Kiddushin 56b · Talmud

כְּשֶׁבָּרַח. וְטַעְמָא דְּבָרַח, הָא לֹא בָּרַח – קָנְסִינַן לְמוֹכֵר. וְנִקְנְסֵיהּ לְלוֹקֵחַ! לָאו עַכְבְּרָא גַּנָּב אֶלָּא חוֹרָא גַּנָּב. וְאִי לָא עַכְבְּרָא, חוֹרָא מַאי קָעָבֵיד? מִסְתַּבְּרָא, כֹּל הֵיכָא דְּאִיכָּא אִיסּוּרָא – הָתָם קָנְסִינַן. מַתְנִי׳ הַמְקַדֵּשׁ בְּעׇרְלָה, בְּכִלְאֵי הַכֶּרֶם, בְּשׁוֹר הַנִּסְקָל, וּבְעֶגְלָה עֲרוּפָה, בְּצִפּוֹרֵי מְצוֹרָע, וּבִשְׂעַר נָזִיר, וּפֶטֶר חֲמוֹר, וּבָשָׂר בְּחָלָב, וְחוּלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בַּעֲזָרָה – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. מְכָרָן וְקִידֵּשׁ בִּדְמֵיהֶן – מְקוּדֶּשֶׁת. גְּמָ׳ בְּעׇרְלָה מְנָלַן? דְּתַנְיָא: ״עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל״ – אֵין לִי אֶלָּא אִיסּוּר אֲכִילָה, הֲנָאָה מִנַּיִן? שֶׁלֹּא יֵהָנֶה מִמֶּנּוּ, וְלֹא יִצְבַּע בּוֹ, וְלֹא יַדְלִיק בּוֹ אֶת הַנֵּר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וַעֲרַלְתֶּם אֶת עׇרְלָתוֹ״ – לְרַבּוֹת אֶת כּוּלָּם. בְּכִלְאֵי הַכֶּרֶם מְנָלַן? אָמַר חִזְקִיָּה: אָמַר קְרָא: ״פֶּן תִּקְדַּשׁ״ – פֶּן תּוּקַד אֵשׁ. רַב אָשֵׁי אָמַר: ״פֶּן יִהְיֶה קֹדֶשׁ״. אִי מָה קֹדֶשׁ תּוֹפֵס אֶת דָּמָיו וְיוֹצֵא לְחוּלִּין – אַף כִּלְאֵי הַכֶּרֶם תּוֹפֵס אֶת דָּמָיו וְיוֹצֵא לְחוּלִּין! אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא כִּדְחִזְקִיָּה. ״שׁוֹר הַנִּסְקָל״ מִנַּיִן? דְּתַנְיָא: מִמַּשְׁמָע שֶׁנֶּאֱמַר: ״סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר״ – אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁנְּבֵילָה הִיא, וּנְבֵילָה אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה? מָה תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ״? מַגִּיד לָךְ שֶׁאִם שְׁחָטוֹ לְאַחַר שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ – אָסוּר בַּאֲכִילָה. בַּהֲנָאָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי״. מַאי מַשְׁמַע? שִׁמְעוֹן בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר: כְּאָדָם שֶׁאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ: ״יָצָא פְּלוֹנִי נָקִי מִנְּכָסָיו וְאֵין לוֹ בָּהֶם הֲנָאָה שֶׁל כְּלוּם״. מִמַּאי דְּהַאי ״לֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ״ לְהֵיכָא דְּשָׁחֵיט לְאַחַר שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ הוּא דַּאֲתָא? דִּילְמָא הֵיכָא דְּשָׁחֵיט לְאַחַר שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ שְׁרֵי, וְהָא ״לֹא יֵאָכֵל״ – הֵיכָא דְּסַקְלֵיהּ מִיסְקָל הוּא דַּאֲתָא, וְכִדְרַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר. דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יֹאכַל״ ״לֹא תֹאכַל״ וְ״לֹא תֹאכְלוּ״ – אֶחָד אִיסּוּר אֲכִילָה וְאֶחָד אִיסּוּר הֲנָאָה, עַד שֶׁיִּפְרֹט לְךָ הַכָּתוּב כְּדֶרֶךְ שֶׁפָּרַט לְךָ בִּנְבֵילָה! הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּנָפְקָא לַן אִיסּוּר אֲכִילָה מִ״לֹּא יֹאכַל״, הָכָא אִיסּוּר אֲכִילָה מִ״סָּקוֹל יִסָּקֵל״ נָפְקָא. דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ לְאִיסּוּר הֲנָאָה הוּא דִּכְתִיב, נִכְתּוֹב קְרָא: ״לֹא יֵהָנֶה״. אִי נָמֵי: ״לֹא יֵאָכֵל״, ״אֶת בְּשָׂרוֹ״ לְמָה לִי?! אַף עַל גַּב דְּשַׁחְטֵיהּ כְּעֵין בָּשָׂר – אָסוּר. מַתְקֵיף לַהּ מָר זוּטְרָא: וְאֵימָא הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּבָדַק צוּר וְשָׁחַט בָּהּ, דְּמִיחֲזֵי כִּסְקִילָה, אֲבָל שַׁחְטֵיהּ בְּסַכִּין – לָא! מִידֵּי סַכִּין בְּאוֹרָיְיתָא כְּתִיב? וְעוֹד תַּנְיָא: בַּכֹּל שׁוֹחֲטִין, בֵּין בְּצוֹר, בֵּין בִּזְכוּכִית, בֵּין בִּקְרוּמִית שֶׁל קָנֶה. וְהַשְׁתָּא דְּנָפְקָא לַן אִיסּוּר אֲכִילָה וְאִיסּוּר הֲנָאָה תַּרְוַיְיהוּ מִ״לֹּא יֵאָכֵל״, הַאי ״בַּעַל הַשּׁוֹר נָקִי״ לְמַאי אֲתָא? לַהֲנָאַת עוֹרוֹ. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: ״לֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ״ כְּתִיב, בְּשָׂרוֹ אָסוּר וְעוֹרוֹ מוּתָּר. וּלְהָנָךְ תַּנָּאֵי דְּמַפְּקִי לֵיהּ הַאי ״בַּעַל הַשּׁוֹר נָקִי״ לַחֲצִי כּוֹפֶר וְלִדְמֵי וַלְדוֹת, הֲנָאַת עוֹרוֹ מְנָא לְהוּ? מֵ״אֶת בְּשָׂרוֹ״, אֶת הַטָּפֵל לִבְשָׂרוֹ. וְאִידַּךְ?

כשברח - המוכר שהדמים בידו: ומתמהינן הא לא ברח קנסינן למוכר: אלא חורא גנב - אלמלא חור שהעכבר מצניע גניבתו שם לא היה גונב: חורא מנא ליה - מאין לו הגניבה: מתני' המקדש בערלה כו' - דכולהו איסורי הנאה נינהו כדיליף לה בגמרא: מכרן וקידש בדמיהם מקודשת - דאין הדמים נתפסין באיסור כדיליף לקמן: גמ' מנלן - שאסורה בהנאה: מנין שלא יהנה ממנו - כגון שלא יצטבע בו בפירי הראוי ליצטבע בו כגון קליפי אגוזין ושומר לפירי אסור כפירי: ולא ידליק בו את הנר - כגון מן השמן: אף כלאי הכרם תופס את דמיו - אלמה תנן במתני' מכרן וקידש בדמיהם מקודשת אלמא אין אוסרין את דמיהם: שהוא נבלה - הואיל וסקלו ונבלה כבר למדנו מלא תאכלו כל נבלה (דברים יד) שאסורה באכילה: מגיד דאם שחטו כו' - ותרתי אשמועינן קרא סקול יסקל השור ואם נשחט לא יאכל: להיכא דסקליה מסקל - ולאסריה בהנאה אתא דלא יאכל משמע איסורי הנאה כדרבי אבהו דמנבילה נפקא לן בה איסור הנאה שהנבלה פרט בה הכתוב היתר הנאה ולהכי כתיב בדידיה בהדיא לא יאכל ולא פרט אחריו היתר ובעל השור נקי לדרשא אחרינא אתא לחצי כופר ודמי ולדות כדלקמן: עד שיפרט לך הכתוב - דמדאיצטריך לפרש בנבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה למשרייה בהנאה ולא נכתב בו אלא לא תאכלו ש"מ לא תאכלו איסור הנאה הוא ובפסחים (דף כב.) פרכינן עלה טובא: לגר בנתינה ולעובד כוכבים במכירה ל"ג במילתיה דרבי אבהו דאי הוה סבירא ליה דברים ככתבן דוקא תו לא מצי יליף מיניה דהיכא דלא פרט היתר ליתסר דהאי דנבלה לאו אתא להיתר הנאה אלא לאשמועינן דחילופא אסור: ה"מ - דשמעינן איסור הנאה מלשון אכילה היכא דנפקא לן איסור אכילה מיניה דכיון דמבעי ליה נמי לאזהורי אאכילה כלל כל הנאות בלשון אכילה דילפינן מנבילה התם דלא יאכל איסור הנאה נמי משמע אבל הכא דאיסור אכילה מקרא אחרינא נפיק ולא הוצרך זה אלא להנאה למה לי לאפוקי הנאה בלשון אכילה ליכתוב לא יהנה אלא ודאי לאכילה גופיה איצטריך ולהיכא דשחטיה: אי נמי לכתוב לא יאכל - ולשתוק את בשרו למה לי: כעין בשר - ששחטו: ואימא ה"מ - דאשמעינן קרא דאפילו שחטו אסור היכא דבדק צור ושחט בה דסקילה היא דמנבלה לא מצי נפיק דלאו נבלה הוא אבל שחיטת סכין לא: מידי סכין כתיבא באורייתא - אצל שחיטה וכיון דהכי הוא כי שחטה נמי בצור לאו סקילה היא אלא שחיטה ואסר לך הכתוב בשרו והוא הדין סכין: חורא מנא ליה - מאין לו הגניבה: ולהנך תנאי דמפקי ליה להאי ובעל השור נקי - בב"ק (ד' מא:): לחצי כופר - שאם הרג את האדם נקי מחצי כופר ואע"ג דמועד משלם כופר שלם לא אמרינן תם ישלם חצי כופר כי היכי דגבי נזקין משלם חצי נזק: ולדמי ולדות - אם נגף אשה הרה ויצאו ילדיה אינו משלם דמי ולדות לבעל כמו שהאדם הנוגף משלם כדכתיב (שמות כא) ענוש יענש וגו':

כשברח פי' ההיא דאין לוקחין עבדים: הא לא ברח קנסינן למוכר - כמו ההוא דלעיל דאמר יחזרו דמים למקומם שהוא קנסא למוכר שרוצה למכור בהמתו חוץ לירושלים דקנס הוא כשתחזור לו: ונקנסיה ללוקח - פירוש שיאכל כנגדו בירושלים ולא יתבטל ולפירוש ר"מ פריך שפיר שהמעות שביד המוכר יוצאין לחולין על ידי הלוקח אבל לפי' ריב"א קשה מאי פריך אדרבה מוטב לקנוס המוכר להוציא איסור מידו מלקנוס הלוקח וישאר האיסור ביד המוכר כלומר המעות שלא נתחללו ושמא יאכלם חוץ לירושלים דכסבור נתחללו וי"ל דלדידיה הכי פריך וליקנסיה ללוקח שילך לבית המוכר ויאמר לו המעות שהן קדושין בידך תהא קדושתן על אלו ואז יצאו לחולין: מסתברא כל היכא דאיכא איסור קנסינן ליה - פירוש והיינו המוכר שהרי המעות דמעשר ברשותו הוי קיימא ולפיכך קנסו ליה שיחזרו דמים למקומם והיינו שלא מכר בהמתו וזה דוחק לפירוש ריב"א דפירש דלעולם המעות שביד המוכר קדושים מקדושת מעשר וצריך להעלותן לירושלים א"כ אדרבה זכות הוא לו מהא דאמרן יחזרו דמים למקומם דטוב לו שיחזור לו בהמתו מלהעלות דמיו בירושלים אבל לפירוש הר"ם ניחא אך זה קשה לפירוש הקונטרס לעיל דפי' גבי אבל מתכוין להוציא מעות מעשר שני לחולין דהמעות יצאו לחולין והבהמה קדושה ועלה קאמר יחזרו דמים למקומם ואם כן לפי סברא זו הוי ליה למקנסיה ללוקח למימר דיאכל כנגדו בירושלים שהרי האיסור הוא בידו דהיינו בהמה אבל לפירוש [ריב"א] ניחא שהרי האיסור הוא ביד המוכר ואם תאמר לעיל דקאמר גמרא דקנסוהו ללוקח ויאכל כנגדן מאי קנס הוא זה כי נמי אמר יחזרו דמים למקומם צריך הלוקח להעלות המעות לירושלים וי"ל דהקנס הוי מזה דמסתמא לקח הבהמה ביוקר ממעות מעשר שני ליפטר עצמו מלעלות לירושלים וכשנאמר לו שיאכל כנגדו בירושלים והמקח יהיה שלו יהיה לו הפסד גדול בלקיחת הבהמה שלקח: המקדש בערלה כו' אינה מקודשת - פירוש לפי שאיסור הנאה וא"ת אמאי אינה מקודשת הא שרי ליהנות ממנו שלא כדרך הנאתו כדאמר בפ' כל שעה (פסחים דף כד:) ויש לומר בכאן מיירי דליכא שוה פרוטה אלא כדרך הנאתו אי נמי יש לומר דמיירי שפיר דאיכא שוה פרוטה אף שלא כדרך הנאתו מ"מ כיון שהאשה סבורה שיש לה ליהנות דרך הנאתן ואינו כן לא סמכה דעתה והוי מקח טעות ואם תאמר ואמאי לא חשיב בהך מתני' פיגול ונותר וטמא ויש לומר דבקדשים לא קא מיירי והא דלא חשיב חמץ בפסח משום דקסבר כרבי יוסי הגלילי דשרי בהנאה בפרק כל שעה (פסחים דף כג.) והא דלא חשיב עבודת כוכבים משום דלא שייך למיתני ביה מכרן וקידש בדמיהן מקודשת שהרי עבודת כוכבים תופסת דמיה ושביעית אחר הביעור: מנין שלא יצבע בו - אע"ג דאמרינן לא יהנה אצטריך לאשמועינן שלא יצבע דס"ד דשרי משום דחזותא לאו מילתא היא ואיצטריך לאשמועינן שלא ידליק דסלקא דעתך דשרי משום דמכלה אותו קמ"ל דאסור בכל ענין וכדרך הנאתו אבל שלא כדרך הנאתו שרי. [וע"ע היטב תוס' ב"ק קא. ד"ה ולא יצבע]:

קידושין נו:

Navigate the library