Temurah 13a · Talmud

שָׁלֹשׁ שָׂדוֹת וּשְׁתֵּי מַעֲנוֹת. וְכַמָּה מְלֹא מַעֲנֶה? מֵאָה אַמָּה, כִּדְתַנְיָא: הַחוֹרֵשׁ אֶת הַקֶּבֶר — עוֹשֶׂה בֵּית הַפְּרָס מְלֹא מַעֲנֶה מֵאָה אַמָּה. וְאֵין תְּרוּמָה אַחַר תְּרוּמָה כּוּ׳. מַתְנִיתִין מַנִּי? רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, דִּתְנַן: הַשּׁוּתָּפִין שֶׁתָּרְמוּ זֶה אַחַר זֶה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: תְּרוּמַת שְׁנֵיהֶם תְּרוּמָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵין תְּרוּמַת שְׁנֵיהֶם תְּרוּמָה, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אִם תָּרַם הָרִאשׁוֹן כַּשִּׁיעוּר — אֵין תְּרוּמַת הַשֵּׁנִי תְּרוּמָה, וְאִם לֹא תָּרַם כַּשִּׁיעוּר — תְּרוּמַת הַשֵּׁנִי תְּרוּמָה. וְאֵין תְּמוּרָה עוֹשָׂה תְּמוּרָה כּוּ׳. מַאי טַעְמָא? אָמַר קְרָא: ״וּתְמוּרָתוֹ״, וְלֹא תְּמוּרַת תְּמוּרָתוֹ. וְאֵין הַוָּלָד עוֹשֶׂה תְּמוּרָה. דְּאָמַר קְרָא: ״הוּא״ — הוּא וְלֹא וָלָד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַוָּלָד עוֹשֶׂה תְּמוּרָה. דְּאָמַר קְרָא ״יִהְיֶה״ לְרַבּוֹת אֶת הַוָּלָד. וְרַבָּנַן: לְרַבּוֹת שׁוֹגֵג כְּמֵזִיד. מַתְנִי׳ הָעוֹפוֹת וְהַמְּנָחוֹת אֵין עוֹשִׂין תְּמוּרָה, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר אֶלָּא בְּהֵמָה. הַצִּיבּוּר וְהַשּׁוּתָּפִין אֵין עוֹשִׂין תְּמוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר״. יָחִיד עוֹשֶׂה תְּמוּרָה, וְאֵין הַצִּבּוּר וְהַשּׁוּתָּפִין עוֹשִׂין תְּמוּרָה. קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת אֵין עוֹשִׂין תְּמוּרָה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: וַהֲרֵי מַעֲשֵׂר בַּכְּלָל הָיָה, וְלָמָּה יָצָא? לוֹמַר לָךְ: מָה מַעֲשֵׂר — קׇרְבַּן יָחִיד, יָצְאוּ קׇרְבְּנוֹת צִבּוּר; וּמָה מַעֲשֵׂר — קׇרְבַּן מִזְבֵּחַ, יָצְאוּ קׇרְבָּנוֹת בֶּדֶק הַבַּיִת. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: יָכוֹל יְהוּ קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת עוֹשִׂין תְּמוּרָה? תַּלְמוּד לוֹמַר ״קׇרְבָּן״ — מִי שֶׁנִּקְרְאוּ ״קׇרְבָּן״, יָצְאוּ קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת שֶׁלֹּא נִקְרְאוּ ״קׇרְבָּן״. וְלָא? וְהָתַנְיָא: אִי ״קׇרְבָּן״ — שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִילּוּ קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת, שֶׁנִּקְרְאוּ ״קׇרְבָּן״, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַנַּקְרֵב אֶת קׇרְבַּן ה׳ וְגוֹ׳״. תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ״ — כׇּל הַבָּא אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד חַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם שְׁחוּטֵי חוּץ, וְכֹל שֶׁאֵינוֹ בָּא לְפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֵין חַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם שְׁחוּטֵי חוּץ. אַלְמָא אִיקְּרוּ ״קׇרְבָּן״. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: לָא קַשְׁיָא, הָא רַבִּי שִׁמְעוֹן, הָא רַבָּנַן. לְרַבִּי שִׁמְעוֹן אִיקְּרִי ״קׇרְבָּן״, לְרַבָּנַן לָא אִיקְּרִי ״קׇרְבָּן״. וְלָא? וְהָכְתִיב: ״וַנַּקְרֵב אֶת קׇרְבַּן ה׳״! ״קׇרְבַּן ה׳״ אִיקְּרִי, ״קׇרְבָּן לַה׳״ לָא אִיקְּרִי. תָּנוּ רַבָּנַן: ״לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע וְלֹא יְמִירֶנּוּ״, לָמָּה נֶאֱמַר? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אוֹתוֹ טוֹב בְּרָעוְגוֹ׳״. לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אוֹתוֹ״, מַשְׁמַע קׇרְבַּן יָחִיד, קׇרְבַּן צִבּוּר, וְקׇרְבַּן מִזְבֵּחַ וְקׇרְבַּן בֶּדֶק הַבַּיִת, תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֹא יְבַקֵּר״. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: וַהֲרֵי מַעֲשֵׂר בַּכְּלָל הָיָה, וְלָמָּה יָצָא? לוֹמַר לָךְ: מָה מַעֲשֵׂר קׇרְבַּן יָחִיד, וְקׇרְבַּן מִזְבֵּחַ, וְדָבָר שֶׁבָּא בְּחוֹבָה, וְדָבָר שֶׁאֵינוֹ בְּשׁוּתָּפוּת — אַף כֹּל קׇרְבַּן יָחִיד, וְקׇרְבַּן מִזְבֵּחַ, וְדָבָר שֶׁבָּא בְּחוֹבָה,

שלש שדות ושתי מענות - אותה שדה שהיה בה הקבר ושדה לכאן ושדה לכאן אם דרך בני הבקעה לחרוש שדותיהן מזרח ומערב עושה בית הפרס אותה שדה שבמזרח ואותה שבמערב ואם צפון ודרום חורשין (אותה) בית הפרס אותו של צפון ואותו של דרום ששם גלגלה המחרישה את עפר בית הפרס והעצמות אבל לא לארבע רוחות שאין דרך לחרוש שתי וערב. ואותן שתי שדות גופייהו לא הוו כולהו בית הפרס אלא שיעור שתי מענות מענה לזו ומענה לזו אבל אותה שדה שהקבר בה טמאה כולה דלא ידעינן באיזה מקום ממנה היה הקבר ומשום הכי עושה מלא מענה לכל צד דשמא לאחד לב' ראשיה היה הקבר ומשם הלך לאותה שדה חבירתה מלא מענה דזה הוא שיעור חרישת הקבר דכך שיערו חכמים דמלא מענה ראויות העצמות להתגלגל ע"י המחרישה: תרומת שניהם תרומה - שהרי לשניהם חלק בו: אין תרומת שניהם תרומה - ואפילו של ראשון דכיון דחזר השני ותרם גלי אדעתיה דלא ניחא ליה בתרומת הראשון והוה ליה ראשון תורם שלא מדעת וכן שני: כשיעור - אחד מחמשים: ואם לאו - כגון שתרם בעין רעה תרומת השני תרומה ולרבי עקיבא בין כך ובין כך לא הויא תרומה ומתניתין נמי סתמא קאמר הלכך רבי עקיבא היא: לרבות שוגג כמזיד - ולקמן בפרק שני (תמורה דף יז.) מפרש לה כסבור להמיר שחור והמיר לבן זו דגבי קדשים לא קדיש דהוי הקדש טעות וגבי תמורה קדיש: מתני' אלא בהמה - ימיר בהמה בבהמה: קדשי בד"ה אינן עושין תמורה - דגבי תמורה כתיב קרבן וקדשי בדק הבית לא איקרו קרבן כדמפרש בגמרא: אמר רבי שמעון כו' - דסבירא ליה דקדשי בד"ה איקרי קרבן הלכך לא נפקא לן דלא עבדי תמורה אלא מהכא והלא מעשר בהמה בכלל כל הקדשים היה דעבדי תמורה כדכתיב (ויקרא כ״ז:י׳) ואם המר ימיר וגו' למה יצא דכתיב בדידיה דעביד תמורה אם המר ימיר וגו' מה מעשר קרבן יחיד הוא דעושה תמורה אף כל קרבן יחיד עושה תמורה יצאו קרבנות צבור דמעשר ליתא בשותפות כדאמרינן בפרק בתרא דבכורות (דף נו:) יהיה לך ולא של שותפות: גמ' קרבן - ואם (כל) בהמה אשר יקריבו ממנה וגו' וכתיב בתריה לא יחליפנו: אי קרבן שומע אני כו' - גבי שחוטי חוץ קאי והאי אי לישנא דתורת כהנים הוא כדאמרינן בכמה דוכתי או אינו כו'. גבי שחוטי חוץ דדריש לעיל מהא מילתא להאי קרבן לדרשא אחרינא דקתני קרבן על הקרבן הוא חייב כרת בחוץ ואינו חייב כרת על חולין בפנים ועלה תני אי קרבן כלומר אי דרשינן להאי קרבן להכי משמע אפילו קדשי בד"ה כו'. ואית דאמרי או משום דכתיב התם או אשר ישחט ולאו מילתא היא: קדשי בדק הבית - סתמן בעלי מומין ואינן ראויין לאהל מועד מ"מ קרבן איקרו: לר"ש - דמתניתין איקרו קרבן ומש"ה ממעט להו איהו מהיקשא דמעשר בהמה ולא מקרבן: קרבן לה' לא איקרי - דההוא הוי משמע קרבן סתמא אבל השתא לא משמע קרבן סתמא: ה"ג ת"ר לא יבקר כו'. ל"א גרסינן הא רבי הא ר"ש לר"ש איקרו קרבן לרבי לא איקרו קרבן - ולהאי לישנא פרשינן דבמתניתין ליכא פלוגתא אלא כולה ר"ש ודקתני קדשי בד"ה אינן עושין תמורה לאו מקרבן נפקא אלא ר"ש קאמר לה והדר מפרש טעמא הלכך ליכא למימר הא ר"ש הא רבנן:
הכי גרסינן להאי לישנא מאי רבי ומאי ר"ש דתניא לא יבקר בין טוב לרע וגו': למה נאמר - האי קרא גבי מעשר והלא כבר נאמר לא יחליפנו וגו' דמשמע כל הקדשים עבדי תמורה ומעשר בכלל: וקרבנות בד"ה - והאי ברייתא כולה רבי שמעון היא דאית ליה קדשי ב"ה איקרו קרבן ורבי שמעון קא מפרש טעמא ואזיל ואפילו ללישנא קמא הא ודאי כולה ר"ש היא דקתני תלמוד לומר לא יבקר וגו' כלומר להכי הדר כתיב תמורה גבי מעשר להקיש אליו שאר כל הקדשים כדקאמר רבי שמעון: ודבר שבחובה - מפרשא לקמן למעוטי מאי: ודבר שאינו בשותפות - כדפרישית לעיל יהיה לך ולא של שותפות:

שלש שדות של שתי מענות - פירש"י אותה שדה שהיה בה קבר ושדה לכאן ושדה לכאן אם דרך הבקעה לחרוש שדותיהם ממזרח למערב עושה בית הפרס אותה שדה שבמזרח ואותה שדה שבמערב ואם צפון ודרום חורשין עושין בית הפרס אותה שדה של צפון ודרום ל' רש"י וזה הטעם ניחא לרבנן אבל מה שפירש"י לרבי אליעזר לא נהירא דפירש כל ארבע שדות שסביב בית הפרס שלו הן בית הפרס והעפר מטמאינן ומאי טעמא הוא זה שאם חרשו ממזרח למערב למה יטמאו צפון ודרום ואם חרשו מצפון לדרום למה יטמאו מזרח ומערב לכן נראה לפרש רבי אליעזר אומר בית הפרס עושה בית הפרס דלעולם מה שנחרש מבית הפרס לשדה אחר שאצלו עשאהו בית הפרס וכן אם נחרש מאותה שדה שניה לשלישית וכן משלישית לרביעית וכן לעולם כולן עושין זה את זה בית הפרס: מתני' ר"ע היא דתנן השותפין שתרמו זה אחר זה ר' אליעזר אומר תרומת שניהם תרומה - דכיון דשניהם יש להם חלק בו והא דממעטינן מאתם ולא שותפין היינו לענין דכל תרומתן אינו תרומה אבל מקצת תרומתו של זה ומקצתו של זה הוי תרומה: רבי עקיבא אומר אין תרומת שניהם תרומה - פירש"י ואפילו של ראשון דכיון דחזר השני ותרם גלי דעתיה דלא ניחא ליה בתרומה של ראשון והוה ליה תורם שלא מדעת וכן שני לשון רש"י ולא נהירא דאין זה כמו ולא תמורה אחר תמורה דהתם הראשון תמורה והשני אינו תמורה לכך נראה לפרש כמו כן הכא דהראשון תרומה ולא השני וקשה דבפרק ג' [מ"ג] דמסכת תרומות תנן שותפין שתרמו ר"ע אומר תרומת שניהם תרומה וחכ"א אם תרם הראשון כשיעור כו' וא"כ קשיא דר"ע אדרבי עקיבא ונראה לר"י דבשמעתין מיירי כשנתנו רשות זה לזה לתרום ומשום הכי תרומת הראשון תרומה לר"ע שהרי מדעת חבירו תרם והשני אינו כלום דנתן לחבירו רשות לתרום וכבר תרם ורבי אליעזר סבר דתרומת שניהם תרומה דגלי אדעתייהו דכל חד (לא) ניחא ליה בתרומת חבירו אבל התם בשלא נתנו רשות זה לזה לתרום הלכך כל חד אדעתיה דנפשיה תרם חלקו לפיכך תרומת שניהן תרומה מקצת:

תמורה יג.

Navigate the library