Temurah 9a · Talmud

בּוּצִינָא טָב מִקָּרָא. מַתְנִי׳ מְמִירִין מִן הַצֹּאן עַל הַבָּקָר, וּמִן הַבָּקָר עַל הַצֹּאן, וּמִן הַכְּבָשִׂים עַל הָעִזִּים, וּמִן הָעִזִּים עַל הַכְּבָשִׂים, מִן הַזְּכָרִים עַל הַנְּקֵבוֹת, וּמִן הַנְּקֵבוֹת עַל הַזְּכָרִים, מִן הַתְּמִימִים עַל בַּעֲלֵי מוּמִין, מִן בַּעֲלֵי מוּמִין עַל הַתְּמִימִים. שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אוֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בְּטוֹב״, וְאֵיזֶהוּ ״טוֹב בְּרָע״? בַּעֲלֵי מוּמִין שֶׁקָּדַם הֶקְדֵּישָׁן אֶת מוּמָן. גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה״ — מִכָּאן שֶׁמְּמִירִין מִן הַצֹּאן עַל הַבָּקָר, וּמִן הַבָּקָר עַל הַצֹּאן, מִן הַכְּבָשִׂים עַל הָעִזִּים, וּמִן הָעִזִּים עַל הַכְּבָשִׂים, וּמִן הַזְּכָרִים עַל הַנְּקֵבוֹת, וּמִן הַנְּקֵבוֹת עַל הַזְּכָרִים, וּמִן בַּעֲלֵי מוּמִין עַל הַתְּמִימִים, וּמִן הַתְּמִימִים עַל בַּעֲלֵי מוּמִין. יָכוֹל אֲפִילּוּ קָדַם מוּם לְהֶקְדֵּישָׁן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בְּטוֹב״, וְאֵיזֶהוּ ״טוֹב בְּרָע״? בַּעֲלֵי מוּמִין שֶׁקָּדַם הֶקְדֵּישָׁן אֶת מוּמָן. מַאי תַּלְמוּדָא? אָמַר אַבָּיֵי: נֵימָא קְרָא ״לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בּוֹ״, ״בְּטוֹב״ אַחְרִינָא לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ: טוֹב מֵעִיקָּרוֹ עוֹשֶׂה תְּמוּרָה, רַע מֵעִיקָּרוֹ אֵין עוֹשֶׂה תְּמוּרָה. רָבָא אָמַר: תַּרְוַויְיהוּ ״טוֹב״ יַיתּוֹרֵי מְיַיתְּרִי. אִם כֵּן, נִכְתּוֹב קְרָא ״לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אוֹתוֹ בְּרָע אוֹ רַע בּוֹ״, לְמָה לִי לְמִכְתַּב תַּרְוַיְיהוּ ״טוֹב״? חַד ״טוֹב״ — אֲפִילּוּ בְּטוֹב נָמֵי, כִּי מֵמִיר לָקֵי. וְאִידַּךְ ״טוֹב״ — מֵעִיקָּרוֹ עוֹשֶׂה תְּמוּרָה, רַע מֵעִיקָּרוֹ אֵין עוֹשֶׂה תְּמוּרָה. וְאַבָּיֵי אָמַר: קַל וָחוֹמֶר הוּא, וּמָה טוֹב בְּרָע, דְּעַלּוֹיֵי קָא מְעַלֵּי לֵיהּ — לָקֵי, טוֹב בְּטוֹב, דְּכִי הֲדָדֵי נִינְהוּ — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן דְּלָקֵי! וְרָבָא — אֵין עוֹנְשִׁין מִן הַדִּין, וְאַבַּיֵּי אָמַר לָךְ: הָא לָאו דִּינָא הוּא, מִי גָּרַע טוֹב מֵרַע? תָּנוּ רַבָּנַן: ״לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ״ בְּשֶׁל אֲחֵרִים, ״וְלֹא יָמִיר אוֹתוֹ״ בְּשֶׁל עַצְמוֹ. וְלִכְתּוֹב ״לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ״, וְלָא בָּעֵי ״לֹא יָמִיר אוֹתוֹ״! אִי כְּתַב הָכִי — הֲוָה אָמֵינָא: תֵּצֵא זוֹ וְתִכָּנֵס זוֹ הוּא דְּתִילְקֵי, אֲבָל מֵמִיר דְּתַרְוַויְיהוּ קָא מַקְדֵּישׁ לְהוּ — אֵימָא לָא לָקֵי. קָא מַשְׁמַע לַן. הַאי בְּשֶׁל אֲחֵרִים, הֵיכִי דָּמֵי? אִי נֵימָא בְּהֵמָה דְּהֶקְדֵּשׁ דִּידֵיהּ, וְחוּלִּין דְּעָלְמָא — מִי מָצֵי מַקְדֵּישׁ? ״אִישׁ כִּי יַקְדִּישׁ אֶת בֵּיתוֹ קֹדֶשׁ לַה׳״ אָמַר רַחֲמָנָא, מָה בֵּיתוֹ בִּרְשׁוּתוֹ, אַף כֹּל בִּרְשׁוּתוֹ. וְאֶלָּא בְּהֵמָה דְּהֶקְדֵּשׁ דְּעָלְמָא, וְחוּלִּין דִּידֵיהּ — מִי מַתְפֵּיס בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ? לְעוֹלָם בִּבְהֵמָה דְּהֶקְדֵּשׁ דְּעָלְמָא, וְחוּלִּין דִּידֵיהּ, כְּגוֹן דְּאָמַר מָרֵיהּ דִּבְהֵמָה דְּהֶקְדֵּשׁ: ״כׇּל הָרוֹצֶה לְהָמִיר בִּבְהֶמְתּוֹ יָבֹא וְיָמִיר״. מַתְנִי׳ מְמִירִין אֶחָד בִּשְׁנַיִם, וּשְׁנַיִם בְּאֶחָד, אֶחָד בְּמֵאָה, וּמֵאָה בְּאֶחָד. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵין מְמִירִין אֶלָּא אֶחָד בְּאֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ״, מָה ״הוּא״ מְיוּחָד, אַף הִיא מְיוּחֶדֶת. גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה״ — מִכָּאן שֶׁמְּמִירִין אֶחָד בִּשְׁנַיִם, וּשְׁנַיִם בְּאֶחָד, אֶחָד בְּמֵאָה, וּמֵאָה בְּאֶחָד. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵין מְמִירִין אֶלָּא אֶחָד בְּאֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר ״בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה״, וְלֹא בְּהֵמָה בִּבְהֵמוֹת, וְלֹא בְּהֵמוֹת בִּבְהֵמָה. אָמַר לוֹ: מָצִינוּ בְּהֵמוֹת שֶׁקְּרוּיָה ״בְּהֵמָה״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְהֵמָה רַבָּה״. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן — ״בְּהֵמָה רַבָּה״ אִיקְּרִי, ״בְּהֵמָה״ סְתָם לָא אִיקְּרִי. וְטַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן מִשּׁוּם ״בְּהֵמָה״ הוּא? וְהָא טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן מִשּׁוּם ״הוּא״, מָה ״הוּא״ מְיוּחָד — אַף תְּמוּרָה מְיוּחֶדֶת! מֵעִיקָּרָא אָמַר לָהֶן רַבִּי שִׁמְעוֹן מִן ״וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ״, וְכִי חֲזָא דְּדָרְשִׁי רַבָּנַן מִ״בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה״, אָמַר לָהֶם אִיהוּ: מֵהָתָם נָמֵי מָצֵינַן לְמֵילַף טַעְמָא דִּידִי. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁמְּמִירִין וְחוֹזְרִין וּמְמִירִין, מַאי טַעְמָא? קְדוּשָּׁה רִאשׁוֹנָה דְּהֶקְדֵּשׁ לְהֵיכָן הָלְכָה?! וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: כְּשֵׁם שֶׁאֵין מְמִירִין שְׁנַיִם בְּאֶחָד, כֵּן אֵין מְמִירִין וְחוֹזְרִין וּמְמִירִין. תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ. תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: כְּשֵׁם שֶׁאֵין מְמִירִין אֶחָד בִּשְׁנַיִם, כָּךְ אֵין מְמִירִין וְחוֹזְרִין וּמְמִירִין. תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ: יָכוֹל כְּשֵׁם שֶׁאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁאֵין מְמִירִין שְׁנַיִם בְּאֶחָד, כָּךְ אֵין מְמִירִין וְחוֹזְרִין וּמְמִירִין — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ״, אֲפִילּוּ בְּמֵאָה. בָּעֵי רַבִּי אָבִין: לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר ״אֵין מְמִירִין וְחוֹזְרִין וּמְמִירִין״, הִפְרִישׁ אָשָׁם לְהִתְכַּפֵּר בּוֹ, וְהֵמִיר בּוֹ,

מתני' טוב ברע - תמים של חולין לא יתפיס ברע של קדש ואם המר ימיר וגו' אלמא בעלי מומין עבדי תמורה. ואבעל מום חיילא תמורה דכתיב או רע בטוב דמשמע בעל מום דחולין בתם דהקדש: ואי זהו טוב ברע - כלומר איזהו רע דקדש דעביד תמורה שקדם הקדשו את מומו אבל קדם מומו את הקדשו לא עביד תמורה. ובגמרא מפרש מאי תלמודא: גמ' נכתוב לא ימיר אותו טוב ברע או רע בו - והוי משמע או רע לא ימיר לא בטוב ולא ברע: בטוב בתרא ל"ל לומר לך טוב מעיקרו - שבשעה שהוקדש היה תמים ושוב נפל בו מום עושה תמורה: לא ימיר אותו ברע - והוי משמע דאיהו הוי טוב: או רע - משמע או רע של חולין לא ימיר בטוב: טוב ברע - טוב של חולין ברע של קדש: דעלויי מעלי ליה - להקדש לקי טוב בטוב מיבעיא: אין עונשין מן הדין - ולהכי איצטריך קרא דמשום דין קל וחומר לא מלקינן ליה כי מימר טוב בטוב: ואביי אמר לך האי לאו עונשין מן הדין הוא אלא אגלויי מילתא בעלמא היא - דהיכא דגלי קרא דלקי אטוב דחולין כי מימר ליה ברע דקדש גלי נמי דאי מימר ליה בטוב דקדש לקי: דמי גרע טוב מרע - כלומר מי גרע טוב דקדש מרע דקדש כי היכי דרע דקדש כי מחליף ליה לקי ה"ה לטוב דקדש דרחמנא לא קפיד אלא דלא יחליף מידי דקדש: חילוף משמע ע"י ב' אנשים ולא בעי ולא ימיר דמי גרע של עצמו משל אחרים: חילוף תצא זו ותכנס זו - והתם אע"ג דלא אהני מידי דהקדש תם אינו יוצא לחולין אפ"ה לילקי הואיל ונתכוין להוציא הקדש לחולין: מתני' ממירין אחד - של חולין: בשנים - דקדש ואומר הרי זו תחת אלו: ושנים - דחולין באחד דקדש הרי אלו תחת זו: מה הוא מיוחד - דכתיב הוא: גמ' והא טעמיה דר' שמעון - במתניתין משום האי קרא הוא דוהיה הוא ותמורתו: ומשנינן אמר ר' שמעון בן לקיש מודה רבי שמעון שממירין וחוזרין וממירין - בהמה אחרת באותה בהמה ראשונה דהקדיש ואפילו עד מאה: מאי טעמא דקדושה ראשונה דהקדש ראשון להיכן הלכה - שלא יתפיס עוד אחרת בקדושתו עד אלף. לשון אחר אמר רבי דגרסינן מעיקרא אמר להן רבי שמעון מן והיה הוא ותמורתו וכי חזא דדרשי רבנן מבהמה בבהמה אמר להן איהו מהתם נמי מצינא למילף טעמא דידי ור' שמעון בן לקיש מימרא דנפשיה קאמר ולא לתרוצי הך פירכא אתא:

שנאמר לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב - טוב קודש ברע דחולין או רע דקדש בטוב דחולין זה הכלל הראשון הוא הקדש: איזהו טוב ברע בעלי מומין שקדם הקדישן למומן - זהו הפך מן האחרים שהרי הכא האחד הוא הנתפס: לאביי חד בטוב אייתורי מייתר - ולרבא תרוייהו דהוה מצי למכתב ולא ימיר אותו ברע או רע וקשה מההיא דפ"ב דבכורות (דף יד:) דאמר השתא רע דקדש בטוב דחולין אמרת לא טוב דקדש ברע דחולין מיבעיא משמע דטוב ברע מיותר למעוטי היכא דקדם מומן להקדישן דלא מתפיסין בתמורה ואין זה לא כאביי ולא כרבא ועוד קשה מאי קאמר טוב ברע מיבעיא והא איצטריך למימר דנתפס רע דחולין בטוב דקדש ויש לומר דהתם הכי קאמר לכתוב רחמנא ולא ימיר אותו רע בטוב או ברע טוב ברע למה לי כלומר טוב ל"ל אבל לא קאמר דנישתוק מטוב ברע כו' אלא מטוב לבד והיינו כאביי: והא טעמא דרבי שמעון משום הוא הוי אמר רבי שמעון בן לקיש מודה רבי שמעון דממירין וחוזרין וממירין - ופרש"י ללשון ראשון דתירוץ הוא ומשום הכי אתא בהמה בבהמה ודוחק הוא דאדרבה לדברי רבי שמעון משמע דבהמה חדא משמע ולא שנים והיכי קאמר דמפיק מיניה דממירין וחוזרין וממירין ול"א פרש"י דגרס מעיקרא אמר להן רבי שמעון מוהיה הוא ותמורתו וכי חזא דדרשי רבנן מבהמה בבהמה אמר להון איהו מהתם נמי מצי למילף טעמא דידי ורשב"ל מימרא דנפשיה קאמר ולאו לתרוצי הך פירכא אתא:

תמורה ט.

Navigate the library