַעֲמוֹד לְפָנָיו עֲרוּמָּה, אֲבָל בּוֹשָׁה לַעֲמוֹד לְפָנָיו עֲרוּמָּה – אָסוּר. מַאי טַעְמָא – יֵצֶר אַלְבְּשַׁהּ. רַב אַחָא בַּר אַבָּא אִיקְּלַע לְבֵי רַב חִסְדָּא חַתְנֵיהּ. שַׁקְלֵיהּ לְבַת בְּרַתֵּיה אוֹתְבַהּ בְּכַנְפֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: לָא סָבַר לַהּ מָר דְּמִקַּדְּשָׁא? אֲמַר לֵיהּ: עֲבַרְתְּ לָךְ אַדְּרַב. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, וְאִיתֵּימָא רַבִּי אֶלְעָזָר: אָסוּר לְאָדָם שֶׁיְּקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה, עַד שֶׁתַּגְדִּיל וְתֹאמַר: ״בִּפְלוֹנִי אֲנִי רוֹצָה״. מָר נָמֵי עֲבַר לֵיהּ אַדִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין מִשְׁתַּמְּשִׁים בְּאִשָּׁה! אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא כְּאִידַּךְ דִּשְׁמוּאֵל סְבִירָא לִי, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל:

תיב שפיר - שב כהוגן שלא תמאיסנו: הבו לי כסא - מזגו לי כוס: אכמר - שוטי"ר (טושי"ר: להשתעל) בלע"ז: שדא ביה כיחו - השליך בתוכו את כיחו ליחה היוצאה מן הריאה: נחרו ביה - גערו בו: שקא - הוא החזיק עצמו כמת: שקא - הלקיח כמו שקל: שמעו דקאמרי פלימו קטל גברא - השמיעו לאנשי ביתו קול יוצא מבחוץ ואומרים פלימו קטל גברא: ערק - פלימו כסבור שבאים עליו נוגשי המלך להורגו: טשא - נחבא בבית הכסא חוץ לעיר: חזייה - שטן לפלימו דמצטער: מאי טעמא אמרת הכי - למה הורגלת לקללני: אלא היכי נימא - לדחותך מעלי שלא תחטיאני: דפריש מינאי - מחמת זקנה ומה ירא מיצר הרע: קשטה נפשה - בתכשיטיה קישוטי בשמים ואפרסמון: חלפא ותני קמיה - עברה לפניו ושנתה פעם שניה: דפריש מינאי - מחמת זקנה ומה ירא מיצר הרע: אנא חרותא - שם זונה ניכרת בעיר: דהדרי מיום - שחזרתי היום הלום: דריש צוציתא - ענף קטן שבגובה הדקל: שוור - קפץ: קא יתיב בגוויה - להמית את עצמו: אישה הפרם - צריכין סליחה: במה הכתוב מדבר - מאחר שאישה הפרה מה שעברה ומה זו סליחה: והיא שותה ביין - מיד ואף על פי שבהיתר כיון שהיא לאיסור נתכוונה צריכה סליחה: אמר ר' טרפון - לאנשי ביתו הזהרו בי להיות עמי ועם כלתי שלא אתייחד עמה: כל הדווים - שיש להם לב לדוות ידוו על זה שאינו מתכוין ויש כאן נשיאות עון: ודר עם אמו או עם בתו - דלא תקיף יצריה עלייהו דאהנו ביה אנשי כנסת הגדולה דלא מגרי בקרובתא מכי כחלינהו ונקרינהו לעיניה כו' (סנהדרין דף סד.): מתייחד עם אחותו - לפרקים אבל אינו דר תמיד ביחוד אצלה בבית: תנאי היא - גרסינן: אמר ר' טרפון - לאנשי ביתו הזהרו בי להיות עמי ועם כלתי שלא אתייחד עמה: מכלליה מכולה דברא - כשהיה הולך בשדה בגירסא לייחוד היה מונע הבהמות מכל השדה ד"א שאינו מניח להיות רועה והבהמות בשדה אחד: שתי יבמות - נשי שני אחין ששונאות זו את זו כשתי צרות שדואגות שמא תפול ליבום לפני בעלה ותיעשה לה צרה אשה וצרתה ואשה וחמותה ובת חמותה ובת בעלה כולן שונאות זו את זו וטעמא מפרש ביבמות בפרק האשה שהלכה (יבמות דף קיז.): שיודעת טעם ביאה - כלומר מה היא ביאה שתדע לספר דברים בשוק: ואינה מוסרת עצמה לביאה - מתוך קוטנה עדיין לא לבשה יצר הילכך אין כאן משום דעת קלה שלא תהא נוחה להתפתות: תינוקת בת תשע שנים ויום אחד - והביאה שערות דכי איכא שדים נכונו ושערך צמח הוא דמגרו בה וסבר לה כמאן דאמר (בנדה דף מו.) בת תשע שנים ויום אחד שהביאה שערות סימן הן מכאן ואילך אבל קודם לכן שומא ותינוק בן י"ב שנה ויום אחד קרי ליה הגדיל ולא יישן עם אמו עוד בקירוב בשר: זה וזה - בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא דתינוקת בעינן שדים נכונו בסימני נערות בסימנין [שבדדים] דהיינו בוחל כדתנן במסכת נדה (דף מז.) בוחל אלו ימי הנעורים ושערך צמח אלא דללישנא קמא אי אתיא שערות מתשע שנים ולמעלה הוי סימן גמור וללישנא בתרא הוי שומא עד בת שתים עשרה שנים ויום אחד: בושה לעמוד לפניו - בידוע שיש בה טעם ביאה: לא סבר לה מר דמקדשא - אין אדוני יודע שהיא מקודשת ויש לו להתרחק מאשת איש:

אביי מכלי להו מכולה דברא - נראה דהני אמוראי חומרא בעלמא קא עבדי ואנן קיימא לן כרבנן דרבי יהודה (לקמן קידושין דף פב.) דאמרו לו לא נחשדו ישראל לא על משכב זכור ולא על הבהמה:

קידושין פא:

Navigate the library