Kiddushin 74a · Talmud

וְנִיחְזֵי זוּזֵי מִמַּאן נָקֵט? לָא צְרִיכָא דְּנָקֵט מִתַּרְוַיְיהוּ וְאָמַר: חַד מִדַּעְתַּאי, וְחַד בְּעַל כּוּרְחַי. וְלָא יְדִיעַ הֵי מִדַּעְתּוֹ וְהֵי לֹא מִדַּעְתּוֹ. נֶאֱמָן דַּיָּין לוֹמַר: לָזֶה זִכִּיתִי וְלָזֶה חִיַּיבְתִּי. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁבַּעֲלֵי דִינִים עוֹמְדִים לְפָנָיו, אֲבָל אֵין בַּעֲלֵי דִינִים עוֹמְדִים לְפָנָיו – אֵינוֹ נֶאֱמָן. וְנִיחְזֵי זְכוּתָא מַאן נָקֵיט? לָא צְרִיכָא, דִּקְרִיעַ זְכוּתַיְיהוּ. וְנִיהְדַּר וְנִידַיְּינִינְהוּ! בְּשׁוּדָא דְּדַיָּינֵי. אָמַר רַב נַחְמָן: שְׁלֹשָׁה נֶאֱמָנִין עַל הַבְּכוֹר, אֵלּוּ הֵן: חַיָּה, אָבִיו, וְאִמּוֹ. חַיָּה – לְאַלְתַּר, אִמּוֹ – כׇּל שִׁבְעָה, אָבִיו – לְעוֹלָם. כִּדְתַנְיָא. ״יַכִּיר״ – יַכִּירֶנּוּ לַאֲחֵרִים. מִכָּאן אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: נֶאֱמָן אָדָם לוֹמַר: ״זֶה בְּנִי בְּכוֹר״. וּכְשֵׁם שֶׁנֶּאֱמָן לוֹמַר: ״זֶה בְּנִי בְּכוֹר״, כָּךְ נֶאֱמָן לוֹמַר: ״זֶה בֶּן גְּרוּשָׁה״ וְ״זֶה בֶּן חֲלוּצָה״. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ נֶאֱמָן. אַבָּא שָׁאוּל הָיָה קוֹרֵא לַשְּׁתוּקִי ״בְּדוּקִי״. מַאי ״בְּדוּקִי״? אִילֵימָא שֶׁבּוֹדְקִין אֶת אִמּוֹ וְאוֹמֶרֶת: לְכָשֵׁר נִבְעַלְתִּי – נֶאֱמֶנֶת, כְּמַאן – כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל, תְּנֵינָא חֲדָא זִימְנָא! דִּתְנַן: הָיְתָה מְעוּבֶּרֶת, וְאָמְרוּ לָהּ: מָה טִיבוֹ שֶׁל עוּבָּר זֶה? אָמְרָה לָהֶם: מֵאִישׁ פְּלוֹנִי וְכֹהֵן הוּא. רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמְרִים: נֶאֱמֶנֶת, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לֹא מִפִּיהָ אָנוּ חַיִּין. וְאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל. – חֲדָא לְהַכְשִׁיר בָּהּ, וַחֲדָא לְהַכְשִׁיר בְּבִתָּהּ. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: לְדִבְרֵי הַמַּכְשִׁיר בָּהּ – פּוֹסֵל בְּבִתָּהּ. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: לְדִבְרֵי הַמַּכְשִׁיר בָּהּ – מַכְשִׁיר בְּבִתָּהּ, אַבָּא שָׁאוּל מַאי אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן? דְּאַבָּא שָׁאוּל עֲדִיפָא מִדְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל. דְּאִי מֵהָתָם הֲוָה אָמֵינָא: הָתָם, דְּרוֹב כְּשֵׁרִין אֶצְלָהּ, אֲבָל הֵיכָא דְּרוֹב פְּסוּלִין אֶצְלָהּ – אֵימָא לָא, צְרִיכָא. אָמַר רָבָא: הֲלָכָה כְּאַבָּא שָׁאוּל. מַתְנִי׳ כׇּל הָאֲסוּרִין לָבֹא בַּקָּהָל – מוּתָּרִים לָבֹא זֶה בָּזֶה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: וַדָּאָן בְּוַדָּאָן – מוּתָּר, וַדָּאָן בִּסְפֵיקָן, וּסְפֵיקָן בְּוַדָּאָן, וּסְפֵיקָן בִּסְפֵיקָן – אָסוּר. וְאֵלּוּ הֵן הַסְּפֵיקוֹת: שְׁתוּקִי, אֲסוּפִי, וְכוּתִי. גְּמָ׳ מַאי כׇּל הָאֲסוּרִין לָבֹא בַּקָּהָל? אִילֵימָא מַמְזֵירֵי וּנְתִינֵי שְׁתוּקֵי וַאֲסוּפֵי – הָא תְּנָא לֵיהּ רֵישָׁא, מַמְזֵירֵי וּנְתִינֵי שְׁתוּקֵי וַאֲסוּפֵי מוּתָּרִים לָבֹא זֶה בָּזֶה! וְתוּ: רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר, אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַוַּדָּאָן בִּסְפֵיקָן – הָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: וַדָּאָן בְּוַדָּאָן – מוּתָּר, וַדָּאָן בִּסְפֵיקָן, וּסְפֵיקָן בִּסְפֵיקָן – אָסוּר, מִכְּלָל דְּרַבִּי יְהוּדָה לָא סְבִירָא לֵיהּ! וְכִי תֵּימָא: רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר אַגֵּר בְּמַמְזֶרֶת, מִידֵּי גֵּר בְּמַמְזֶרֶת קָתָנֵי? כׇּל הָאֲסוּרִין לָבֹא בַּקָּהָל קָתָנֵי! אָמַר רַב יְהוּדָה:

וניחזי זוזי ממאן נקט - קא ס"ד שלא קיבל מעות אלא מאחד מהם הא ודאי מדכיר דכיר זוזי דמאן קביל: ולא ידיע - אין ידוע לנו: בזמן שבעלי דינין עומדין לפניו - רמיא עליה למדכר שעדיין לא יצאו משם משגמרו את דינם ואומר איש פלוני זכאי איש פלוני חייב שאין בעלי דינין עומדין לפניו תו לא רמיא עליה למידכר: וניחזי זכותא מאן נקט - ביד איזהו מהם פסק דין של זכות: וניהדר ונידיינינהו - למה לי כולי האי למימר אינו נאמן מה לנו ולאמונתו נהדר הוא עצמו או אחר וידונם לפי טענותם: בשודא דדייני - בדין שאינו תלוי בטעם אלא הכל בפיו של דיין כי ההיא דכתובות (דף פה:) דאמר נכסי לטוביה ואתו שני טוביה שניהם קרובים שניהם שכנים ואמרינן שודא דדייני למי שיתנדב לב הדיין לומר נראה לי שזה היה רגיל אצלו יותר לזה נתן וכיון שפסק כן אם בא לחזור אינו חוזר ולפיכך אין רוצין לחזור מדין שמא יטנו לבו לצד השני: כל שבעה - שעדיין אין אביו מכיר בו שלא יצא מתחת ידי אמו ליכנס לברית מכאן ואילך מוטל על אביו להכירו כדכתיב יכיר: וחכמים אומרים אינו נאמן - אבן גרושה וחלוצה הוא דפליגי: שבודקין את אמו ונאמנת כמאן כרבן גמליאל - בתמיה למה ליה לרבי למיתנייה לפלוגתא בתרי דוכתי ליתני הא דאבא שאול התם וכן היה אבא שאול אומר כדבריו: וכהן הוא - כלומר מיוחס הוא: חדא להכשיר בה - ר"ג דלא האמינה אלא לעצמה שלא נתחללה מן התרומה אבל לא להכשיר אותו עובר שאם בת היא לא תינשא לכהן אבא שאול מכשיר אף בבתה דהא מתניתין אף בולד קאי שהוא שתוקי: הניחא למאן דאמר כו' - בפ"ק דכתובות (דף יג:): דאי מהתם ה"א הני מילי היכא דרוב כשרים אצלה - כגון פנויה ורוב העיר משיאין לכהונה אבל היכא דרוב פסולין אצלה כגון ארוסה והיא אומרת מן הארוס הוא או פנויה ואין רוב העיר משיאין לכהונה: מתני' כל האסורין לבא בקהל מותרין לבא זה בזה - כגון ממזרי בשתוקי ואע"ג שזה ודאי וזה ספק ואיכא למימר שמא כשר הוא אפ"ה שרי כדילפינן לעיל (קידושין דף עג.) בקהל ודאי לא יבא אבל בקהל ספק יבא ובגמרא פריך הא תנא ליה רישא: ורבי יהודה אוסר - בגמרא מפרש לה: ודאן בודאן מותר - כגון ממזרים בנתינים: ודאן בספיקן - כגון ממזרי ונתיני בשתוקי ואסופי: ספיקן בודאן - שתוקי ואסופי בממזרי ונתיני: ספיקן בספיקן - שתוקי בשתוקית אסופי באסופית אסופי בשתוקית: אסור - שמא זה כשר וזה פסול: וכותי - בגמ' מפרש מאי ספיקייהו וכותים אותם שהושיב סנחריב בערי שומרון כדכתיב (מלכים ב י״ז:כ״ד) ויבא מלך אשור (אנשים מספרויים) ומכותה וגו' ועל שם שהביאם מכותה נקראו כותים ונתגיירו מאימת האריות כדכתיב (שם) וישלח (בם את) האריות וגו' וכולה עניניה במלכים: גמ' וכי תימא ר' יהודה אוסר אגר בממזרת - דשמעינן ליה דאמר הכי לעיל (קידושין דף עב.) רבי יהודה אומר גר לא ישא ממזרת ובמידי אחרינא לא שמעינן דפליג לענין יוחסין: מידי גר בממזרת קתני - לעיל דאתי רבי יהודה לאפלוגי עליה: כל האסורין לבא בקהל - וגר לאו מן האסורין הוא:

שודא דדייני - פי' בקונטרס בדין שאין תלוי בטעם אלא הכל לפי ראות עיני הדיינין כי ההיא דכתובות (דף פה:) דההוא דאמר נכסיי לטוביה ואתו תרי טוביה שניהם קרובים שניהם שכנים ואמר שודא דדייני פירוש למי שמתנדב לב הדיין לומר שזה היה אוהבו יותר מזה לזה נתן וקשה לר"ת דאי בסברא תליא מילתא כדפי' בקונטרס אמאי לא אמרינן דנהדר ונידייניה דמסתמא לא יהפוך סברתו ראשונה ועוד פ"ק דגיטין (דף יד:) אמרינן הילך מנה לפלוני כו' תני חדא הלך ומצאו שמת יחזרו ליורשי המשלח ותניא אידך ליורשי מי שנשתלחו לו ומסיק כאן אמרו שודא עדיף והתם אי אפשר לפרש פי' הקונטרס לכך פר"ת שודא דדייני דכל מה שירצה הדיין לעשות יעשה דהפקר ב"ד היה הפקר ושודא לשון השלכה כמו רמה בים דמתרגמינן שדי בימא (שמות ט״ו:א׳) וראיה לפר"ת מההיא דפ' מי שהיה נשוי (כתובות דף צד:) גבי שני שטרות שהיו ביום אחד אתו תרוייהו קמיה דרב ששת ואגבי רב ששת לחד מנייהו הדר אתו לקמיה דרב נחמן ואגבייה לאידך אתא קמיה דרב ששת אמר ליה מ"ט עבד מר הכי אמר ליה משום דקדים פי' שאחד מן השטרות נכתב בבקר והאחד בערב ואמר ליה אטו בירושלים יתבינן דכתבי שעי ואמר ליה ואת מאי דעתך אמר ליה שודא דדייני אמר ליה אנא נמי שודא דדייני אמר ליה אנא דיינא ומר לאו דיינא והשתא לפר"ת ניחא הא דקאמר אנא דיינא ומר לאו דיינא דצריך דיין קבוע לומר דהפקר ב"ד היה הפקר ורב נחמן היה דיין קבוע אבל לפי' הקונטרס דפי' דבסברא תליא מילתא מה לנו דיין קבוע פשיטא דסברת רב נחמן לא הוה עדיפא מסברת רב ששת: כשם שאדם נאמן לומר זה בני בכור כך נאמן לומר זה בני בן גרושה וחלוצה. וא"ת מנ"ל לר' יהודה הא דנאמן לומר זה בני בן גרושה וחלוצה בשלמא זה בני בכור דין הוא שיהא נאמן עליו משום דהוי טוב לולד שע"י כן יטול פי שנים אבל לפוסלו אמאי נאמן וי"ל דהא דנאמן לומר זה בני בכור מיירי בתינוק בין הבנים דאומר על קטן שבבניו שזה בכור ואפ"ה נאמן ואע"ג שע"י שהוא מעיד על זה שהוא בכור מחזיק את הגדולים לממזרים ורבינו אליהו מפרש דהיינו טעמא דנאמן משום דכתיב כי את הבכור בן השנואה יכיר ואמרינן לעיל (קידושין דף סח.) שנואה בנישואיה כלומר שהיא בלאו וקאי יכיר אתרוייהו יכיר שהוא בכור ויכיר שהוא בן גרושה וחלוצה דשנואה בנישואיה וכן מצאתי בירושלמי [והא דקאמר כשם כו' משום דפשטיה דקרא משמע דקאי טפי אהכרת בכור. ת"י]: אי מהתם ה"א ה"מ היכא דרוב כשרים אצלה - כגון פנויה ורוב העיר משיאין לכהונה וא"ת אמאי לא פריך למאן דאמר (כתובות דף יג:) דמאן דמכשיר מכשיר אפי' ברוב פסולין אצלה מאי אתא אבא שאול לאשמועינן הוה ליה למיתני מילתא דאבא שאול גבי האי מילתא דרבן גמליאל דכתובות (שם.) כדפריך בסמוך למ"ד לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה וי"ל דמתני' דהתם לא אשמעינן רבן גמליאל מידי אפי' ברוב פסולין כי אם מברייתא דמייתי התם זו עדות שהאשה כשירה לה כו' ולכך איצטריך לאשמועינן הכא מילתא דאבא שאול אלא לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה שמעינן שפיר ממשנה דהתם מדקתני ראוה מדברת והיתה מעוברת חד להכשיר בה וחד להכשיר בבתה כדאיתא התם:

קידושין עד.

Navigate the library