Temurah 31b · Talmud

וְלָדָן וַחֲלָבָן אָסוּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָן, וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ חַיָּיב. אֵין נוֹתְנִין מֵהֶן לָאוּמָּנִין בִּשְׂכָרָן — מָה שֶׁאֵין כֵּן בְּקׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת. יֵשׁ בְּקׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת, שֶׁסְּתַם הֶקְדֵּשׁוֹת לְבֶדֶק הַבַּיִת, הֶקְדֵּשׁ בֶּדֶק הַבַּיִת חָל עַל הַכֹּל, וּמוֹעֲלִין בְּגִידּוּלֵיהֶן, וְאֵין בָּהֶן הֲנָאָה לַבְּעָלִים. גְּמָ׳ וּכְלָלָא הוּא דְּכׇל קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ עוֹשִׂין תְּמוּרָה? וַהֲרֵי עוֹפוֹת דְּקׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ הֵן, וּתְנַן: הַמְּנָחוֹת וְהָעוֹפוֹת אֵין עוֹשִׂין תְּמוּרָה! כִּי קָתָנֵי — אַבְּהֵמָה. וַהֲרֵי וָלָד קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ הוּא, וּתְנַן: אֵין הַוָּלָד עוֹשֶׂה תְּמוּרָה. הָא מַנִּי? רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּאָמַר: וָלָד עוֹשֶׂה תְּמוּרָה. וַהֲרֵי תְּמוּרָה עַצְמָהּ, דְּקׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ, וּתְנַן: אֵין תְּמוּרָה עוֹשָׂה תְּמוּרָה! כִּי קָתָנֵי — אַעִיקַּר זִיבְחָא. הַשְׁתָּא דַאֲתֵית לְהָכִי, אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, כִּי קָתָנֵי — אַעִיקַּר זִיבְחָא. וְאֵין נוֹתְנִין מֵהֶן לָאוּמָּנִין כּוּ׳. הָא קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת נוֹתְנִין? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: דְּאָמַר קְרָא ״וְעָשׂוּ לִי״ — מִשֶּׁלִּי. יֵשׁ בְּקׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת כּוּ׳. אָמַר מָר: סְתָם הֶקְדֵּשׁוֹת לְבֶדֶק הַבַּיִת, וְחָל עַל הַכֹּל. מַאן תַּנָּא? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: דְּלָא כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. דְּתַנְיָא: הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו, וְהָיָה בָּהֶן בְּהֵמָה רְאוּיָה לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ, זְכָרִים וּנְקֵבוֹת — רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: זְכָרִים יִמָּכְרוּ לְצׇרְכֵי עוֹלוֹת, וּנְקֵבוֹת יִמָּכְרוּ לְצׇרְכֵי שְׁלָמִים, וּדְמֵיהֶן יִפְּלוּ עִם שְׁאָר נְכָסִים לְבֶדֶק הַבַּיִת. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: זְכָרִים הֵן עַצְמָן יִקְרְבוּ עוֹלוֹת, וּנְקֵבוֹת יִמָּכְרוּ לְצׇרְכֵי שְׁלָמִים וְיָבִיא בִּדְמֵיהֶן עוֹלוֹת, וּשְׁאָר נְכָסִים לְבֶדֶק הַבַּיִת. וּפְלִיגָא דְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה, דְּאָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אָמַר רַב: בְּעֵדֶר שֶׁכּוּלּוֹ זְכָרִים, אֲפִילּוּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מוֹדֶה, דְּלָא שָׁבֵיק אִינִישׁ קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ וּמַקְדִּישׁ לְבֶדֶק הַבַּיִת. לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא בְּעֵדֶר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מֶחֱצָה זְכָרִים וּמֶחֱצָה נְקֵבוֹת, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: אֵין חוֹלֵק אֶת נִדְרוֹ, וּמִדִּנְקֵבוֹת לָאו עוֹלוֹת — זְכָרִים נָמֵי לָאו עוֹלוֹת. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר: חוֹלֵק אֶת נִדְרוֹ. לִישָּׁנָא אַחְרִינָא אָמְרִי לַהּ, אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אָמַר רַב: בְּשֶׁלֹּא הִקְדִּישׁ אֶלָּא בְּהֵמָה, אֲפִילּוּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מוֹדֶה, דְּלָא שָׁבֵיק אִינִישׁ קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ וּמַקְדֵּישׁ לְבֶדֶק הַבַּיִת. לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא כְּשֶׁיֵּשׁ שְׁאָר נְכָסִים עִמָּהֶן, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: אֵין אָדָם חוֹלֵק אֶת נִדְרוֹ, מִדִּשְׁאָר נְכָסִים לָא לְקׇדְשֵׁי מִזְבַּח, בְּהֵמָה נָמֵי לָא לְקׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר: אָדָם חוֹלֵק אֶת נִדְרוֹ. וּדְמֵיהֶן יִפְּלוּ עִם שְׁאָר נְכָסִים לְבֶדֶק הַבַּיִת — בִּשְׁלָמָא לְלִישָּׁנָא בָּתְרָא, הַיְינוּ דְּקָתָנֵי: ״עִם שְׁאָר נְכָסִים לְבֶדֶק הַבַּיִת״. אֶלָּא לְלִישָּׁנָא קַמָּא, לִיתְנֵי ״יִפְּלוּ לְבֶדֶק הַבַּיִת״! תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: ״וּדְמֵיהֶן יִפְּלוּ לְבֶדֶק הַבַּיִת״. הֶקְדֵּשׁ בֶּדֶק הַבַּיִת חָל עַל הַכֹּל. לְאֵיתוֹיֵי מַאי? אָמַר רָבִינָא: לְאֵיתוֹיֵי שִׁפּוּיֵי וְנִיבָא. וּמוֹעֲלִין בְּגִידּוּלֵיהֶן. לְאֵתוֹיֵי מַאי? אָמַר רַב פָּפָּא: לְאֵתוֹיֵי בִּקְדוּשַּׁת מִזְבֵּחַ, חֲלֵב הַמּוּקְדָּשִׁין וּבֵיצֵי תוֹרִין. כִּדְתַנְיָא: חֲלֵב הַמּוּקְדָּשִׁין וּבֵיצֵי תוֹרִין — לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים? בְּקׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ, אֲבָל בְּקׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת — הִקְדִּישׁ תַּרְנְגוֹלֶת מוֹעֲלִין בְּבֵיצָתָהּ, חֲמוֹרָהּ מוֹעֲלִין בַּחֲלָבָהּ. וַאֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר מוֹעֲלִין בְּגִידּוּלֵי מִזְבֵּחַ, הָנֵי מִילֵּי גִּידּוּלִין דַּחֲזוּ לַמִּזְבֵּחַ, אֲבָל גִּידּוּלִין דְּלָא חֲזוּ לַמִּזְבֵּחַ — אֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן.

ולדן וחלבן - נפקא לן לעיל בס"פ כל האסורין בשר ולא חלב. ולדן מפרש בפ"ב דבכורות (דף יד.) בדאיעבר לפני פדיונה ואתיליד לאחר פדיונה דלית ליה תקנתא ליקרבינהו מכח קדושה דחויה אתי ליפרקינהו לא אלימי למתפס פדיונן אבל נתעבר לאחר פדיונה ולד צבי ואיל נינהו ומותרין ובקדשי בדק הבית אפי' דאיעבור קודם פדיונם שרו דלא אקדשינהו אלא לדמי ולא חמירא קדושתייהו כולי האי: חל על הכל - אפי' על האבנים ועל העצים: ומועלין בגידולן - מפרש טעמא בגמ': גמ' אמר מר סתם הקדשות לבדק הבית - ואפי' בהמה במשמע: מאן תנא - דאפי' בהמות אי אקדשינהו סתם דלא אמר למזבח אמרינן לבדק הבית אקדשינהו דלא כר' יהושע: ודמיהן יפלו עם שאר נכסים כו' - קסבר ר' אליעזר סתם הקדשות לבדק הבית ואפי' בהמה ומיהו כל הראוי למזבח כשהוא פודהו מיד הגזבר אינו פודהו אלא למזבח דאינו יוצא מיד מזבח לעולם כדתניא לקמן בהאי פירקא המתפיס תמימים לבדק הבית כשהן נפדין אינן נפדין אלא למזבח: ר' יהושע אומר כו' - אלמא מידי דחזי למזבח סתם קדושתיה למזבח: ופליגא דרב אדא - הא דאוקמיה מתני' כרבי אליעזר פליגא אדרב אדא דאמר לר"א נמי סתם מקדיש בהמה למזבח מקדיש לה והכא היינו טעמא משום דאין אדם חולק נדרו חציו לחדא קדושה וחציו לחדא קדושה: אדם חולק את נדרו - זכרים לעולה ונקבות לדמי עולה דשלמים ליכא למימר דליקרבו בלא פדיון דכיון דאיהו אכיל להו אתי לידי מעילה דמסתמא לא אמר שלמים נינהו וכיון דהקדיש הכל אינו יכול ליהנות מהן: אלא בהמה - כל בהמותיו אפילו רבי אליעזר מודה דאע"ג דאיכא נקבות הואיל וחזיין כל הבהמות למזבח אמרינן סתמייהו למזבח וזכרים יקרבו עולות ונקבות ימכרו לצרכי שלמים ודמיהן עולה הואיל דאיכא למימר כל הנדר למזבח: אלא ללישנא קמא - דאמר רב אדא בעדר שהוא מחצה זכרים ומחצה נקבות א"ר אליעזר אין אדם חולק נדרו חציו להקרבת הגוף וחציו להקרבת דמים ואפילו ליכא שאר נכסים ואיכא למימר דכל הנדר למזבח פליג רבי אליעזר אמאי תני דמיהן יפלו עם שאר נכסים לבדק הבית הא זימנין דליכא שאר נכסים כלל: שפויי ונבייה - שאם הקדיש אילן לבדק הבית יש מעילה בשפאין אם שפאו ויש מעילה בנבייתו עליו שנושרין בימות החורף והויין לו לזבל: חלב המוקדשין - חלב של מוקדשין. גבי קדשי מזבח נקיט תורין לגבי מזבח וגבי קדשי בדה"ב נקט תרנגולת ולא תורין דאורחא דמילתא נקט דאין דרך להקדיש לבדה"ב דבר הראוי למזבח: חמורה - רבותא היא דאע"ג דטמאה היא חיילא עלה קדושת בדק הבית כדבר טהור: גידולין דחזו למזבח - כגון ולדות קדשים:

ולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן - בבכורות (דף יד.) מוקי לה באיעבור קודם פדיונם ואוליד לאחר פדיונם דאי איעבור ואוליד קודם פדיונם אמר לעיל בפרק אלו קדשים (תמורה דף יז:) אם לרבות ולד בעלי מומין או ליקרב למאן דאית ליה או לרעייה למאן דאית ליה ואי איעבור לאחר פדיונם ולד איל וצבי מיקרו אלא ודאי מיירי דאיעבור קודם פדיונם ואוליד לאחר פדיונם דלא מהני להו פדיון אמן שהן תמימים במעי אמן אפי' אם יפול בהן מום כשיולדו אינן מותרין כדתניא התם דלא אלימי למיתפס פדיונם והם קדושין דכיון דאיעבור לפני פדיונם קדשו מיד למ"ד במעי אמן הם קדושים ואפי' למאן דאמר בהוייתן ובשעת הויית אמן חולין מכל מקום תפסינהו קדושה בשעת הוייתן: הא קדשי בדק הבית נותנין מנא ה"מ - תימה אלא מאי עבדינן מינייהו אי לא דיהבינן להו לאומנין בשכרן לחזק בדק הבית ואומר מורי הרמ"ר דס"ד דאין מותר לקנות אלא עצים ואבנים שהן צורך הבנין וקדושתן נשארה עליהן אבל ליתן לאומנין בשכרם להוציאן לחולין אסור אלא מתנדבין מעות בפני עצמן לפרוע לאומנין משום הכי איצטריך קרא דמאותן עצמן שהוקדשו נותנין לאומנין: זכרים ימכרו לצרכי עולות - משום דקיימא לן לקמן (תמורה דף לג:) דמתפיס תמימים לבדק הבית אינן יוצאין מידי מזבח ורבי יהושע סבר זכרים יקרבו עולות דלא שביק איניש קדשי מזבח ומקדיש קדושת דמים אלמא לר' יהושע אין סתם הקדשות לבדק הבית: ופליגא דרב אדא בר אהבה - דאמר אפי' לר' אליעזר אין סתם הקדשות לבדה"ב והכא היינו טעמא משום דאין אדם חולק נדרו וכיון שיש כאן הנקבות צריכות לימכר: לאתויי שיפוי ונבייה - ומיירי במקדיש את הקורה דאי בגזברים שלקחו עצים אומר במעילה סוף פרק ולד חטאת (מעילה דף יד.) דאין מועלין בשיפוי ולא בנבייה והשתא צריך לומר פירוש מאי מה שאין כן בקדשי מזבח היכי שייך שיפוי ונבייה בקדשי מזבח וי"ל כגון מקדיש שני גזרי עצים למערכה: ומועלין בגדוליהן לאיתויי מאי - הלשון קשה דה"ל למימר למעוטי מאי: ואפי' למ"ד מועלין בקדשי מזבח ה"מ גידולי דחזו למזבח - פירש רש"י כגון וולדות ולי נראה דודאי וולדות אינן קדושים מטעם גידולין אלא מטעם דכתיב יהיו לך (לעיל תמורה יז:) אלו וולדות וע"ק דלא אשכחנא שום תנא דאית ליה מועלין בגידולי מזבח דודאי בגידולי קדשי בדק הבית אשכחנא תנאי דפליגי במעילה (דף יג.) אבל בקדשי מזבח לכ"ע אין מועלין ואומר מורי הרמ"ר דשמא היינו זעירי דאמר במעילה פרק ולד חטאת (מעילה דף יב:) המקיז דם לבהמת קדשים מועלין בו ופריך עלה רב המנונא והתנן חלב מוקדשין וביצי תרנגולים לא נהנין ולא מועלין ומדפריך ליה מגדולין אלמא חשיב דם לגידולין ולהכי קאמר אפילו למאן דאמר מועלין בגידולין וה"פ אפילו למ"ד יש מעילה בדם ה"מ דם דחזי ליזרק אבל גידולין כגון חלב המוקדשין וביצי תורין לא:

תמורה לא:

Navigate the library