Temurah 7a · Talmud

סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: בִּשְׁלָמָא מֵעִיקָּרָא לָא יָדַעְנָא אִי הַאי מִיקְּבַע לַשֵּׁם, אֲבָל הָכָא, כֵּיוָן דְּאִינְּכַר שֵׁם — לָא לָקֵי, קָא מַשְׁמַע לַן. אָמַר מָר: מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אַף קַבָּלַת הַדָּם. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה? אָמַר קְרָא: ״וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת וְגוֹ׳״ — זוֹ קַבָּלַת הַדָּם, שֶׁאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה. וּלְתַנָּא קַמָּא, הַאי ״לֹא תַקְרִיבוּ״ לְמָה לִי? מִיבְּעֵי לֵיהּ לִזְרִיקַת דָּמִים. וְהָא נָפְקָא לֵיהּ מֵ״עַל הַמִּזְבֵּחַ״? אוֹרְחֵיהּ דִּקְרָא דְּמִשְׁתַּעֵי הָכִי. וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה נָמֵי, אוֹרְחֵיהּ דִּקְרָא הוּא? אִין הָכִי נָמֵי. אֶלָּא קַבָּלַת הַדָּם מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מֵהָא: ״וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ״ — זוֹ הִיא קַבָּלַת הַדָּם שֶׁאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה. וּלְתַנָּא קַמָּא, הַאי ״לֹא תַקְרִיבוּ״ לְמָה לִי? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְהַאי: סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, הוֹאִיל וְלֹא נִצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ אֶלָּא עַל מְחוּסַּר אֵבָרִים, לָא שְׁנָא בְּמִזְבֵּחַ דִּידְהוּ וְלָא שְׁנָא בְּמִזְבֵּחַ דִּידַן, קָא מַשְׁמַע לַן. לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף עַל קַבָּלַת הַדָּם. מַאי טַעְמָא? דִּכְתִיב: ״וּמָעוּךְ וְכָתוּת... לֹא תַקְרִיבוּ״ — זוֹ קַבָּלַת הַדָּם, וּזְרִיקָה נָפְקָא לֵיהּ מֵ״עַל הַמִּזְבֵּחַ״. וּלְרַבָּנַן נָמֵי תִּיפּוֹק לְהוּ זְרִיקָה מִן ״עַל הַמִּזְבֵּחַ״! הָכִי נָמֵי, וְאֶלָּא ״לֹא תַקְרִיבוּ״ דְּמָעוּךְ לְמַאי אֲתָא? מַפְּקִינַן [לֵיהּ] לְבָמַת יָחִיד. וּלְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה, הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְבָמַת יָחִיד? אִין הָכִי נָמֵי, אֶלָּא ״תַּקְרִיבוּ״ דְּקַבָּלָה מְנָא לֵיהּ? ״מִיָּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ״ — זוֹ קַבָּלַת הַדָּם. וְרַבָּנַן אִצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּבְנֵי נֹחַ אֵין מְצוִּּוין אֶלָּא עַל מְחוּסַּר אֵבֶר בְּבָמָה דִּלְהוֹן, דִּלְמָא אֲנַן נָמֵי נְקַבֵּיל מִינְּהוֹן? קָא מַשְׁמַע לַן ״מִכׇּל אֵלֶּה״ דְּלָא מְקַבְּלִינַן. מַתְקֵיף לַהּ רֵישׁ לָקִישׁ: שֶׁמָּא לֹא שָׁנִינוּ אֶלָּא בְּתָם שֶׁנַּעֲשָׂה בַּעַל מוּם, וְעוֹבֵר, דְּאִי בַּעַל מוּם מֵעִיקָּרָא — דִּיקְלָא בְּעָלְמָא הוּא! אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף: ״שָׂרוּעַ וְקָלוּט״ כְּתִיב בַּפָּרָשָׁה, וְהָנֵי בַּעֲלֵי מוּמִין מֵעִיקָּרָא נִינְהוּ. אֲמַר לֵיהּ: שֶׁמָּא לֹא שָׁנִינוּ אֶלָּא בִּתְמוּרָה, דִּתְנַן: חוֹמֶר בַּתְּמוּרָה מִבַּזֶּבַח, שֶׁכֵּן קְדוּשָּׁה חָלָה עָלֶיהָ עַל בַּעַל מוּם קָבוּעַ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן: לָא שְׁמִיעַ לָךְ הָא דְּאָמַר רַבִּי יַנַּאי, בַּחֲבוּרָה נִמְנוּ וְגָמְרוּ: הַמַּקְדִּישׁ בַּעַל מוּם לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ עוֹבֵר מִשּׁוּם חֲמִשָּׁה שֵׁמוֹת, וְאִי בִּתְמוּרָה נָמֵי — שִׁשָּׁה הָוְויָין, דְּאִיכָּא נָמֵי לָאו דִּתְמוּרָה! אֶלָּא מַאי — בְּבַעַל מוּם מֵעִיקָּרוֹ? אַמַּאי לָקֵי? דִּיקְלָא בְּעָלְמָא הוּא! אֲמַר לֵיהּ: דִּיקְלָא — לָאו זִילָא מִילְּתָא, מִין עֵצִים הוּא; בַּעַל מוּם מֵעִיקָּרָא — זִילָא מִילְּתָא, כֵּיוָן דִּשְׁבֵיק תְּמִימִים וְאַקְדֵּישׁ בַּעֲלֵי מוּמִין — מִיחַיַּיב. לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא, אֲמַר לֵיהּ: אֲפִילּוּ הָכִי בַּזְיָא מִילְּתָא, דְּדֶקֶל לֵיכָּא בְּמִינוֹ — לָא לָקֵי, לְאַפּוֹקֵי בַּעַל מוּם, כֵּיוָן דְּאִיכָּא בְּמִינוֹ — לָקֵי. אָמַר רָבָא: הַשְׁתָּא דַּאֲמוּר טַעְמָא דְּבַעַל מוּם דְּלָקֵי — מִשּׁוּם דְּבַזְיָא מִילְּתַיְיהוּ, אֲפִילּוּ (למקדיש) [מַקְדֵּישׁ] לֵיהּ לִדְמֵי נְסָכִים — נָמֵי לָקֵי. תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרָבָא:

סד"א בשלמא מעיקרא - בעינן תמימין משום דלא ידענא אי האי מיקבע לשם אי האי מיקבע לשם כו': ל"א והא אין הגורל קובע כו' אמר רב יוסף הא מני חנן המצרי היא דלא בעי הגרלה דתניא חנן המצרי אומר אפי' דמו של שעיר הנעשה בפנים בכוס ומת כלומר שכבר נשחט ומת שעיר המשתלח מביא חבירו מביא שעיר אחר מן השוק ומזווג לו ומעמידו אצל הדם להראות שחבירו הוא ואחר כך משלחו אלמא לא בעי הגרלה וליכא למפרך הא דפרכינן הלכך איצטריך קרא: וקפריך אימור דשמעת ליה לחנן דלית ליה דחויין - דלא יביא שנים אחרים ויגריל וישחוט האחד לשם והאחר לעזאזל והראשון שכבר נשחט ידחה וישפך דמו לאיבוד דלית ליה הגרלה מי שמעת ליה דלמא לעולם יביא שנים מן השוק ויגריל ואותו שיפול עליו הגורל לעזאזל יעמד עם דם שבכוס וישלחנו והדם שבכוס מזה ממנו כמשפטו ואותו שנפל עליו הגורל לשם ירעה עד שיסתאב. הא מני דמצריך קרא לרבות שעיר דלא ליהוי בעל מום רבי שמעון הוא דלית ליה הגרלה והכי הוי מסקנא ותו לא פריך מידי. והגירסא אימור דשמעת ליה לרבי שמעון כו' שבשתא היא דהא במסכת יומא (דף סג:) תנינן לה לכולה סוגיא ולא פרכינן התם מידי בפרק שני שעירי: רבא אמר כגון שהומם כו' - כדפרישית לעיל (והא דגרסינן הכא) דכרעיה דראשון הוא ותירוצא דמתרץ כגון שהיה לו [חולה] בתוך ביתו כו' ל"ג ליה ושבשתא הוא דלא איירי הכא במחוסר זמן כלל אבל במסכת יומא (שם) תנינן לה בההיא סוגיא [רומייא] דמחוסר זמן היא והא ליכא למימר אם אינו עניין לבעל מום תנהו עניין למחוסר זמן דהא נפקא לן מחוסר זמן בשעיר המשתלח מלה' דאידך קרא ומיום השמיני והלאה וגו' מהכא נפקא במסכת יומא[ס"ג:]: בני נח נצטוו מלהקריב מחוסרי אברים כדאמרי' בפרק קמא דע"ז (דף ה:) אבל על מום אחר לא נצטוו במזבח דידהו. ואי לא כתיב לא תקריבו מאת בן נכר את כל אלה דמשמע בעל מום לא יקבלו מן העובד כוכבים להקריב הוה אמינא ליקרב אלא שלא יהו מחוסרי אברים קמ"ל: (לא שנא) בבמה דלהון - בבמת יחיד שעשה העובד כוכבי' לשמים וקמ"ל מכל אלה דלא מקבלין כלומר להכי לא מקבלינן דהא כתיב בההוא קרא מכל אלה דמשמע לא תקבל בעל מום ה"נ לדידהו במזבח המיוחד: מתקיף לה ר"ש בן לקיש - לעיל קא מהדר דעובר בה' שמות שמא לא שנינו דילקה משום לא תקדישו אלא בתם ונעשה בעל מום משום דאיכא למימר הואיל ומעיקרא תם הוה סבר אע"פ שנפל בו מום אקדישנו ואקריבנו וכיון דלהקרבה מצינו [למימר] לאסוקי אדעתיה דאקדשיה לקי אבל בעל מום מעיקרא ממעי אמו דיקלא בעלמא הוא דאיכא למימר דלא אסיק אדעתיה [דחזי] לאקרוביה אלא לדמי אקדשיה ולא לקי: שרוע - שנשתברה אחד מאבריו: קלוט - שפרסותיו קלוטים: כתובין בפרשה - ועלייהו כתיב לא תקריבו ודרשינן לא תקדישו: שמא לא שנינו - שיהא חייב משום הקדשה אלא בתמורה לפי שהתמורה חלה על בעל מום קבוע וקדוש קדושה גמורה שאינה יוצאה לחולין ליגזז וליעבד אפילו על ידי פדיון אלא הויא כשאר קדשים שקדם הקדשן את מומן והך משנה לקמן בפרק שני (תמורה דף טז:) כדכתיב טוב ברע או רע בטוב ואם המר ימיר וגו' והואיל וקדושה גמורה היא לוקה עליה אם המיר והביא בעלת מום שיקדיש ותפסה בתמורת בהמת קודש תמימה אבל הקדיש בעל מום מעיקרא לא אמינא דלילקי דדיקלא בעלמא הוא אלא אם כן הקריבו: נמנו וגמרו - משמע שדקדקו ולא מצאו יותר. ואם איתא דעל ידי תמורה מישתעי: שית הויין דהא - איכא לאו דלא ימיר: אלא מאי בבעל מום מעיקרו - ועל ידי הקדש אמאי לקי הא לא חיילא עליה קדושת מזבח כלל דדיקלא בעלמא הוא ולא אקדשיה אלא לדמי: ליכא במינו - הראוי למזבח: בעל מום איכא במינו - ראוי למזבח וכיון דאיכא במינו ראוי איכא בזיון כיון דשבק מידי דחזי ואקדיש מידי דלא חזי: אפי' אקדשיה לדמי נסכים - דהשתא ליכא בזיון כל כך שאין במינו ראוי לנסכים ועוד דהא לדמי אקדשיה אפי' הכי לקי:

ומיד בן נכר לא תקריבו את אלה - וא"ת למה לי איש איש לרבות בני נח שנודרין נדרים ונדבות כישראל (חולין דף יג:) תיפוק ליה מהאי קרא דמדקאמר לא תקריבו את אלה משמע אלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב תמימים אבל איפכא ליכא למיבעיא מיד בן נכר למה לי תיפוק ליה מאיש איש דהא איצטריך בן נכר להאי דרשא דהכא לא שנא במזבח דידהו ולא שנא במזבח דידן (לא אמרינן) אלא איש איש למה לי ותירץ רבינו שמשון בר אברהם דאיצטריך להך פלוגתא דרבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא בפרק ואלו מנחות (מנחות עג:) מה תלמוד לומר לעולה פרט לנזירות רבי עקיבא אמר עולה אין לי אלא עולה ולא שאר קרבנות: אלא בתם ונעשה בעל מום - דאיכא למימר הואיל מעיקרא תם הוה סבר אע"פ שנפל בו מום אקדישנו ואקריבנו וכיון דלהקרבה מצינו [למימר] דאסוקי אדעתיה דאקדשינהו לילקי אבל בבעל מום מעיקרו ממעי אמו דיקלא בעלמא הוא ואיכא למימר דלא אסיק אדעתיה דחזי לאקרוביה לשון רש"י וקשה להר"ר מר היכי מצינו למימר דלא אסיק אדעתיה לאקרובי והלא התרו בו לא תקריב בעל מום למזבח והא קבל עליו התראה ואמר על מנת כן אני עושה דבלאו הכי לא לקי לכ"נ להר"ם לפרש דלא קאי ר"ש בן לקיש אבל תקדישו אלא אבל תקטירו ואבל תזריקו וה"פ לא שנו דעובר אבל תקטירו ואבל תזריקו אלא כשהקדישו תם ונעשה בעל מום דכיון דחלה עליו קדושת מזבח קודם שהומם אסיק אדעתיה דחזי להקרבה אבל בעל מום מעיקרו קודם קדושה דיקלא בעלמא הוא דלא מסיק אדעתיה דחזי להקרבה ולא לקי: אפילו אקדיש לדמי נסכים לקי - וה"ה מקדיש לדמי עולה והא דאמר לקמן (תמורה דף יח:) המקדיש נקבה לעולה ימכר ויפלו דמיו לעולה צ"ל דלקי וכן הא דתנן פרק כיצד מערימין (לקמן תמורה כז:) אמר על הבהמה טמאה ועל בעלת מום הרי אלו עולה לא אמר כלום הרי אלו לעולה ימכרו ויביא בדמיהם עולה צריך לומר דלקי:

תמורה ז.

Navigate the library