Temurah 32b · Talmud

גִּזְבָּרִין בִּלְבַד! לְעוֹלָם רַבָּנַן, וְקָרָא לִמְעִילָה [הוּא] דַּאֲתָא. לִמְעִילָה לְמָה לֵיהּ קְרָא? קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים כְּתִיב בֵּיהּ! וְלִיטַעְמָיךְ, הָא דְּאָמַר רַבִּי יַנַּאי: אֵין מְעִילָה מְפוֹרֶשֶׁת מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא בְּעוֹלָה בִּלְבָד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נֶפֶשׁ כִּי תִמְעוֹל מַעַל וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקׇּדְשֵׁי ה׳״, הַמְיוּחָדִין לַה׳. אֲבָל חַטָּאת וְאָשָׁם לָא נָפְקָא אֶלָּא מִדְּרַבִּי. דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: ״כׇּל חֵלֶב לַה׳״ — לְרַבּוֹת אֵימוּרֵי קָדָשִׁים קַלִּים לִמְעִילָה. לְמָה לִי קְרָא? ״קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים״ כְּתִיב בְּהוּ! אֶלָּא, אַף עַל גַּב דְּ״קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים״ כְּתִיב בְּהוּ, בָּעֵי קְרָא לְרַבּוֹיִינְהוּ לִמְעִילָה. חֲרָמִים נָמֵי, אַף עַל גַּב דְּ״קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים״ כְּתִיב בְּהוּ, בָּעֵי קְרָא לְרַבּוֹיִינְהוּ לִמְעִילָה. גּוּפָא: הַמַּקְדִּישׁ עוֹלָה לְבֶדֶק הַבַּיִת — אֵין בָּהּ אֶלָּא עִיכּוּב גִּיזְבָּרִין בִּלְבַד. מֵיתִיבִי: הַמַּקְדִּישׁ עוֹלָה לְבֶדֶק הַבַּיִת — אָסוּר לְשׁוֹחֳטָהּ עַד שֶׁתִּפָּדֶה! מִדְּרַבָּנַן, הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: אִם עָבַר וּשְׁחָטָהּ — מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי. אֶלָּא מַאי מִדְּרַבָּנַן? אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: וּמוֹעֲלִין שְׁתֵּי מְעִילוֹת, וְאִי מִדְּרַבָּנַן — אַמַּאי שְׁתֵּי מְעִילוֹת? הָכִי קָאָמַר: וּרְאוּיָה לִמְעוֹל בָּהּ שְׁתֵּי מְעִילוֹת. וְאִם מֵתוּ יִקָּבֵרוּ כּוּ׳. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לְרַבָּנַן: אֶחָד קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ וְאֶחָד קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת — הָיוּ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: לְרַבָּנַן, קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת הָיוּ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה, קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ לֹא הָיוּ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה. וְזֶה וָזֶה, מוֹדֶה לְרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּקׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת לֹא הָיוּ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה, וְקׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ הָיוּ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה, וְדִבְרֵי הַכֹּל, בַּעַל מוּם מֵעִיקָּרוֹ לֹא הָיָה בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה. תְּנַן: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת שֶׁמֵּתוּ יִפָּדוּ״. בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר לְרַבָּנַן אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה הָיוּ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה, הַיְינוּ דְּאִיצְטְרִיךְ רַבִּי שִׁמְעוֹן לְפָרוֹשֵׁי ״קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת שֶׁמֵּתוּ יִפָּדוּ״. אֶלָּא לְרֵישׁ לָקִישׁ, לְמָה לֵיהּ לְפָרוֹשֵׁי? לֵימָא ״אִם מֵתוּ יִפָּדוּ״! אָמַר לָךְ רֵישׁ לָקִישׁ: רַבִּי שִׁמְעוֹן לָא הֲוָה יָדַע מַאי דְּאָמַר תַּנָּא קַמָּא, וְהָכִי קָאָמַר לֵיהּ: אִי בְּקׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ — מוֹדֵינָא לָךְ, בְּקׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת — אִם מֵתוּ יִפָּדוּ. תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: ״אִם בְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה״ — בְּבַעֲלֵי מוּמִין שֶׁיִּפָּדוּ הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אַתָּה אוֹמֵר בְּבַעֲלֵי מוּמִין, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בִּבְהֵמָה טְמֵאָה? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״אִם בִּבְהֵמָה טְמֵאָה וּפָדָה בְעֶרְכֶּךָ״ — הֲרֵי בְּהֵמָה טְמֵאָה אָמוּר,

גזברין - שאינה קריבה עד שיבואו הגזברין לעמוד על גבה כדאמרי' בעלמא (תענית דף כו.) היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד ע"ג אבל שום דמים לא יהיב לבדק הבית וכ"ש לחרמי כהנים דהא אפילו רב הונא דהוה פליג אחרמי כהנים הוה מודה אבדק הבית: ומשני מדרבנן - האיך ברייתא דלעיל דשיירא לקדשי מזבח למימרא דחייל עלייהו הקדש עילוי מדרבנן הוא דחייל דמדאורייתא ליכא אלא עיכוב גזברין ועולא נמי כי תירצה מדרבנן תירצה וקרא לאסמכתא ועיקר קרא למעילה אתא לרבות חרמי כהנים למעילה והכי משמע כל החרם הוי לה' דאי איתהני מיניה פורתא מעל: לרבות אימורי קדשים קלים למעילה - דכתיב לה'. מההיא דרבי מפיק ר' ינאי נמי קדשי קדשים דכל חלב כתיב ורבי היינו טעמא דאמר קדשים קלים דלדידיה משמע ליה דחטאת ואשם בכלל קדשי ה' הואיל ואין לבעלים בהן כלום ולא איצטריך לרבויי אימורים ולר' ינאי מיהא איצטריך לרבויינהו ואע"ג דכתיב בין בחטאת בין באשם קדשי קדשים בצו את אהרן.
ל"א ירושלמי מנלן כלומר מאי משמע האי כל חרם דחייל אקדשי מזבח: מי קרבי - כלומר אם התפיסם לבדק הבית אמאי מקרבינהו להו בלא פדיון דקאמר אין בה אלא עיכוב גזברין והאי קרא כתיב לעיל כל חרם קדש דמשמע דחרם חייל אכל הקדש וקדש אסור לשחיטה ולהקרבה עד שתפדה הקדש בעילוי: שתי מעילות - אחת משום קדשי מזבח ואחת משום קדשי ב"ה ואי מדרבנן הא לא חיילא קדושת ב"ה אלא מדרבנן: ראויה - אילו הויא קדושה בתרייתא מדאורייתא וראוי אי לאו (דמדר' בהוא) דהקדיש ולאו דאורייתא: אחד קדשי מזבח כו' - והאי אם מתו יקברו אכולהו קאי. ר"ש ורבנן תרוייהו ילפי טעמייהו מקרא לקמן בין אליבא דר' יוחנן בין אליבא דר"ל: זה וזה - רבי יוחנן ור"ל מודין דלר"ש קדשי בדק הבית לא היו אבל קדשי מזבח היו מדקתני קדשי בדק הבית יפדו ולא אמר סתמא יפדו מכלל דדווקא קאמר: ודברי הכל - ועוד שניהם מודין דלדברי הכל בין לרבי שמעון בין לרבנן בעל מום מעיקרו לא הוה בהעמדה והערכה בקדשי מזבח כדמפרש טעמא לקמן ובקדשי ב"ה לא מיירי מידי דבעל מום מעיקרו דמודו דלרבנן קדשי בדק הבית בעו העמדה והערכה לא שנא בעל מום אחר הקדש ולא שנא קדם מומו להקדשו בעי העמדה והערכה דבקדשי ב"ה לא שאני לן בין בעל מום מעיקרא לתם ונעשה בעל מום שהרי על עצים ואבנים הן חלין: היינו דאיצטריך ר"ש לפרושי - דאי הוה אמר סתמא יפדו כיון דתנא קמא בתרוייהו איירי הוי משמע דאתרוייהו פליג להכי פריש: אלא לר"ל - דאמר רבנן לא קיימי אלא אקדשי ב"ה: למה ליה - לר"ש לפרושי: לימא - סתמא ואנא ידענא דלא קאי אלא אב"ה דהא בקדשי מזבח לא איירי כלל לעיל לא בפדייה ולא בקבורה: ר"ש - דמתני' לא הוה ידע מאי קאמרי רבנן וסבר דרבנן אתרוייהו קיימי:

למעילה (ק"ק כתיב) - ק"ק מדלא דרשינן כל חרם לומר דמיירי בחרמי כהנים אם כן קדשי קדשים בחרמי כהנים היכא כתיב ואומר מורי הרמ"ר דסמיך אקרא אחרינא דכתיב גבי חרמי כהנים (ויקרא כ״ז:כ״א) והיה השדה בצאתו ביובל קודש (קדשים) לה' כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו וקדש קדשים לאו דוקא אלא כלומר קדש לה' ומ"ו אומר דאפי' נמי לא דריש (כלל דרשי) כל לרבות חרמי כהנים מ"מ הוא יודע דפשטיה דקרא דקדש קדשים קאי לחרמי כהנים דכתיב בתריה לא יגאל ולא ימכר והיינו חרמי כהנים דאין להן פדיון דאילו חרמי בד"ה אדרבה כל עיקרן לפדיון קיימי ומיהו מ"מ היה צריך ייתור לרבות להקדש עילוי משדה קדש לה' דמשמע דממעט להו אבל לענין מעילה מפשטיה שמעינן: גופא [המקדיש עולה לב"ה] אין בה אלא עיכוב גזברין - כלומר שומת הגזברין שיעכבו אותה מלשוחטה עד שישומו אותה ולא יוכלו לעכב לשחוט עד שיפד' דהקדש עילוי אינו אלא חוב מגזירת הכתוב: מיתיבי [המקדיש עולה לב"ה] אסור לשוחטה עד שתפדה - שהחרם נתפס על גוף העולה ומשני מדרבנן הוא דאסור לשוחטה אבל ודאי מן התורה מתחייב הוא לשלם הדמים לב"ה ובפרק טבול יום (זבחים קג.) אמר לא מיבעיא למאן דאמר קדשי ב"ה מדאורייתא אלא אפילו למ"ד אין תפסי ה"מ בשר והשתא קשה טובא דהא מי איכא למ"ד קדשי ב"ה לא תפסי בהקדש עילוי ומתוך הלכה זו מיישבו רש"י לשם ופירש דלמ"ד תפסי היינו מקושיא דהכא דבעי לאוכוחי דאסור לשוחטו מן התורה אלא אפילו למ"ד לא תפסי היינו מהכא דמסיק היינו מדרבנן מכל מקום ה"מ בשר אבל עור תפיס ובעי פדייה: ואי מדרבנן אמאי ב' מעילות - וא"ת והא משכחת בכמה מקומות ומועלין מדרבנן גבי דם וביצי תורין (מעילה דף יב) וי"ל דה"מ במידי דלא בדילי מיניה אבל הכא בדילי כבר מחמת הקדש קמא: א"ר יוחנן [לרבנן] אחד קדשי מזבח ואחד קדשי ב"ה היו בכלל העמדה והערכה - ומתני' דאם מתו יקברו קאי גם אקדשי קדשים דסיפא ור"ש פליג ואמר קדשי ב"ה לא הוו [בכלל העמדה והערכה]: ורשב"ל אמר [לרבנן] קדשי מזבח לא הוו קדשי ב"ה הוו - ומתני' דאם מתו יקברו לא קאי אלא אקדשי ב"ה ואע"ג דתני בתחילת הבבא אחד קדשי מזבח ואחד קדשי ב"ה אין משנין אותם משמע דקאי כולה מתניתא אתרוייהו לא קשיא הא דהא ע"כ לא אכולה קאי דהא הקדש עילוי דלא קאי אלא אקדשי מזבח ור"ש פליג אדרבנן ואמר דאדרבה איפכא מסתברא דקדשי ב"ה לא היו וקדשי מזבח היו וסברות הפוכות זו מזו: ודברי הכל בעל מום מעיקרו לא היה - ודוקא בקדשי מזבח אבל בקדשי ב"ה אפילו למאן דאית ליה הרי אין חילוק בין תם לבעל מום מעיקרו והכי מוכח כל הסוגיא: אלא לרשב"ל - דאמר דרבנן לא איירי כלל בקדשי מזבח דלא היו בכלל העמדה [והערכה] ואם מתו יפדו [מיבעי ליה] קצת קשה מנא ליה דילמא מיירי בקדשי מזבח וטעמא דאין פודין הקדשים להאכילן לכלבים:

תמורה לב:

Navigate the library