Temurah 11b · Talmud

תָּנוּ רַבָּנַן: יָכוֹל הָאוֹמֵר ״רַגְלָהּ שֶׁל זוֹ עוֹלָה״ תְּהֵא כּוּלָּהּ עוֹלָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כֹּל אֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ לַה׳ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ״ — מִמֶּנּוּ לַה׳, וְלֹא כּוּלּוֹ לַה׳. יָכוֹל תֵּצֵא לְחוּלִּין? תַּלְמוּד לוֹמַר ״יִהְיֶה קֹּדֶשׁ״. הָא כֵּיצַד? תִּמָּכֵר לְצׇרְכֵי עוֹלוֹת, וְדָמֶיהָ חוּלִּין, חוּץ מִדְּמֵי אֵבֶר שֶׁבָּהּ — דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה. וְרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִנַּיִן לָאוֹמֵר ״רַגְלָהּ שֶׁל זוֹ עוֹלָה״, שֶׁכּוּלָּהּ עוֹלָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֹּל אֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ לַה׳״, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״יִהְיֶה קֹדֶשׁ״ — לְרַבּוֹת אֶת כּוּלָּהּ. אָמַר מָר: תִּמָּכֵר לְצׇרְכֵי עוֹלוֹת, וְהָא קָמַיְיתֵי בְּהֵמָה מְחוּסֶּרֶת אֵבֶר? אָמַר רָבָא: בְּאוֹמֵר ״הֲרֵי עָלַי עוֹלָה בְּחַיֶּיהָ״. אָמַר רַב חִסְדָּא: מוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה בְּדָבָר שֶׁעוֹשֶׂה אוֹתָהּ טְרֵפָה. רָבָא אָמַר: בְּדָבָר שֶׁעוֹשֶׂה אוֹתָהּ נְבֵילָה. וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר: בְּדָבָר שֶׁהִיא מֵתָה. מַאי אִיכָּא בֵּין רַב חִסְדָּא לְרָבָא? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ טְרֵפָה חַיָּה. רַב חִסְדָּא סָבַר לַהּ כְּמַאן דְּאָמַר טְרֵפָה אֵינָהּ חַיָּה, וְרָבָא סָבַר לַהּ כְּמַאן דְּאָמַר טְרֵפָה חַיָּה. וּמַאי אִיכָּא בֵּין רָבָא לְרַב שֵׁשֶׁת? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: נִיטְּלָה יָרֵךְ וְחָלָל שֶׁלָּהּ — נְבֵילָה. רָבָא סָבַר לַהּ כְּרַבִּי אֶלְעָזָר, רַב שֵׁשֶׁת לָא סָבַר לַהּ כְּרַבִּי אֶלְעָזָר. מֵיתִיבִי: אָמַר רַבִּי: נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בְּדָבָר שֶׁאֵין הַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ, וְדִבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי בְּדָבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ. לָאו מִכְּלָל דִּפְלִיג עֲלֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה? בִּשְׁלָמָא נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בְּדָבָר שֶׁאֵין הַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ, מִכְּלָל דִּפְלִיג עֲלֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי. אֶלָּא נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי בְּדָבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ — לָאו מִכְּלָל דִּפְלִיג עֲלֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה? וּתְיוּבְתָּא דְּכוּלְּהוּ! לָא, חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי לְרַבִּי יְהוּדָה בְּדָבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ, שֶׁאַף רַבִּי יְהוּדָה לֹא נֶחְלַק עָלָיו אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁאֵין הַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ, אֲבָל בְּדָבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ מוֹדֵי לֵיהּ. בָּעֵי רָבָא: בָּעוֹף מַהוּ? ״בְּהֵמָה״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְהָא לָאו ״בְּהֵמָה״ הִיא, אוֹ דִלְמָא ״קׇרְבָּן״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְהַאי נָמֵי ״קׇרְבָּן״ הוּא? תֵּיקוּ. בָּעֵי רָבָא: הִקְדִּישׁ אֵבֶר לְדָמָיו, מַהוּ דְּתֵיחוֹת לֵיהּ קְדוּשַּׁת הַגּוּף? מִי אָמַר: כֵּיוָן דְּנָחֲתָא לֵיהּ קְדוּשַּׁת דָּמִים — נָחֲתָא לֵיהּ נָמֵי קְדוּשַּׁת הַגּוּף, וּמִדְּאַקְדְּשֵׁיהּ לְחַד אֵבֶר — אַקְדְּשַׁיהּ לְכוּלַּהּ, אוֹ דִלְמָא חַד מִגּוֹ אָמַר, תְּרֵי מִגּוֹ לָא אָמַר? תִּפְשׁוֹט לֵיהּ מִדִּידֵיהּ, דְּהָאָמַר רָבָא: הִקְדִּישׁ זָכָר לְדָמָיו — קָדוֹשׁ קְדוּשַּׁת הַגּוּף! הָתָם — דְּאַקְדְּשֵׁיהּ לְכוּלֵּיהּ, הָכָא — דְּאַקְדְּשֵׁיהּ חַד אֵבֶר, מַאי? תֵּיקוּ. בָּעֵי מִינֵּיהּ [אַבָּיֵי] מֵרָבָא: הִקְדִּישׁ חַד אֵבֶר, מַהוּ בְּגִיזָּה? תִּפְשׁוֹט לָךְ מֵהָא דְּתַנְיָא: ״לֹא תָגוֹז בְּכוֹר צֹאנְךָ״, אֲבָל אַתָּה גּוֹזֵז בְּשֶׁלְּךָ וְשֶׁל אֲחֵרִים. הָתָם, לָא נָחֲתָא לֵיהּ קְדוּשָּׁה כְּלָל; הָכָא, נָחֲתָא לֵיהּ קְדוּשָּׁה. לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: הָתָם, אֵין בְּיָדוֹ לְהַקְדִּישׁוֹ; הָכָא, בְּיָדוֹ לְהַקְדִּישׁוֹ. בְּעָא מִינֵּיהּ אַבָּיֵי מֵרָבָא: הִקְדִּישׁ עוֹרָהּ, מַהוּ בַּעֲבוֹדָה? תָּא שְׁמַע: הָאוֹמֵר ״מָה שֶׁבְּמֵעֶיהָ שֶׁל זוֹ עוֹלָה״ — מוּתֶּרֶת בְּגִיזָּה, וַאֲסוּרָה בַּעֲבוֹדָה, מִפְּנֵי כִּחוּשׁ עוּבָּר שֶׁבָּהּ. אֲמַר לֵיהּ: כִּי קָתָנֵי אֲסוּרָה בַּעֲבוֹדָה — מִדְּרַבָּנַן. אִי הָכִי, אֲפִילּוּ בְּגִיזָּה נָמֵי תִּיתְּסַר! אֲמַר לֵיהּ: עֲבוֹדָה דְּמַיכְחֲשָׁא — גָּזְרִי בַּהּ רַבָּנַן, גִּיזָּה — לָא גָּזְרִי בַּהּ רַבָּנַן. בְּעָא מִינֵּיהּ אַבָּיֵי מֵרַב יוֹסֵף: הִיא שְׁלָמִים וּוְלָדָהּ חוּלִּין, וּשְׁחָטָהּ בִּפְנִים, מַהוּ? לְמַאן דְּאָמַר וַלְדֵי קָדָשִׁים בַּהֲוָיָיתָן הֵן קְדוֹשִׁין, מִי הָוֵי חוּלִּין בַּעֲזָרָה אוֹ לָא?

יהיה קדש - ההוא אבר וכיון דההוא אבר הוי קדוש תו לא מצי למשחט ההיא בהמה לשם חולין אלא תמכר כולה חוץ מדמי אותו אבר שבה דדמי אותו אבר לא יטול שהרי הקדישו ואינו יכול למוכרו: הכי גרסי' דברי רבי מאיר ור' יהודה: מחוסרת אבר - שהרי אותו האבר אינו שלו אלא לחובת המוכר הוא קרב נמצא שהלוקח זה לא הקריב עולה שלימה והוא נדר להקריב כל הבהמה לחובתו: באומר הרי עלי עולה בחייה - הרי עלי להקריב כל האברין שהבהמה חיה ממנה והרי כן עשה דהמוכר לא הקדיש אלא אבר שאינה חיה ממנו כגון רגל מן הארכובה ולמטה שאם היה מקדיש דבר שהנשמה תלויה בו הוה פשטה קדושה בכולה כדאמר מודה ר' יהודה בדבר שעושה אותה טריפה שאם הקדיש אבר שממנו נטרפת אם היה ניטל פשטה קדושה בכולה אפי' לר' יהודה. לישנא אחרינא ירושלמי והא מייתי בהמה דמקדיש גופה כי ליתיה כולה לדידיה כלומר האי לוקח הא מייתי בהמה שאין הגוף שלו ומשני כגון דאמר כזוזא מן הדא בהמה לעולה כלומר שוה זוז מבהמה זו לעולה והרי קנה זוז (וזוז) הלכך יצא דהא לא נדר עולה שלימה: מודה ר' יהודה - דפשטה קדושה בכולה: שעושה אותה נבלה - כגון הירך וחלל שלה אבל בדבר העושה אותה טרפה כמו רגלה מן הארכובה ולמעלה לא מודה וטעמא מפרש לקמיה:
כגון הלב או הוושט: כמ"ד טרפה אינה חיה - פלוגתא היא באלו טרפות (חולין דף מב.) הלכך כיון דאינה חיה הרי הקדיש דבר שהנשמה תלויה בו הלכך מודי: ורבא ס"ל טרפה חיה - ואינו דבר שהנשמה תלויה בו: ניטל הירך וחלל שלה נבלה - אע"פ שהיא עדיין חיה מטמאה כנבלה דכמתה היא ולא כחיה: רבא סבירא ליה כרבי אלעזר - הילכך אקדיש ירך וחלל שלה הוי דבר שהנשמה תלויה בו: ורב ששת לית ליה דר' אלעזר - בפ"ק דחולין (דף כא.) מפרש היכי דמי חלל שלה כל שרבוצה ונראית חסרה: הכי קאמר נראין דברי רבי יוסי לר' יהודה - דר' יהודה מודה ליה בדבר שהנשמה תלויה בו: בעוף מהו - לר' יוסי קא בעי לה הקדיש רגל עוף דתור או בן יונה מי פשטה קדושה בכוליה או לא: בהמה אמר רחמנא - בהאי קרא מכל אשר יתן ממנו כתיב בהמה וקרבן: הקדיש אבר לדמיו מהו דתיחות קדושת הגוף - לכל הבהמה ותיקרב עולה מי אמר לרבי יוסי מדאקדיש חד אבר לדמיו פשטה קדושה לכולה בהמה לדמיה ומיגו דנחתא לה קדושת דמים לכולה בהמה נחתא לה קדושת הגוף הואיל והיא גופא חזיא לעולה למה לי למוכרה ולהביא בדמיה עולה הלכך בעל כרחיה קדשי קדושת הגוף: תרי מיגו - חד דהוא לא אקדיש אלא אבר ולדמיו ואנן צריכין לומר מגו דחייל אאבר חייל אכולה בהמה לדמיה ומגו דנחית כולה לדמיה נחית נמי כולה לקדושת הגוף: ותפשוט ליה מדידיה - דודאי נחתא לה קדושת הגוף: דהא אמר רבא הקדיש זכר - איל זכר. ולהכי נקט רבא זכר דבעולה איירי רבא ונקבה לא חזיא לעולה וליכא למימר קדושת הגוף: לדמיו - להביא בדמיו עולה קדוש קדושת הגוף ואינו יכול למכרו הואיל והוא גופיה חזיא לעולה והוא עצמו יקרב לעולה. והכא נמי הואיל ולרבי יוסי נחתא קדושה לכולה על ידי האבר קדשה נמי לגופה: התם דאקדשה לכולה - וליכא אלא חד מיגו: הקדיש אבר מהו בגיזה - בעבודה לא תיבעי לך דאסור דהא מכחיש לה: בשלו ושל אחרים - עובד כוכבים. אם יש לך בכור בשותפות עם העובד כוכבים מותר לגוזזו הכא נמי הואיל והחולין והקדש שותפין בו מותר: התם - גבי בכור לא נחתא ליה שום קדושה ואפי' לחלקו של ישראל דשותפות עובד כוכבים פוטרת מן הבכורה הכא נחתא קדושה להך אבר: אין בידו להקדישו - הואיל ויש לעובד כוכבים שותפות בו: הקדיש עורה - של בהמה מהו בעבודה בגיזה לא תיבעי לך דלא מכחיש ליה לעור אבל עבודה מכחשא ליה לעור: מפני כחוש העובר - והכא נמי איכא כחוש עור: מדרבנן - וכי מיבעיא ליה מדאורייתא ולמילקי עליה: היא שלמים וולדה חולין - הקדיש בהמה מעוברת חוץ מעוברה דלדברי הכל אין העובר קדוש: למאן דאמר וולדות קדשים בהווייתן הן קדושין - כלומר אדם שהקדיש בהמה ואחר כך נתעברה ומיבעיא לי אליבא דמאן דאמר וולדות קדשים בהווייתן הן קדושין והשתא מיהא לא קדיש עובר ושחטה לאם בפנים בעזרה מי הוי ולד חולין בעזרה ומחייב דהא לא הקדיש עובר או לא:

רב חסדא סבר כמאן דאמר טריפה אינה חיה ורבא סבר כמאן דאמר טריפה חיה - ובפ"ק דבכורות (דף ג.) נהפכה סוגיא זאת גבי שותפות עובד כוכבים דרב חסדא סבר טריפה חיה וזו מן הסוגיות הפוכות שבהש"ס וכן מצינו בשאר דוכתי גבי פלוגתא דאביי ורבא דידים מוכיחות במסכת נדרים (דף ה:) ובמסכת נזיר (דף סב. ע"ש) ומיהו צריך עיון לפי הא דאמר רבא הכא טריפה חיה דבפרק החולץ (יבמות דף לו) אמר רבא גבי ספק טרפה משהינן לה י"ב חדש: התם לא נחתא ליה קדושת הגוף - פירש רש"י דסבר דשותפות העובד כוכבים פוטרת מן הבכורה ובפ"ק דבכורות (דף ג:) קאמר אפי' למ"ד שותפות העובד כוכבים אינו פוטר והא דאמר התם לא נחתא ליה קדושה ר"ל להקריב: היא שלמים וולדה חולין ושחטה בפנים מהו - פירוש אם הולד אסור משום חולין בעזרה ונראה דמצי למיפשטיה מההיא דלעיל דהשוחט את החטאת ומצא בה בן ד' חי משמע דלא הוי חולין בעזרה:

תמורה יא:

Navigate the library