Temurah 3a · Talmud

עַל שֶׁל חֲבֵירוֹ — טוֹבַת הֲנָאָה שֶׁלּוֹ! אֲמַר לֵיהּ: הָתָם הוּא דְּקָאָתֵי מִכֹּחַ יִשְׂרָאֵל, מִשּׁוּם הָכִי אָזְלִינַן בָּתַר מִתְכַּפֵּר, וְהָוֵה לֵיהּ תְּחִילָּתוֹ וְסוֹפוֹ בְּיַד יִשְׂרָאֵל. אֲבָל הָכָא, הָכִי קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ: מִי בָּעֵינַן מִתְּחִילָּה וְעַד סוֹף דְּתֵיקוּ בִּרְשׁוּת מַאן דְּעָבֵיד תְּמוּרָה? תֵּיקוּ. אָמַר מָר: מוּקְדְּשֵׁי גּוֹיִם לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. לֹא נֶהֱנִין — מִדְּרַבָּנַן, וְלֹא מוֹעֲלִין — מִדְּאוֹרָיְיתָא. מַאי טַעְמָא? דִּכְתִיב: ״נֶפֶשׁ כִּי תִּמְעֹל מַעַל וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה״, וְיָלְפִינַן ״חֵטְא״ ״חֵטְא״ מִתְּרוּמָה, וּבִתְרוּמָה כְּתִיב: ״בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, וְלֹא גּוֹיִם. וְאֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶם, מִשּׁוּם פִּיגּוּל, נוֹתָר, וְטָמֵא, דִּכְתִיב בַּהּ בְּטוּמְאָה: ״דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ מִקׇּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם וְגוֹ׳״. וְיָלֵיף נוֹתָר ״חִילּוּל״ ״חִילּוּל״ מִטּוּמְאָה, דִּכְתִיב גַּבֵּי טוּמְאָה: ״בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּוְגוֹ׳״, וּכְתִיב גַּבֵּי נוֹתָר: ״וְאוֹכְלָיו עֲוֹנוֹ יִשָּׂא כִּי אֶת קֹדֶשׁ ה׳ חִלֵּל״. וְיָלֵיף פִּיגּוּל ״עָוֹן״ ״עָוֹן״ מִנּוֹתָר, דִּכְתִיב גַּבֵּי פִּיגּוּל: ״וְהַנֶּפֶשׁ הָאוֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא״, וּכְתִיב גַּבֵּי נוֹתָר: ״וְאוֹכְלָיו עֲוֹנוֹ יִשָּׂא כִּי אֶת קֹדֶשׁ ה׳ חִלֵּל״, וְכוּלְּהוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא גּוֹיִם. וְאֵין עוֹשִׂין תְּמוּרָה, דִּכְתִיב: ״לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר״, וּכְתִיב בְּרֵישׁ עִנְיָן: ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ כִּי יַפְלִיא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ״. לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: וְאֵין עוֹשִׂין תְּמוּרָה, מַאי טַעְמָא? דְּאִיתַּקַּשָׁא תְּמוּרַת בְּהֵמָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה, וּמַעְשַׂר בְּהֵמָה לְמַעֲשֵׂר דָּגָן. וְגַבֵּי מַעְשַׂר דָּגָן כְּתִיב: ״(כֹּל) [כִּי אֶת] מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה׳... בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ — וְלֹא גּוֹיִם. וְאֵין מֵבִיא (עֲלֵיהֶן) נְסָכִים, אֲבָל קׇרְבָּנוֹ טָעוּן נְסָכִים, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״אֶזְרָח״ — אֶזְרָח מֵבִיא נְסָכִים וְאֵין הַגּוֹי מֵבִיא נְסָכִים. יָכוֹל לֹא תְּהֵא עוֹלָתוֹ טְעוּנָה נְסָכִים? תַּלְמוּד לוֹמַר ״כָּכָה״. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: רוֹאֶה אֲנִי בְּכוּלָּן לְהַחְמִיר. מַאי טַעְמָא? ״לַה׳״ כְּתִיב בֵּיהּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּקׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ, אֲבָל בְּקׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת — מוֹעֲלִין בָּהֶן. מַאי טַעְמָא? דְּכִי גָּמְרִינַן מְעִילָה ״חֵטְא״ ״חֵטְא״ מִתְּרוּמָה, דֻּומְיָא דִּתְרוּמָה (דקדוש) [דִּקְדוֹשָׁה] קְדוּשַּׁת הַגּוּף, אֲבָל בקדשי בֶּדֶק הַבַּיִת דִּקְדוּשַּׁת דָּמִים — לָא. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: כׇּל ״לֹא תַעֲשֶׂה״ בַּתּוֹרָה, עָשָׂה (בָּהּ) מַעֲשֶׂה — חַיָּיב, לֹא עָשָׂה (בָּהּ) מַעֲשֶׂה — פָּטוּר. וּכְלָלָא הוּא דְּלָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה פָּטוּר? וַהֲרֵי מֵימֵר, דְּלָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה הוּא, וְלָקֵי, דִּתְנַן: ״לֹא שֶׁהוּא רַשַּׁאי לְהָמִיר, אֶלָּא שֶׁאִם הֵמִיר מוּמָר, וְסוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים״. אָמַר לְךָ רַב: הָא מַנִּי? רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּאָמַר: לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה — לוֹקִין עָלָיו. וּמִי מָצֵית מוֹקְמַתְּ לְמַתְנִיתִין כְּרַבִּי יְהוּדָה? וְהָא אוֹקֵימְתַּאּ לְרֵישָׁא דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּקָתָנֵי ״הַכֹּל מְמִירִין״, ״הַכֹּל״ לְאֵיתוֹיֵי מַאי? לְאֵיתוֹיֵי יוֹרֵשׁ, וּדְלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה! הַאי תַּנָּא סָבַר לַהּ כְּוָותֵיהּ בַּחֲדָא — דְּלָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה לוֹקִין עָלָיו, וּפְלִיג עֲלֵיהּ בַּחֲדָא — דְּאִילּוּ רַבִּי יְהוּדָה סָבַר: יוֹרֵשׁ אֵינוֹ סוֹמֵךְ, יוֹרֵשׁ אֵינוֹ מֵמִיר, וְתַנָּא דִידַן סָבַר: יוֹרֵשׁ סוֹמֵךְ, יוֹרֵשׁ מֵמִיר. אָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין, אָמַר רַב עַמְרָם, אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי: כׇּל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה, עָשָׂה בּוֹ מַעֲשֶׂה — לוֹקֶה, לֹא עָשָׂה בּוֹ מַעֲשֶׂה — פָּטוּר, חוּץ מִנִּשְׁבָּע, וּמֵימֵר, וּמְקַלֵּל חֲבֵירוֹ בַּשֵּׁם, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָשָׂה מַעֲשֶׂה — חַיָּיב. מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמְרוּ: אַף הַמַּקְדִּים תְּרוּמָה לְבִיכּוּרִים. נִשְׁבָּע מְנָלַן? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: אָמַר קְרָא ״כִּי לֹא יְנַקֶּה ה׳ אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא״, בֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה

טובת הנאה שלו - של תורם שיכול ליתנו לכל כהן שירצה (אי נמי) ואם אמר לו ישראל הילך סלע זה ותנה לבן בתי כהן הוי אותו סלע של תורם ולא של נתרם בשבילו ולא מצי טעין הלה כיון שנתרמה על טבל שלו נמצא דנותן סלע על של עצמו. הך מילתא דרבי אבהו תלת מילי נינהו: התם הוא דקאתי מכח ישראל - שהרי הפרישו ישראל ואהכי אזלינן בתר מתכפר דהוה ליה תחילתו וסופו ביד ישראל דאיתיה בכלל עונשין: הכי גרסינן אבל הכא הכי קמיבעיא ליה מי בעינן מתחילה ועד סוף דתיקו ברשות מאן דעביד תמורה - כלומר אבל הכא בהקדיש עובד כוכבים להתכפר ישראל מי בעינן מתחילת הקדש ועד סופו שתעמוד ברשות האדם הראוי לעשות תמורה כגון ישראל והך בהמה כיון דתחילת קדושתה הויא מכח עובד כוכבים אף על גב דהוי המתכפר ישראל אינו עושה תמורה או דילמא כיון דלבסוף אתיא ביד מתכפר וחזי למיעבד תמורה תפסה בה קדושת תמורה. תיקו: ויליף נותר חילול חילול מטומאה - דבקדשי עובדי כוכבים אין בהן משום נותר: וכתיב גבי נותר (ויקרא י״ט:ח׳) ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל - מה חילול האמור גבי טומאה ישראל ולא עובדי כוכבים אף חילול האמור כאן ישראל ולא עובדי כוכבים: השתא קא מפרשינן לכולה ברייתא וקתני ואין עושין תרומה - ומאי טעמא אין עושין תמורה: ה"ג דאיתקש תמורת בהמה למעשר בהמה - כדאמרינן לקמן בשילהי פירקין (תמורה דף יג.) והלא מעשר בכלל שאר הקדשים וכו' למה יצא להקיש אליו ולומר לך דמה מעשר קרבן יחיד ועושה תמורה אף כל קרבן יחיד ועושה תמורה לאפוקי קרבנות צבור: מעשר בהמה איתקש למעשר דגן - כדאמרינן בבכורות (דף נג:) עשר תעשר בשתי מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן: וגבי מעשר דגן כתיב (במדבר יח) כי את מעשר בני ישראל - דמשמע בני ישראל ולא עובדי כוכבים הכי נמי גבי מעשר בהמה ישראל ולא עובדי כוכבים וכי היכי דאמרינן גבי מעשר בהמה ישראל ולא עובדי כוכבים הכי נמי נימא גבי תמורת בהמה שהרי הוקשו כולן זה לזה ומהכא נפקא דקדשי עובדי כוכבים אין עושין תמורה: אזרח - זהו ישראל ולא העובד כוכבים מביא נסכים כלל: יכול לא תהא עולתו טעונה נסכים - אפילו משל צבור: ת"ל ככה - דככה עיכובא הוא דודאי טעונין נסכים ומשל צבור. ולל"א דכתיב בספרים ול"ג עליהן משמע הכי אזרח כגון ישראל מביא נסכים אפי' בפני עצמן ואין העובד כוכבים מביא נסכים בפני עצמן יכול לא תהא עולתו טעונה נסכים ת"ל ככה והוי עיכובא דודאי קרבנו טעון נסכים אפי' משלו דמקבלים מיניה דמי נסכים: ה"ג מאי טעמא לה' כתיב בהו ול"ג קדש לה' - והכי מצאתי בזבחים בפ' ב"ש (זבחים דף מה.) מאי טעמא לה' כתיב בהו בקדשי עובדי כוכבים דכתיב איש איש מבני ישראל אשר יקריב קרבנו וגו' והאי קרא מוקמינן בעובדי כוכבים שנודרים נדרים ונדבות כישראל וכתיב בסיפיה דקרא לה' שנאמר אשר יקריב לה' לומר לך דדיינין להו בתורת שאר קדשים דמועלין בהן וחייבין עליהן משום פגול כו': והרי מימר דלאו שאין בו מעשה הוא - דבדיבורא תליא מילתא: ר' יהודה היא - דקא משתעי לקמן בהא מילתא: לא עשה מעשה פטור חוץ מנשבע כו' - דאע"ג דלא עביד מעשה לוקה כדמפרש להו לקמן: בשם - בשמו של הקב"ה: נשבע מנלן - דלוקה:

לא נהנין מדרבנן - והקשה הר"ר יעקב למה לנו לומר דרבנן היא דלמא מדאורייתא היא כיון דמרבינן מאיש איש שנודרין העובדי כוכבים כישראל דכה"ג אמר (מעילה דף ז:) בשלמי ישראל דלא נהנין דאורייתא דאע"ג דאין בהן מעילה וצ"ל כיון דאין בהן קדושה לענין פיגול נותר וטמא אין בו קדושה נמי לענין הנאה דאורייתא: ויליף נותר חילול חילול מטומאה - וכתב ביה בטומאה בני ישראל ולא עובדי כוכבים והקשה הר"ם ונילף נותר חילול חילול מטמא ששימש בטומאה דאמר בפרק ב' דזבחים (דף טו:) דקדשי עובדי כוכבים לא קרבי בטומאה דאמר התם אלא למעוטי עובדי כוכבים השתא ציץ לא מרצה דאמר מר בעובדי כוכבים בין בשוגג בין במזיד לא הורצה בטומאה קרב וי"ל דיש לנו למילף טפי מטומאה [דכתיב] בחד קרא כדאיתא בזבחים פ' ב"ש (זבחים דף מה:) דתני לוי מנין שאף בפסול זמן הכתוב מדבר ת"ל ולא יחללו את קדשי בני ישראל בשני חילולין הכתוב מדבר אחד פסול נותר ואחד פסול טומאה: ומעשר דגן - כתיב בני ישראל ולא עובדי כוכבים והיינו רבי שמעון דאית ליה הך דרשה אבל רבנן פליגי עליה ולישנא קמא שייך לרבנן: מאי תרומה קדושת הגוף - ואם תאמר והא אמר הזיד במעילה באזהרה דילפינן חטא חטא מתרומה הוה לן למימר כי הכא מה תרומה קדושת הגוף ולא יהא אזהרה דמעילה אלא בקדשי מזבח וקיימא לן דאפילו בקדשי בדק הבית שייך בהן אזהרה דמעילה כדתנן (בכריתות (דף יג:) יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד וקחשיב מוקדשים דשור וחמור) וכן כמה דרשות דרשינן בפ' בתרא דמעילה (דף יח:) פגם ונהנה ושליח שעשה שליחותו דגמרינן מתרומה היה לנו לומר דלא נהגי בקדשי בדק הבית וי"ל הא דמעטינן הכא קדשי בדק הבית היינו משום דכתיב הכא לה': והרי מימר לאו שאין בו מעשה ולקי - ואם תאמר אמאי לא פריך הכי נמי ממוציא שם רע ועדים זוממין דלאו שאין בו מעשה ולקי וי"ל דלא בעי למיפרך מהני דכתיב בהו מלקות בתורה וא"ת במסכת מכות (דף ד:) דאמר עולא לאו שאין בו מעשה לוקין עליו דיליף ממוציא שם רע ופריך מה למוציא שם רע שכן קנס ולימא או נשבע או מימר או חד מהנך דשמעתין [יוכיח] וי"ל דאין ה"נ אלא תירץ שפיר או שמא לא דמי הני דהכא להני דהתם ואם תאמר כי פריך הכא והרי מימר דלאו שאין בו מעשה לימא בדיבוריה איתעביד מעשה כדאמר לקמן וי"ל דאה"נ הוי מצי לתרוצי אלא דשפיר שני: אף המקדים תרומה לבכורים - לקמן מפרש טעמא דאמר קרא מלאתך ודמעך לא תאחר מלאתך זו בכורים ודמעך זו תרומה ואמר רחמנא לא תאחר ובספרי מפרש טעמא אחרינא יקדמו בכורים שיש להן ד' שמות ורש"י מייתי ליה לקמן (תמורה ד' ד. ד"ה מפני):

תמורה ג.

Navigate the library